3096 ימים: פרשה מזעזעת - סרט פושר
הסרט "3096 ימים" מנסה לשחזר את שעבר על הילדה הווינאית נטשה קמפוש במשך שמונה שנות שבייה במרתפו של וולפגנג פריקוליפיל, שחטף אותה והחזיק בה עד שברחה. האם הוא מצליח? באופן חלקי ביותר
אף שקמפוש שרדה כדי לספר, נדמה כי לעולם לא נדע מה בדיוק מהות הקשר שהתהווה בינה ובין פריקלופיל, במרוצת השנים בהן הוחזקה במרתף הצפוף שמתחת לחניה שלו ובבית שמעליו. היא סירבה להיכנס לפרטים המפורטים של המערכת האינטימית שהתקיימה בינה ובין חוטפה (ורק בפברואר השנה הודתה לראשונה כי הוא אנס אותה מספר פעמים), אבל מסכת העובדות שנרשמו מאז ברחה והפכה נערה חופשייה, מלמדת כמה דברים.
דווח שכאשר שמעה על מותו של פריקלופיל, פרצה קמפוש בבכי ולאחר מכן אף הדליקה נר על קברו. ידוע שהוא סיפק לה במהלך שבייה ספרים רבים ואף מקלט רדיו, ובהיותה צעירה אינטליגנטית היא קראה המון וחינכה עצמה אוטודידקטית, שכן השוטרת שחקרה אותה לאחר שבייה הופתעה מאוד מרמת השכלתה וידיעותיה הגבוהה.
עוד ידוע, כי מערכת יחסיה עם אמה לפני חטיפתה לא הייתה טובה במיוחד, בלשון המעטה, וקצין משטרה שחקר את המקרה אףהעיד כי "הזמן בו הוחזקה שבויה היה טוב יותר עבורה ממה שחוותה לפני כן". קמפוש עצמה סיפרה על "הצדדים החיוביים" של החוויה: "לפחות נמנע ממני להתחיל לעשן, לשתות ולהצטרף לחברה רעה".
כעת קמפוש היא הבעלים של הבית בו הוחזקה, הנמצא 20 ק"מ מזרחית לווינה, והיא אף ביקרה בו בקביעות, ניקתה אותו ובשלב מסויים שקלה בדעתה לגור שם. "אני יודעת שזה גרוטסקי – אבל אני חייבת עכשיו לשלם חשמל, מים ומסים על בית שמעולם לא רציתי לגור בו", אמרה, וציינה כי רכשה אותו משום שחוותה במקום הזה שנות חיים מכוננות, וברצונה לשמור עליו מפני ונדליסטים. שכן אם תמכור אותו אי-פעם, תאטום את המרתף שמתחת למוסך בו הוחזקה, כדי שלא יהפוך למוזיאון מקאברי לשנות נעוריה האבודות.
ולמרות כל אלה, ועובדות רבות אחרות המעידות כי נקשרה במידה מסוימת לחוטפה, היא דוחה בתוקף את ההנחה שהיא חוותה "תסמונת שטוקהולם", אותו רגש הזדהות פסיכולוגי עם חוטף שמתעורר בחטוף לצורכי הישרדות. היא ציינה כי הייתה מודעת בכל רגע נתון לכך שפריקלופיל הוא קרימינל ואויב, והתובנה הזו העניקה לה מוטיבציה להימלט לבסוף בשעת כושר.
רק מהמידע הזה, ומהרבה עובדות ונושאים הקשורים בפרשה ותוצאותיה, בהם העובדה שקמפוש זכתה בטוק-שואו באחד מערוצי הטלוויזיה האוסטרית (אך רק שלוש תוכניות בהנחייתה שודרו), ניתן היה ליצור סרט יותר מעמיק ומרתק מאשר "3096 ימים" (כמנין ימי שבייה). ביימה אותו שרי הורמן ("פרח המדבר"), במאית אמריקאית שעושה קריירה בגרמניה, אליה עקרה משפחתה בהיותה בת 6. הסרט, שנקרא על שם הספר האוטוביוגראפי שהוציאה קמפוש, מבוסס על תסריט שנכתב בשיתוף פעולה איתה ובעקבות ראיונות רבים שנערכו עימה.
"3096 ימים" אמנם מנסה להציג כרוניקה ישירה וכנה של השתלשלות העניינים תוך הימנעות מסנסציות זולות, אך הוא עמוס בעיות וליקויים במידה רבה. בראש ובראשונה משום שהוא לוקח מעט מדי מזווית ההתבוננות, החיצונית והפנימית, של הגיבורה שחוותה אירוע טראומתי ששינה לחלוטין את מסלול חייה והפך אותה לאדם אחר. תיאור מערכת היחסים בינה ובין חוטפה לא מספק כמעט נתונים מעבר למה שנמסר לתקשורת מאז ברחה ויצאה לחופשי. אפילו אם הדברים במציאות נמצאים בתחום האפור, עדיין מדובר בעבודת קולנוע ולא מתקיים בה כלל דיון במניעיו של החוטף.
עמוס בעיות וליקויים רבים. הטריילר לסרט
פרט לכך שבתשובה לשאלתה מדוע בחר לחטוף דווקא אותה, ותשובתו שחיוכה מצא חן בעיניו, הצפייה בסרט לא מלמדת הרבה יותר מכך. לא ברור מדוע ובאילו נסיבות התייחס אליה פריקלופיל כאל שפחה, העביד אותה בפרך במלאכות הבית השונות והיכה אותה בקפריזיות ובאכזרית מפעם לפעם. לא מובן למה בפעמים אחרות התייחס אליה ברוך, קנה לה מתנות, הוציא אותה לשופינג, הכניס אותה למיטתו (כשהיא קשורה אליו ולא מתנגדת לו) ואף לקח אותה לחופשת סקי. את כל אלה ושאלות טורדות אחרות משאירה הבמאית הורמן כאניגמות פתוחות ובלתי פתורות.
ובאשר ומשחק, ניכר באנטוניה קמבל יוז ("אלברט נובס", "כוכב בהיר"), המגלמת את דמות הנערה החטופה, כי עשתה הכל כדי להיכנס לעורה ולנשמתה של קמפוש. בין היתר היא רזתה מאוד כדי לדמות לצעירה שאולצה על ידי חוטפה פריקלופיל (המגולם על ידי תור לינהרט) לאכול מעט כדי שתהיה חלשה ולא תוכל לזום בריחה (כשנמלטה והועברה למשטרה שקלה קמפוש 48 ק"ג, רק שלושה ק"ג יותר ממשקלה שמונה שנים קודם לכן, כשנחטפה בגיל 10).
הסרט גם מלמד שהיא אולצה על ידי חוטפה להסתובב במרתף ובבית זמן רב בעירום, חלקי או מלא, וכי מדי פעם שקלה אופציה של בריחה, אם כי מהר מאוד "חזרה לתלם" ולמילוי מצוות חוטפה-אדונה, שהסרט לא מנסה אפילו לפצח את אישיותו, וזו בעיה משמעותית נוספת בסרט עתיר בעיות גם כך. ברוב דקות המסך שלו נראה פריקלופיל כאדם מן היישוב, גבר שביצע את מהלכיו לאחר תכנון מדויק ובקור רוח. ניתן ללמוד עליו שהוא נתון לפעמים למצבי רוח משתנים, מקיים מערכת יחסים קצת מוזרה עם אמו ועם סביבתו, מתפרץ באובססיביות סדיסטית על קמפוש בתדירות גבוהה למדי.
אבל כאמור, בסך הכל משרטט הסרט פרופיל חיוור למדי של אירוע דרמתי מדהים, שהיה ראוי לטיפול גדול הרבה יותר. נראה שהבמאית ניסתה להיצמד לעובדות המדויקות בכל פרמטר, וזה היה בעוכרי הסרט. ובנוגע לקונפליקט שבין קמפוש וחוטפה דבקה הורמן במנטרה הפשטנית, אותה היא מציגה כבר בתחילה: "זה היה ברור. רק אחד מאיתנו ישרוד. ובסופו של דבר זו הייתי אני. ולא הוא". וזה מעט מדי, מאכזב מאוד ולגמרי לא מספק.
קמפוש עצמה אמרה על הסרט: "הוא מאוד אותנטי, אבל תמיד יש הבדלים בין גרסה קולנועית למה שבאמת קרה. לא בגלל שאני לא זוכרת, אלא משום שיש דברים שאי אפשר להעביר אותם לקולנוע. אבל בסופו של יום, הוא מתקרב מאוד למה שאני חוויתי". ועדיין, כיצירה קולנועית נעדרים מהסרט הרבה מרכיבים שהיו יכולים להפוך אותו לא רק לסיפור פרטי אינטימי, מדייק לעובדות היבשות ככל שיהיה, אלא למסמך חברתי נוקב. מבחינה זו נדמה שכמו תמיד, המציאות עולה על כל דמיון או אדפטציה קולנועית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם