הכי טוב שיש: לג'ק ניקולסון אסור לפרוש
מוביל של תרבות הקולנוע בשנות השישים והשבעים, שחקן שפורח בדמויות הנבל, חיוך יודע כל אך ידוע לשמצה וגם תהילה והערכה אינסופית - כל אלה מאפיינים את ג'ק ניקולסון, שבגיל 76 כבר מתקשה לקרוא תסריטים ולעמוד בקצב של עולם המשחק. בקרוב הוא צפוי להכריז על סיום הפרק ההוליוודי של חייו
אם כך, החדשות על פרישתו של ג'ק ניקולסון לא אמורות להכות אף אחד בתדהמה. ההופעות האחרונות שלו בקומדיות קלילות רימזו על האטה וירידה. כמובן, זה יהיה לא ריאלי לצפות ממנו היום לתפקידים מקבילים באיכותם לאלה שמיצבו את התדמית הנועזת שלו בזמנו. זה לא שהוא לא מסוגל לעשות עוד "רסיסי חיים", " ידע הבשרים" או "צ' יינטאון", אלא , כמאמר הקלישאה - כבר לא עושים סרטים כאלה יותר.
אם ניקולסון שקט על שמריו, נכנע להרגלים רעים או הסתפק בתפקידים שלא דורשים הרבה, חלק מהאשמה לכך מוטל על התעשייה. אי אפשר להאשים כלב זקן על שעלה במשקל אם בקושי יש לו הזדמנויות לפעילות גופנית.
סולחים לו על הכל
בתור מוצר - ולפעמים גם מוביל - של תרבות הנגד בקולנוע של שנות השישים והשבעים, ניקולסון צמח בעידן שקיבל את התכונות שלו בברכה: את האנרגיה ההולכת נגד הזרם שלו, את החיוך המופרע שמתפקד ככליא ברק לזעם שלו. הוא יכול לגרום לנו להזיל דמעה על דמות הנבל - הוא עשה זאת פעמים רבות, החל מדמות רודף השמלות שלו ב"ידע הבשרים" ועד לנוכל חסר המוסר ב"דם ויין", שגוהר על גופה של אשתו הגוססת במכונית שעברה תאונה וגונב תכשיטים התלויים על צווארה. מעריצי "קן הקוקייה" צודקים כשהם מאמצים אל ליבם את הרוח המרדנית של גיבור הסרט, רנדל פ. מקמרפי, אבל בל נשכח שהסרט נפתח כשהוא פוטר בצחוק את מה שעשה - יחסי מין עם קטינה, הנחשבים כאונס.
מעטים השחקנים שהיו יכולים להכניס פריט מערער יציבות שכזה אל תוך המיקס שמרכיב את הדמות, בכזה בטחון עצמי. ולמרות שאין שום דבר אפילו קרוב לזה בחייו הפרטיים, עדיין אם צריך יסלחו לו על הכל, אפילו רצח או סתם בלגן. ההודאה שלו מ-2004 שבה אמר "אני נוטל ויאגרה רק כשאני עם יותר מאשה אחת" נתקבלה בתשואות על ידי התקשורת והציבור כאחד.
בעוד שניקולסון עדיין לא אישר רשמית את דבר פרישתו, ביותר ממקור אחד צוין "אבדן זיכרון" כסיבה שבגגלה השחקן כבר לא בוחן תסריטים. הסירוב שלו לתפקיד הראשי ב"נברסקה", על אלכוהוליסט מזדקן שחושב שזכה בלוטו, רק הוסיף לחרושת השמועות סביבו. מחליפו, חברו הוותיק ברוס דרן, זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן השנה. אבל מה זה עוד פרס מוזהב עבור ניקולסון? יש לו 3 פסלי אוסקר, 3 פרסי בפט"א (פרס התעשייה הבריטית) כמו גם פרס מפסטיבל קאן. ניקולוסןן הוא גם השחקן עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר (129.אבל את סוג התהילה שלו אי אפשר לכמת בפסלונים ותארים. במקרה שלו גם אין פער בין רמות החיבה כלפיו בקרב הקהל, המבקרים והתעשייה.
ניקולסון אף פעם לא בחופש. גם הופעותיו בטקסי פרסים או כצופה במגרש הכדורסל הן חלק מהפרסונה שלו. לפעמים נדמה ששום טקס אוסקר לא באמת מתחיל עד שרואים את הגבות של ניקולסון מתרוממות מעל למשקפי הריי באן שלו. השנה הוא אפילו לא היה מועמד, אבל עדיין הצליח לגנוב את ההצגה בזכות פלירטוט עם ג'ניפר לורנס, זוכת פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, באמצע הראיונות שנתנה אחרי קבלת הפרס. "את נראית כמו חברה שלי לשעבר", הוא אמר ולורנס בת ה-23 ענתה בחיוך: "באמת? האם אני נראית כמו חברה חדשה?".
הסימן המסחרי של ניקולסון הוא חיוך יודע כל, איטי וידוע לשמצה: הוא החתול ששומר על השמנת אבל יודע שיש עוד. כששפתיו נפתחות כדי לחשוף מסך רחב של שיניים טורפות לבנות הוא נראה ידידותי אך גם חורש מזימה. לא פלא שעבור כל כך הרבה אנשים שמעולם לא פגשו אותו הוא "ג'ק" ולא "ניקולסון".
אפשר גם לייחס את זה לכמה מהדמויות שלו - מחפשות תשומת לב, שובות לב ומטרידות בו זמנית.
כמו הגיבור של "הניצוץ" או השטן האפי ב"המכשפות מאיסטוויק", הוא פונה למכנה משותף רחב, וכובש אותו. במקרים האלה השחקן פחות נעלם לתוך הדמות, אלא יותר משתמש בדמות מחוץ למסך שלו כדי להעניק ערך מוסף לדמות הקולנועית, וחוזר חלילה.
תכונה מיוחדת רבת ימים של "הניצוץ" היא בזה שאף פעם אי אפשר להיות בטוחים לגמרי אם הסרט הוא לא בעצם דוקומנטרי על היומיום של ניקולסון. הצד המטורף הזה עזר לטפח את הפרסונה של ניקולסון, גם כהייתה שם גם סכנה שהוא יהפוך לקריקטורה.
הופעה של ניקולסון צריך לראות מזוית העין,כמעט בחטף. אם לא משגיחים עליו יש לו נטייה לגמד ואף להעלים את כל מה שנמצא לצידו על המסך, כמו שלמד על בשרו מרטין סקורסזה ב"השתולים". עוד לפני תום הצילומים של "הניצוץ" סטיבן קינג (שעל ספרו מבוסס הסרט) הביע ספקות לגבי בחירת השחקנים: "אני קצת מפחד מג' ק ניקולסון בהקשר הזה, כי הוא לא אדם רגיל. ככל שאני יודע הוא מעולם לא גילם תפקיד של אדם רגיל, ואני לא בטוח שהוא יכול". ומעריציו של ניקולסון יכולים רק להודות על זה שהוא היה עסוק מכדי לקבל עליו את התפקיד הראשי ב"מפגשים מהסוג השלישי", שם היה הבחירה הראשונה של ספילברג. אם החייזרים היו נוחתים על כדור הארץ ושמים עליו עין, הם בטח היו פונים לאחור ומנסים את מזלם במערכת שמש אחרת.
לניקולסון יש גם צד יותר מהורהר, שאל לנו לפספס לנוכח הופעותיו השטיקיות ב"באטמן", "הכי טוב שיש" או "השתולים". כששיחק בסרטים מבית מדרשו של הבמאי רוג'ר קורמן, הוא בקושי נראה פיכח. אבל אחר כך, בהופעת הפריצה שלו בתור עורך דין ב"אדם בעקבות גורלו", הוא היה התרופה לשיגעון המובנה בסרט.
בנקודה הזאת בקריירה שלו הוא כבר נואש וחשב שיהיה תמיד תקוע בגיהנום של ה"בי מוביז" לנצח, ובהופעה שלו בסרט יש מעין חריפות אדישה שרק מועצמת בשל הידיעה שהבמאי וכוכב הסרט, דניס הופר, כלל לא רצה בו לתפקיד. "עוד לא עזבתי את פוזת הכישלון שנשאתי מזה 10-12 שנה ", אמר ניקולסון. "כאילו, אתה יכול לקחת אותי לתפקיד או שלא. אני יכול לספר לך מה עשיתי עד עכשיו. אני יכול להקסים אותך. אבל באמת, אני השחקן הטוב ביותר שקיים בקבוצת הגיל שלי".
החברות שלו עם יוצר הסרטים בוב רפאלסון עזרה לו להתגבר על הספקנות של הופר לגבי "אדם בעקבות גורלו", ולפרוץ לעולם הגדול. ומהר מאוד הוא החל לנצל את ההפשעה החדשה שצבר לטובת יצירת אמנות טובה. הוא זכה לכבוד אירופי על סרטי ארטהאוס אירופאים אחרי שהשתתף ב"הנוסע" של אנטוניוני, בשיא תהילתו.
גיחותיו לתחום הבימוי (למשל ב"ג'ק וג'ק", סרט ההמשך לצ'יינטאון), אופיינו באקלקטיות ויושרה. והוא עדיין יודע מתי להוריד את מידת המנייריזם שלו: אחת ההופעות המרשימות בקריירה שלו הייתה לפני 12 שנה, בדמות בלש שנחוש לעלות על עקבותיו של רוצח ילדים בסרטו של שון פן, "שבועה".
כבר אמר נואש מבי מוביז. ניקולסון ב"אדם בעקבות גורלו"
אם הוא באמת פורש, תהיה לזה השפעה בעיקר בכך שנזכור עד כמה הוא עדיין חלק מחיי התרבות שלנו, גם שנים אחרי התפקידים הגדולים שלו. אבל הוא תמיד היה בעיקר רץ למרחקים ארוכים. בטקס של מכון הקולנוע האמריקני ב-2009, שם קיבל ניקולסון פרס על מפעל חיים, חברו דני דה ויטו זיהה את המנוע שמריץ את השחקן. "לעניות דעתי, הקטע שלו הוא אלמוות", אמר דה ויטו. "תוחלת החיים של ניקולסון היא מ-1937 ועד אין סוף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם