"יסמין הכחולה": וודי אלן אכזרי ומשובח
אחרי הספדים רבים לקריירה הקולנועית שלו, וודי אלן מפתיע עם אחד מסרטיו המיוחדים והחשובים ביותר של השנים האחרונות. ולא, זה לא רק בזכות ההופעה המצוינת של קייט בלאנשט
''יסמין הכחולה'', ארה''ב, 98 דקות
בגיל 77 הוא מצליח ליצור סרט כל כך ייחודי בפילמוגרפיה שלו, עד שיפתיע גם את המעריצים האדוקים, רבי הניסיון ומבחיני הניאונסים. למעט כתוביות הפתיחה ונעימת הג'ז, מדובר במשהו שונה לגמרי.
"יסמין הכחולה" (מתורגם ברישול מ"Blue Jasmine". המילה "Blue" במקרה זה מסמלת "דיכאון" או "עצב" ולא צבע) מציג את יסמין (או ג'סמין) בגילומה של קייט בלאנשט, כאשה שהגורל שיחק בה פעמיים: פעם אחת כשנישאה לאיש עשיר ורב מעמד (אלק בולדווין), שהפך אותה לנובורישית זחוחה וחייכנית ופעם שנייה כשאותו בעל התגלה כבוגד ונוכל והותיר אותה חסרת כל.
הסרט, שמתכתב במידת מה עם מחזהו של טנסי וויליאמס - "חשמלית ושמה תשוקה", מחליף תדיר בין עברה עתיר הממון של יסמין לבין ההווה המרושש, בין הגשמת החלומות של אז לסיוטים של עכשיו וכוסות הוודקה שהיא בולעת עוזרים לה לבלבל בין אלה לאלה.
רבים מתפעלים מהמשחק המשובח של בלאנשט ובצדק. רבים מנבאים לה את פרס האוסקר ובצדק (בשקלול העובדה שפרס האוסקר הוא פופוליסטי עד קלישאה ולכן גם צפוי). זהו גם סרטו הראשון של וודי אלן מזה 23 שנים (מאז "אליס") שבו אשה אחת מצליחה להוביל את העלילה בצורה מוצלחת כל כך, כמעט לבדה. אך הטענה כי הסרט כולו נשען על יכולת המשחק שלה ובלעדיה היה קורס – היא טעות.
"יסמין הכחולה" הוא סרט רב עוצמה שמצליח להוציא מבלאנשט את רגעי השיא הקולנועיים שלה תודות ליחס המיוחד, שלא לומר המתוסבך של אלן לנשים בכלל ולאלה המבוימות על ידו בפרט. אלן תמיד אהב את הכוכבות שלו אבודות. הוא אהב את מיה פארו מבולבלת, את דיאן קיטון נבוכה, את אנג'ליקה יוסטון יוצאת מדעתה ב"פשעים ועבירות קלות" ואת ג'ודי דיויס מאבדת את זה ב"בעלים ונשים".
אבל לצד הכישלון וחוסר האונים שלהן, אלן דאג להשאיר גם פיתרון ומעט חוט שדרה שעזר להן לבחור דרך יציאה. לפעמים בחרו רע, לפעמים זה יצא להן מוצלח – אבל הן הלכו לדרכן בסופו של דבר.
גם ב"אליס", גיבורת הסרט נשואה לגבר עשיר. גם שם בעלה התגלה כבוגד. אך בניגוד למיה פארו שעוזבת ומחליטה להשלים עם הכנסה ממוצעת ולהגשים חלום בהתנדבות לילדים קשיי יום, ב"יסמין הכחולה", אלן לא מאפשר לגיבורה שלו להתעורר ולקחת את עצמה בידיים. לא משאיר לה פתח מילוט. מותיר אותה מפרפרת, מלמלת לעצמה.
כדי להדגיש את חוסר האונים ואת כאב הלב, אלן מוסיף פטנט חדש לשיטת העבודה שלו: הוא מקפיד שהקפיצות בין העבר הקסום להווה העגום יעשו בלי שהצופה ירגיש. ללא כתובית עזרה וללא שינוי באופן הצילום, בתאורה ובקצב. הטכניקה הזו של המעברים הבלתי נראים נועדה לגרום לצופה לטעום מאותה הטלטלה והייסורים של אותה יסמין, להיזרק מסצנת האפי אנדינג אחת לטוויסט המר וחוזר חלילה. עד ייאוש.
גם סצינות הסולו הרבות, אינן באות להדגיש את הווירטואוזיות של השחקנית הראשית (או לפחות לא רק לצורך כך), אלא כדי להשאיר אותה לבד. לא כמו "אנני הול", אפילו לא כמו ב"שושנת קהיר הסגולה" כשגיבורת הסרט נאלצת לחזור לבעלה הגועלי. כאן, יסמין היא לבד באמת.
זוהי עלילה נדירה מבית אלן. נדירה באכזריות שלה. נדירה בגזר הדין. אלן איננו חומל יותר. והוא עושה זאת בכישרון רב ובקור רוח.
הבמאי המהולל בילי וויילדר המנוח, נהג לומר שהוא מביים סרטים דרמטיים כשהוא במצב רוח משועשע וסרטים קומיים כשהוא בדיכאון. אלן, לעומתו, מקפיד להכחיש כל קשר בין מצבו האישי ליצירותיו, דבר שמתגלה תמיד כשקרי. אין במאי שחייו האישיים משתקפים באופן מובהק כל כך כמו בסרטיו שלו ועושה רושם שאלן משקר בראיונות ואומר אמת בסרטים. מעניין, אם כך, לדעת מהי אותה אמת שאלן בחר לספר הפעם ביחס לגיבורה שלו. ייתכן ועוד נקרא על כך בצהובונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם