חיי עם ליברצ'ה: מייקל דגלאס יוצא מהארון בתפקיד בלתי נשכח
חייו הזוהרים והראוותניים של הפסנתרן-בדרן ליברצ'ה הסתירו צביעות, הדוניזם מופרז, הסתרה והכחשה * הסרט "חיי עם ליברצ'ה" של סטיבן סודרברג מציג את סיפור האהבה הרקוב של הדמות הנערצת עם מאהבו הצעיר ביד אמן וללא הנחות
אלא שמדובר בסרט טלוויזיה רק בכל הקשור לשוק האמריקני. בזירה הבינלאומית הוא משווק כסרט קולנוע לכל דבר וככזה הוא אף הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן.
כשצופים בו, מתקבלת תחושה של סרט קולנוע טיפוסי, בשל ההפקה העשירה והמושקעת, בגלל השחזורים המרהיבים של שנות ה-70 וה-80 ובכלל בזכות בבניית מוצר קולנועי נוצץ ומלוטש, המתאים יותר למסך הגדול מאשר לקטן. קשה לדעת כיצד יתייחס לסרט הדור שלא ידע את ולדזיו ולנטינו ליברצ'ה ולא הכיר את פועלו. מדובר באמן ססגוני-צבעוני, פסנתרן וירטואוז, שלקח את אמנותו למחוזות הבידור הקל ולמופעי ראווה נוצצים, בהם באו לידי ביטוי גם יכולותיו הקומיות. זאת במקום לכנס את יכולותיו לקונצרטים פילהרמוניים קלאסיים כמתבקש, שם יכול היה לעשות חייל כחלק מאנסמבל תזמורתי.
אבל ככל שהיה מפורסם, פופולארי, נערץ, מוחצן ומיוחצן בחייו הציבוריים, כך גם נהג בעמימות צופנת סוד באשר לחייו האישיים, בעיקר בכל הנוגע להעדפותיו המיניות. כלפי חוץ, פרט לחוג הקרוב אליו, מעטים ידעו שהוא הומוסקסואל. הוא נהג להסתיר את קשריו האינטימיים עם גברים ולהחצין מערכות יחסים לכאורה עם נשים, לאור הזרקורים, בין היתר כדי שהפופולאריות שלו בקרב מעריצותיו לא תדעך.
סרטו של סטיבן סודרברג עוסק באחת ממערכות היחסים המשמעותיות בחייו, עם סקוט תורסון, בחור בי-סקסואל שמרגע היכרותם הפך למאהבו הצמוד הקבוע למשך כמה שנים, למרות פער הגילאים ביניהם. ליברצ'ה היה כבר בגיל העמידה וסקוט היה צעיר בן 20 פלוס שמגלה באמצעות מאהבו הבורגני המבוגר את מנעמי החיים העשירים והזוהרים.
הסרט, אותו ביים סטיבן סודרברג, נפתח כשסקוט (מאט דיימון) מגיע עם חבר המיודד עם ליברצ'ה (דגלאס) להופעה שלו בלאס-וגאס ב-1976. לאחריה נערך מפגש ביניהם מאחורי הקלעים, שם מתברר שלשניים עניין משותף בבעלי חיים, וסקוט, מאלף חיות בעל ידע בווטרינריה, מציע לפסנתרן-בדרן את עזרתו בהשגת תרופה לפודל השעשועים שלו, העונה לשם בייבי בוי.
מכאן קצרה הדרך להזמנתו של סקוט לביתו הראוותני והמפואר של ליברצ'ה, הגדוש בחוסר טעם בפרטים קיטשיים יקרי ערך, ולהצעה שאי אפשר לסרב לה – להיות עוזרו האישי.
הסטטוס הזה שימש גם סיפור כיסוי למערכת היחסים האינטימית שהתפתחה ביניהם, לאחר שליברצ'ה פיתה אותו וסקוט נענה, תחילה בהיסוס מסוים, אבל לבסוף הפך למאהבו הנלהב של האמן-בדרן, עד שכאשר החליט הפסנתרן, כעבור כמה שנים, להיפטר ממנו לטובת מאהב חדש וצעיר, אז הגיב סקוט בקנאות על סף איבוד שליטה וטירוף.
הסרט, שמבוסס על הביוגרפיה שפרסם תורסון ב-1988 (שנה לאחר פטירתו של ליברצ'ה מאיידס): "מאחורי הנברשת: חיי עם ליברצ'ה", נוגע בנושאים של הכחשה והדחקה בכל הנוגע למגדר ונטייה מינית ובחוסר הפתיחות של החברה האמריקאית לקהילה ההומוסקסואלית בשנות ה-70 וה-80, אפילו בעולם השואו-ביז האמריקני. לזכותו של סודרברג ייאמר שהוא השאיר את הנושאים האלה כהערות שוליים ולא כאידיאולוגיה מרכזית או כאג'נדה המרכזית של הסרט.
היצירה כולה מוקדשת להטלת זרקור על הפסנתרן-בדרן ועל הדרך שבה עיצב את חייו ההדוניסטיים, שכללו איסוף מאהבים כמו איסוף החפצים היקרים הפזורים באחוזתו המפוארת. סודרברג מצליח לאפיין אותו, כנראה כפי שהיה, אדם החי את בדידותו המנטאלית גם כשהוא מוקף פיזית באנשים ופוחד מזקנה וממוות.
השימוש של הבמאי בדגלאס כליברצ'ה היא הברקת ליהוק שיש עמה סיכון. הרי דגלאס מזוהה עם כל כך הרבה תפקידים שעשה, מ"אינסטינקט בסיסי" ועד "חיזור גורלי", מ"וול סטריט" ועד "בדרך למטה". בכל זאת, דגלאס מצליח להמציא את עצמו מחדש, להשתחל לבגדים הצמודים, לפאה המלאכותית, (שבמכוון, כך נראה, לא נעשה ניסיון להציגה כשיער טבעי), לדיבור הרך ולאופי המוחצן של הדמות, עד כדי כך שהוא משחרר את הצופה מכל התוויות עמן הוא מגיע.
סודרברג גם גיבה את דגלאס בשורה של שחקני משנה מצוינים (דיימון, דן אקרוייד כסימור, מנהלו האישי של ליברצ'ה ודבי ריינולדס כאמו פרנסיס, האשה היחידה בחייו) שתורמים מאוד להצלחת סרט המבדר, המהנה ומעורר המחשבה. אבל הברקת הליהוק בגזרת שחקני המשנה שייכת לרוב לאו, על תקן המנתח הפלסטי ד"ר ג'ק סטרץ, שעיצב את פניו שלו באופן בו ידמו לשחקן הנערץ עליו, כריסטופר לי. מה שממחיש עד כמה העולם שליברצ'ה חי בו היה נוצץ ומלא שפע לכאורה, אבל מעוות, רקוב ודקדנטי מבפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם