פול ראד מעל מסך הקולנוע שלי
אמרתם קומדיה אמריקנית על חבורת גברים-עדיף בתולים-אמרתם פול ראד. עכשיו, כשהוא סוף-סוף מנסה לנפץ את התדמית בסרט חדש ומהורהר, מתפנה המולטי-מאמי של ארצות הברית לספר מה מרתיע אותו כל כך בדמויות מסוכנות, לחשוף כמה מושאי הערצה פתטיים ולאכזב קשות כמה זכרים
כמה צעדים לפניי. מתברר שהאישה היא בעלת המקום, והבחור שסחב את השולחן פוטר ממש לפני כמה רגעים. "11 בבוקר והוא שיכור. פול, אתה היית מגן עליי? " היא שואלת במצוקה. הוא נותן לה את חיוך "אני מבין למה את מתכוונת" שלו ומניד בראשו: "הייתי מתייצב לצדך". " תודה, פול", אומרת בעלת הבית, ומבהירה שראד הוא לקוח קבוע במקום. המסעדה הקטנה צבועה בלבן בטוב טעם, אבל היא עדיין מסעדה מקומית קטנה. כשאנחנו מתיישבים ראד מחייך חיוך קצת פחות אסטרטגי ואומר: "אהיה כן איתך: לא בטוח שהייתי מתערב אם הייתי נוכח בוויכוח. אבל אולי הייתי חותם לו על תמונה".
בגיל 44 ראד נראה בדיוק כמו השחקן שהפך להיות הבחירה המתבקשת בהוליווד לסרטי חברות בין גברים. גובהו 176 סנטימטר, אבל מבנה גופו מוצק; הוא נראה כמי שמסוגל להרים משאות כבדים (ואפילו מלצר שיכור), אבל לא כאילו הוא מבלה שעות בחדר הכושר. הוא לבוש כמו שליש מלהקות הניינטיז: חולצת כפתורים פתוחה מעל טי-שירט לבנה, ג' ינס כחולים וקרועים בברכיים ומגפי בלנדסטון. הוא גם מרובע לסת וגם רך, הוא יכול גם לפתות אותך וגם לתקן את הדליפה בשירותים.
על המסך נדמה שהוא קרוב ומוכר עוד יותר.
"בתחילת הדרך, כשהייתי נפגש עם במאים ומלהקים, תמיד היו אומרים שאני בכלל לא מסוכן", אומר ראד. "זה לא מי שאני משחק. אני רוצה דמויות שאפשר להזדהות איתן. אני רוצה שהצופים יחשבו: 'אני מכיר את ההרגשה, גם אני מרגיש ככה לפעמים', ולא : 'אני לא מבין מה הבחור הזה עושה'".
בתפקידו הנוכחי ראד משחק את אלווין ב"פרינס אוולאנש" (Prince Avalanche), סרט פיוטי על שתי נשמות אבודות, אולי אפילו לוזרים, שמשרטטים את קווי ההפרדה על הכביש המהיר שגובל בעיירה שכוחת אל ביערות של טקסס. הבמאי הוא דיויד גורדון גרין, שעשה ב-2008 את "פיינאפל אקספרס", בדיוק סרט החברים-סטלנים שהיה מתאים לראד לשחק בו (אבל הוא לא). גרין זכה בפרס "דוב הכסף" לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין על סרטו, שמסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם מאז ינואר השנה.
רק לאחרונה החלה ההפצה המסחרית של פרינס אוולאנש באירופה: בינתיים נראה שהסרט לא יגיע לקולנועים בארץ (אם כי הוא הוקרן בפסטיבל ישראל בירושלים, וזכה להערכה רבה). פרינס אוולאנש מבוסס באופן חופשי על סרט איסלנדי, והוא שונה מאוד מפיינאפל אקספרס - או מכל אחד מסרטי המותג של ג'אד אפטו, כמו "בתול בן 40" ו "הדייט שתקע אותי", שגרמו לנו להתאהב בראד. פה ראד מנמיך את ווליום הכריזמה שלו והופך אנושי בצורה מפחידה.
כשפול ראד הפך אנושי. הטריילר ל-"פרינס אוולאנש"
אלווין נודד לאורך הכביש המהיר עם שפם עצוב ועם אחיה הצעיר של החברה שלו, בגילומו של אמיל הירש. הוא לוקח הכל ברצינות רבה מדי, ובעיקר את עצמו. כשהדמות של הירש מציינת שאלווין לא מרוויח מספיק ממערכת היחסים שלו עם אחותו, ראד נובח בחזרה עם ניחוח של חוכמת רחוב: "קוראים לזה אהבה". הסרט מלא בחילופי דברים שנופלים על אוזניים ערלות, כולם יעילים פחות מהקו הצהוב שהם משרטטים על הכביש. החלק הכי טוב בסרט הוא לראות את ראד מצטמק, מנסה לגרום לאלווין להיראות כמו יותר מסתם בחור מכוסה באפר שהולך בדרך ללא סוף.
זאת דמות אפלה יחסית לפילמוגרפיה של ראד (לפחות בקולנוע: בהצגה בברודווי הוא גילם מאמין אוונגליסט שרוצח את אשתו ושכנו). ואף שפרינס אוולאנש זקוק מאוד לאיזו שריפת יער - או לאיזה ג'יימס פרנקו שיגנוב טנדר בעודו מחופש לדוב - הוא שווה את הזמן שלכם, בעיקר כדי לראות את ראד מופשט מהכלים הקומיים שלו, ועובד קשה כדי לגרום לנו לא להתייאש מאלווין. אני שואלת אותו אם לא מפריע לו שהוא לא מקבל את התפקידים הגדולים, אלה של טיפוסי המטורף הגווע ברעב, שהולכים לשחקנים כמו דניאל דיי לואיס ויחידת האוסקר הקבועה. "אף פעם לא רציתי להיות בחוץ", הוא עונה ולא מפרש.
הוריו של ראד הגיעו מלונדון. אביו היה עובד של חברת התעופה TWA, שהסתובב הרבה באמריקה אבל שמר על בסיס חצי קבוע באוברלנד פארק, קנזס. ראד, אולי בשל כך, פיתח מנגנוני הסתגלות בגיל מוקדם. "התשוקה שלי להשתלב הייתה כמו של כולם. בגלל המעברים ובתי הספר החדשים, ומכיוון שההורים שלי היו מלונדון, הרגשתי אאוטסיידר. ניסיתי להיות אמפתי לסבל של אנשים. אם מישהו התנהג כמו בריון, תמיד ניסיתי לחשוב למה הוא מתנהג ככה. זה לא אומר שחיבבתי אותם. פשוט יש בי סימפטיה לאנשים".
קשה למצוא מישהו שלא חש אליו סימפטיה בחזרה. כשערכתי משאל לא רשמי בקרב חבריי כדי לאסוף שאלות לראיון, שלוש נשים ביקשו לדעת אם יוכלו לעשות איתו סקס, ושתיים ביקשו שאעביר לו תסריט. כששאלתי חובב סרטים מה הוא חושב על ראד, הוא ענה: "אני אוהב את פול ראד. כל הגייז אוהבים את פול ראד. זה כלל". אני מציג את התוצאות בפני ראד, שצוחק ושואל אם הייתה חפיפה בין מי שרצו סקס למי שרצו לשחק בסרט. "זה פשוט יחסוך זמן", הוא מעיר.
קשה למצוא מישהו שלא חש אליו סימפטיה. ראד בכמה מתפקידיו הזכורים
שלא יעלו לכם רעיונות. ראד נשוי כבר 10 שנים, יש לו שני ילדים קטנים, והוא חי כבר 18 שנה בגריניץ' וילג'. הוא עבר לניו יורק בשנות ה-90 אחרי שנה באקדמיה הבריטית-אמריקנית לדרמה. המטרות שלו היו מעשיות מאוד כבר בהתחלה. "תמיד רציתי שיהיה לי בסיס מספק שארגיש שאני יכול לבנות עליו קריירה. רציתי בערה איטית. ידעתי שאני רוצה להיות שחקן פעיל, רציתי לעשות דברים שאני אוהב והרגשתי שאני יודע איך לעשות את זה".
דבר אחד החזיק את ראד בין סרט לסרט, בשנים שבהן שיחק בדרך כלל בתפקידי משנה ולא בתפקידים ראשיים: תפקידים שעשה בתאטרון, שסיפקו לו עבודה יציבה והרחיקו אותו מלוס אנג'לס. אחרי הניסיון הגדול הראשון שלו ב"קלולס" (1995) - ראד שיחק שם אח חורג שהוא בעצם "המקהלה היוונית" לדמותה של שר (אלישה סילברסטון) - הוא חזר לניו יורק ושיחק במשך שנה במחזה "The Last Night of Bally" מאת אלפרד יורי, שידוע יותר בזכות כתיבת המחזה "הנהג של מיס דייזי".
העיניים שלו נדלקות כשאנחנו מדברים על סטנלי טוצ'י וג'יאנקרלו אספוזיטו, דמויות בולטות בסצנת התאטרון של ניו יורק בתחילת שנות ה-90. " רציתי לחקות אותם. אהבתי אותם. גם דיויד סטרתרן הוא מהאהובים עליי. תמיד אהבתי את השחקן היעיל, הבחור שמופיע ועושה את העבודה נהדר, לא תמיד בתפקיד הכי נוצץ".
ראד מדבר בעליצות אבל ביציבות, כמו מישהו שלא מדקלם נאום מוכן מראש וגם לא ממש מתרשם מהקריירה של עצמו. הוא מדבר בפתיחות על משחק במונחים של עבודה. אין ברנדו בארון חבוי בתוך ראד, אין שם בעל חזון שמחכה להתגלות בתפקיד המושלם ואז לסגת לתוך בונקר.
בעוד ראד לא תמיד נמצא במרכז תשומת הלב, הטבע המזמין שלו והיכולת לתעל את האנרגיה סביבו הפכו אותו לכלי קומי מבריק, שהתחיל עם סרט הקאלט "Wet Hot American Summer" ב-2001, ונמשך עם "Anchorman" מ-2004, שני סרטים שחישלו את מערכת היחסים שלו עם המפיק ג'אד אפטו. "אלה שני התסריטים היחידים ששמרתי אצלי, כדי לקרוא סתם בשביל הכיף", הוא אומר לי. "כשפגשתי את אדם מקיי, הבמאי של Anchorman, הוא אמר: 'אתה יכול לעשות קומדיה'. אבל זה לא היה הרקע שלי. ואז פגשתי את ג'אד והוא בדיוק עשה את 'בתול בן40' ואת 'הדייט שתקע אותי', אז התחלתי לעבוד הרבה עם אותם אנשים".בחודש דצמבר נראה אותו חוזר לדמות של בריאן פנטנה, לצד רון בורגונדי שמגלם ויל פרל, בסרט ההמשך ל-"Anchorman". זה מחזיר אותו להערצה שלו לדיויד לטרמן. "לטרמן? הוא שינה לגמרי את ההומור בארצות הברית. אני מעריץ שלו. הצטרפתי לשני מועדוני מעריצים בחיי, וזה היה אחד מהם".
מה היה השני?
"הפרוקליימרס". הקראש שלי על ראד נמוג, אבל אנחנו מתגברים על זה.
כמו הדמות של פול ראד, ראד מקפיד לא לדבר על ראד, לא מתוך עיקרון כלשהו אלא סתם כי הוא משער שכבר ראית את כל הלהיטים של אפטו, וכמה כבר אפשר להסביר שוברי קופות קומיים? אנחנו נפרדים אחרי שאני מזכירה לו את "Party Down", סדרת הקאלט הטלוויזיונית שהוא היה בין יוצריה, שנמצאת עכשיו בדרכה למסך הגדול.
זאת סדרת קסם בת שתי עונות על שישה אאוטסיידרים שעובדים בחברת קייטרינג בלוס אנג'לס ובמקביל מנסים לקדם את קריירות המשחק והכתיבה שלהם. היא שואבת השראה מהניסיון של ראד עצמו כדי-ג'יי במסיבות בר מצווה, אבל ראד ממעיט בחלקו בפרויקט. גם בהקשר הזה הוא שוב מתאר את עצמו כעובד "יעיל", מילה מועדפת עליו. "אני עובד ביציבות כבר כמה שנים טובות, וזה כמו לעבוד בגינה: עושים את זה בחלקים, וכשהעבודה מסתיימת מסתכלים אחורה ואומרים 'הו, תראה, כיסחתי את כל הדשא. מתי זה קרה?'" אני שואלת אותו כמה מדשאות הוא חושב שכיסח כבר. "אני חושב שכבר כיסחתי כמה חלקות אדמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם