מנדי פטינקין: "אני נרקב ואנשים מתים על זה"
מנדי פטינקין, תמיד ולנצח איניגו מונטויה מהסצנה המיתולוגית ב"הנסיכה הקסומה", ישמח לספר לכם מה עומד לקרות בעונה הקרובה של "הומלנד". אבל אחר כך הוא יצטרך גם להרוג אתכם
אני שואל אם סול ברנסון, סוכן הסי-אייאיי המזוקן שפטינקין משחק בסדרה, יתגלה כסוכן כפול. "אני יכול להגיד לך, אבל אז לא תוכל להישאר בחיים", הוא אומר. "אני אפילו לא יכול להגיד לך מי יהרוג אותך".
בטח מישהו משואוטיים, ערוץ הכבלים שמשדר את הומלנד בארה"ב, אני אומר. "אני אפילו לא יכול להגיד לך את זה", מתעקש פטינקין. הוא לבוש כמו אזרח מגושם בגיל העמידה - טי שירט לבנה, מכנסיים ארוכים, גרביים, נעלי ספורט - וקולו מהדהד ברחבי הדירה הקטנה.
אנחנו עמוק בארץ של הומלנד. הבית שמשמש כביתו של ברנסון נמצא במרחק חמש דקות, הסט שמשמש כמטה הסי-אייאיי במרחק 20 דקות נסיעה, היכן שפרברי שארלוט מחליפים את פרבריה של וושינגטון הבירה. הבעיה היחידה היא החום: "אנחנו אמורים להיראות קולים, רגועים ואסופים, אבל אנחנו כל הזמן נוטפים זיעה", הוא מודה.
אחרי שתי עונות, הסדרה והזקן הם להיט ענק. לפעמים הוא מייחל לרגע שבו יוכל להתגלח, אבל אי אפשר, עכשיו הם באמצע צילומים. "זה קצת כמו לחבוש מסכת מיקי מאוס עכשיו, כי התוכנית כל כך פופולרית", הוא אומר. "אני אומר לאשתי שהלוואי שהייתי יכול להוריד את מסכת המיקי מאוס מהפנים שלי, כי אני מרגיש כאילו אני בדיסניוורלד".
לאחרונה הוא נקרא למלא את חובתו האזרחית בחבר מושבעים בניו יורק, במשפט בעקבות סכסוך בין בעל בית לשוכר. אתם יכולים לדמיין מה יחשבו עורכי הדין כשיפנו אל חבר המושבעים וייתקלו בדמותו של המרגל הבכיר שעומד בראש חטיבת המזרח התיכון של הסי-איי-איי. אתם יכולים לדמיין אותו מכווץ את גביניו ונד בראשו, כמו שהוא עושה לעתים קרובות כל כך ב"הומלנד", שופע סמכותיות שמבטיחה לפוליטיקאים, למרגלים ואפילו לחשודים בטרור שביטחונה של אמריקה בידיים טובות. זה יכול להאפיל אפילו על תפקידו של השופט.
זה לא היה אמור לקרות. "אמרתי, אני אשמח לעשות את זה, אבל אני כבר יכול להגיד לכם לטובת מי אפסוק". היה לו ניסיון אישי מר עם בעלי בתים בניו יורק, הוא אומר: הם היו גרועים מחיזבאללה. "אין סיכוי שהייתי מצביע לטובת בעל הבית", הוא אומר.
חייו של פטינקין מובלים מכוחה של כנות קיצונית, מצב שאת שורשיו הוא מייחס לשנות הנעורים המאוחרות שלו. הוא בדיוק נכנס אז לעולם המוזיקה בתאטרון: בצעירותו שר במקהלה בבית הכנסת בדרום שיקגו ונתגלה בו קול הטנור שסטיבן זונדהיים תיאר פעם כ"מתנה מאלוהים".
"הייתי בתאטרון בקולורדו, באמצע האולם, ופתאום טלפון. אמי ואחותי התקשרו. הן אמרו, גילינו מה לא בסדר עם אבא". שנים קודם לכן, כשהיה איש צעיר, שבר אביו את צווארו בצלילה באגם מישיגן. ניתוח כושל פגע במוחו והשאיר אותו משותק. הוא היה צריך ללמוד מחדש איך ללכת ולכתוב בידו השמאלית". ועכשיו אביו היה שוב חולה. "הן אמרו, זה לא קטע עם העצמות, יש לו סרטן בלבלב. אבל כולם היו מודאגים שאם הוא יגלה הוא לא יוכל להתמודד עם זה. הן פחדו שהוא ינסה להתאבד. אבל אבא שלי מעולם לא הראה סימנים לכך".
בני המשפחה, בשיתוף הרופאים, אמרו לאב שהוא חולה בדלקת בכבד. אביו קרא המון על המחלה וחיפש לשווא סימנים להחלמה. פטינקין זוכר איך היה יושב ליד מיטת האב ומתחזק את העמדת הפנים. "זה הסיוט של חיי, לעולם לא אוכל לשכוח את זה, זה מעצב את קיומי", הוא אומר. "יש לי רגישות יתר לשקרים בעבודה שלי ובחיים ובעולם שלי - זה מגוחך, זה ממש יוצא מפרופורציות אצלי".
לפני כמה ימים, למשל, הרגיש שהוא ממש חייב להגיד לאשתו שהשיער שלה נראה איום. היא בדיוק צבעה את השורשים. "חשבתי לעצמי, אני לא אהיה חבר טוב שלך אם לא אגיד לך שאת נראית כמו אחד מהאנשים האלה, את יודעת, אלה שאת צוחקת עליהם".
אפשר להניח שסלידה אפילו מהשקר הכי לבן תהווה בעיה בשביל אדם שרוב זמנו מעמיד פנים שהוא מישהו אחר, אבל פטינקין אומר שהוא לא יכול לגלם תפקיד בלי שיאמין שהכל אמת, לפחות ברמה מסוימת. "מה שהכי חשוב להבין לגביי הוא שאני לא חי במציאות", הוא אומר בנחרצות. "אני מתקיים בדמיון שלי".
כשחקן צעיר בברודווי, כששיחק את הצייר ז'ורז' סרה ב"יום ראשון בפארק עם ז'ורז'" של זונדהיים, הוא היה צריך לחזור שוב ושוב על השורה: "תתחבר, ז'ורז', תתחבר". זה הפך למנטרה שלו. "שאלתי את זה להמשך חיי", הוא אומר. לעתים הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, אבל זה מובן לאור העובדה שהוא מחשיב את מנדי פטינקין כעוד אחת מהדמויות בחייו הפנטסטיים. "תתחבר, מנדי, תתחבר, לאשתי, לילדים שלי, אליך, לאנשים שאני משחק לצדם, למשאלות של הכותב בתוך התסריט. תתחבר".
זה רומז שאולי אתה מרגיש קצת מנותק, אני אומר. "הייתי לוקח את זה חזרה לאבי, שמת כשהייתי בן 18", הוא אומר. "התחברתי אליו כל כך הרבה פעמים, אבל רציתי עוד".
בעבודתו הוא התחיל לחפש חיבור אישי לכל דמות שגילם. כשהבמאי רוב ריינר שאל אותו איזה תפקיד הוא רוצה ב"הנסיכה הקסומה", הוא בחר באיניגו מונטויה, הלוחם הספרדי שאביו נרצח בידי האיש בעל שש האצבעות, מכיוון שחש ש"אם אוכל לגרום לדמות למצוא את האיש בעל שש האצבעות, אחזיר את אבי לחיים". זה הרבה לחץ לשים על עצמך בתור שחקן, אני אומר. "אבל ידעתי שבסוף הסרט אני אנצח! " הוא עונה. גם היום, בכל יום ויום ניגש אליו מישהו שזוכר את סצנת השיא שבה הספרדי הפצוע מתעמת עם הרוזן רוגן, ואומר לפטינקין בעיניים בורקות: "שמי הוא איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. התכונן למות".
פטינקין, בן 61, גדל כיהודי קונסרבטיבי בשיקגו. "זה הופך אותך ליהודי רפורמי בניו יורק וליהודי אורתודוקסי בלוס אנג'לס", הוא אומר. עם זאת, הוא לא יהודי מאמין. "אני מאמין במדע ובתאוריית היחסות של איינשטיין, בזה שאנרגיה לעולם לא נעלמת", הוא אומר. "אני יודע שאנחנו עשויים מאנרגיה. הרבה פעמים ראיתי בניתוח לב פתוח לב שנעצר ואז מתחיל לפעום שוב מעצמו, בגלל מערכת העצבים הפנימית שלו. הייתי בחדר כשאבי מת והרגשתי סוג של אנרגיה". קולו עולה לקרשצ'נדו כמו של נביא תנ"כי.
למה אתה רואה כל כך הרבה ניתוחי לב פתוח?
"כשרציתי להתחבר לדמות המנתח ב'שיקגו הופ' השתתפתי בתור צופה ב-17 ניתוחי לב פתוח, וסייעתי באחד".
באמת?
"כמעט פיטרו את הרופא. הוא ביקש ממני להחזיק את הלב של החולה באמצע הניתוח, והרגשתי מחויב לציית. הרופא והעוזר שלו בדיוק שמו מעקף אז הם לא יכלו להחזיק את הלב. בערך שעה החזקתי את הלב של הבחור הזה ביד שלי בזווית מסוימת כך שהם יוכלו לערוך את הניתוח המיקרוסקופי הזה. האחות הראשית כמעט חתכה לרופא את הביצים. היא אמרה: מה לעזעזל אתה עושה, נותן לשחקן הזה?".
הוא אהב מאוד לצפות בניתוחים האלה. "הצבעים הם כמו צלילה בים, זה פשוט עולם קסום וכולנו אותו הדבר", הוא אומר. אבל כשפטינקין לא יכול להתחבר לסיפור, הוא לא יכול להמשיך. בתפקידו כסוכן אף-בי-איי בסדרה "מוחות פליליים" הוא נפעם משפע הרציחות האכזריות שהיו בתוכנית, אבל פשוט נעלם כשהצוות התכונן לצילומי העונה השלישית. "לא הצלחתי להגיע למקומות האפלים שהייתי צריך להגיע אליהם, לא יכולתי לשים את עצמי במקום הזה 24 שעות ביממה. אני לא יודע איך אנשים עושים את זה בחיים האמיתיים", הוא אומר.
זאת הייתה נקודה שחורה בקריירה שלו."' הומלנד' נותנת לי הזדמנות שנייה", הוא אומר. תסריטאי התוכנית עבדו בעבר על "24" הפחות מעודנת. אני חושד שאם "הומלנד" הייתה קצת יותר דומה לה, עם סצנות העינויים התכופות והנטייה הפוליטית ימינה, פטינקין לא היה יכול למלא את התפקיד. "אין לי מושג, אבל היא לא. היא לא כזאת בכלל. אז אני אפילו לא צריך להתעמק בזה", הוא אומר.
הוא מאמין שהסדרה מבקשת "לנסות לגרום לבני האדם ללמוד מחדש את האמנות האבודה של הקשבה". הדמויות בהומלנד משתוקקות להקשבה עד כדי כך שהן מצותתות לבתים של אחרים.
הוא חושב שאנשים אוהבים את הסדרה בגלל דו-המשמעות שבה: היא עושה לטרוריסטים את מה ש"הסמויה" עשתה לסוחרי סמים, ומציגה אותם כבני אדם מלאים ושלמים. בעונה הראשונה, ניקולס ברודי, חייל המרינס והשבוי לשעבר שמגלם דמיאן לואיס, משווה את הכוונה שלו לבצע פיגוע התאבדות להסתערות הכידונים בהובלת אחד הגיבורים של "גטיסברג": מעשה נואש למען הצלת המדינה. כן, כמו "הסמויה" גם "הומלנד" מציגה טיעון בעד האזנות סתר אפילו בשעה שממשלת ארה"ב סופגת ביקורת בשל ריגול אחר אזרחיה שלה
אתה חושב ש"הומלנד" יוצרת אצל הצופים תדמית חיובית יותר של הסי-איי-איי?
"אני באמת לא דואג לשום ארגון - לא לסי-איי-איי, לא לבית הלבן, לא לאף סנטור, מקור או אינדיווידואל. אני דואג לעולם כולו. נדוש ככל שזה יישמע, אני חושב שזאת פנייה לאנושות להציל את עצמה".
הוא מספר שכאשר קיבל לראשונה את ההצעה להופיע ב"הומלנד", בשנת 2010, ביום הולדתו ה-58, אוסמה בן לאדן היה עדיין בין החיים וכל המחקרים שהוא קרא על הסוכנות הציגו אותה בתור ארגון כושל. "הם אמרו שיש שם בעיות, שאין לארגון יותר קשרים, שהוא איבד משאבי אנוש ושהעולם השתנה", הוא אומר.
לצורכי תחקיר, פטינקין מצא שיעיל הרבה יותר לבלות אחר צהריים עם המנהל לשעבר של חטיבת המזרח התיכון של הסי-איי-איי ועם שתי בנותיו. הוא החליט שהדרך להתחבר באמת לחלקו של סול בסיפור היא להתייחס אליו כ"סיפור על משפחה".
הוא לא יודע אם סול הוא סוכן כפול. "אני חייב לומר שביקשתי מהכותבים לא להגיד לי מה יקרה בעתיד. אני אגלה את זה 10-7 ימים לפני הצילומים של כל פרק", הוא אומר. ומה אם פתאום יתברר שהוא עובד עבור אל-קאעידה? "התשובה שלי היא שסול, בין אם הוא בחור טוב או בחור רע, מאמין שכל מה שהוא עושה מכוון כדי ליצור עולם טוב ושליו יותר", הוא אומר. אבל אם יתברר שפטינקין טועה לגבי סול, האם הופעות העבר שלו לא יהיו בעצם זיוף? "אני אגיד לך את מה שוורן בייטי, חבר טוב, אמר לי פעם: אל תדאג לגבי המשכיות. הכל נחתך. זאת אומרת: בחדר העריכה נגרום לזה לעבוד". שם גם פטריוט יכול להפוך לבוגד בכמה החלטות מהירות.
לגבי הדמות של מנדי פטינקין, הוא מרוצה מאוד מהגעתו לגיל 60. " בתור שחקן צעיר רציתי להיראות כמו שחקן אופי", הוא אומר. "עכשיו, כשאני רואה מה הזמן עשה לי, אני באקסטזה. אני נרקב ואנשים מתים על זה! "
לפני כמה שנים הוא נכנס לחדר מלון בפילדלפיה ומצא את אשתו, השחקנית קת'רין גרודי, צופה ב"הנסיכה הקסומה". הם ראו את איניגו הורג את האיש בעל שש האצבעות, ואז שורה מהתסריט נתנה לו כוח חדש. "לא השורה המפורסמת שכולם מצטטים", הוא אומר. "השורה המשמעותית יותר בשבילי היא" - וכאן הוא עובר לקול הרך של הספרדי- "' הייתי בעסקי הנקמה זמן רב כל כך, ועכשיו שזה נגמר, אני לא יודע מה לעשות עם שארית חיי'. למנדי הצעיר לא היה מושג מה הוא אומר, אבל היום יש לי", אומר פטינקין. חייו תמיד היו בצל הצורך לנקום את מות אביו ועוד סדרת אובדנים ארוכה. לא עוד. סול נהנה מהארה כמעט דתית. "הבנתי שאיכשהו הגעתי לשם", הוא אומר. "סוף-סוף התבגרתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם