הטרגדיות של וודי אלן בדרך ליסמין הכחולה
יצירותיו של וודי אלן מיטלטלות בין הקומי לטרגי. "יסמין הכחולה", היצירה האחרונה שלו, מושכת את המטוטלת חזק לצד הטרגי והאפל ומציגה תמרור אזהרה קודר בפני כל מי שמבקש לברוח מהמציאות אל דמיונות שווא. אחרי שרשרת של טרגדיות קולנועיות ממוחזרות, האם הסרט החדש עובד?
אחד מן היוצרים אשר הפך את המִחזור לשיטה הוא וודי אלן. יצירותיו בעשור האחרון עומדות בסימן התבוננות שיטתית בעלילות סרטיו המוקדמים וסיפורן מחדש מזווית קצת אחרת. סרטו החדש "יסמין הכחולה" הוא וודי אלן מודל 2013, סרט משומש במצב טוב. מבוגר מדי מכדי להמציא סיפורים חדשים, מבוגר מספיק כדי לדעת שגם לסיפורים ישנים יש ערך.
אל עמדתו הנוכחית הגיע אלן אחרי מסע קולנועי ארוך, עשיר ומפותל. אחרי הקומדיות של שנות השבעים, הדרמות המורכבות של שנות השמונים וחיפושי הדרך של שנות התשעים, התמקם אלן בשנות האלפיים במשבצת כפוית הטובה השמורה ליוצרים שרוב עתידם מאחוריהם. בסרטים תיעודיים שהופקו בשנים אלה והוקדשו לחייו ויצירתו תיאר אלן את חוסר יכולתו ורצונו לפרוץ את תמונת עולמו המוגבלת. מי שעמד, כבר בשלב מוקדם מאוד של יצירתו, על זכותו לספר סיפורים הנובעים מתוך עולמו הפרטי והקפיד לשמור לכל אורך הקריירה שלו על עצמאות אמנותית וכלכלית צמצם עוד יותר את אוצר המילים הקולנועי שלו ושפתו נעשתה פשוטה ולקונית, על גבול הדלה.
בשפה קולנועית נזירית ביקש אלן בשנים אלה לבחון את שני המוקדים שביניהם נעה יצירתו מאז ומעולם: הקומדיה והטרגדיה. כמי שעשה את המעבר מן השדה הקומי לטרגי, ספג בשל כך שריקות בוז מן היציעים אך סירב לחזור לעמדת ליצן החצר, נדרש אלן לשאלה מה היחס המתקיים בין המבע הדרמטי, כבד הראש ועתיר הפאתוס לטון הקליל, האירוני והאופטימי המזוהה עם הקומדיה. לשם כך הוא יצר בשנת 2004 את הסרט "מלינדה ומלינדה", ובמרכזו העמיד את הדילמה הבנאלית: האם היוצר מחויב להציע גרסה מדויקת וקודרת של אכזריות הקיום האנושי, או שמא עדיף להציע גרסה קומית ומחויכת לקיום זה ולאפשר בכך מעט הפוגה מקשיי החיים? באמצעות שני מספרים, האחד אמון על מלאכת הסיפור הקומי והשני חובב כתיבה כבדת ראש, מגולל הסרט שני סיפורים שראשיתם זהה: אישה צעירה ומבולבלת פולשת אל דירה שבה מתגוררים ידידים מעברה הרחוק. תפיסת המציאות המעורערת של הגיבורה ונטייתה לברוח אל עולמות דמיוניים מניעות את שני הסיפורים. ציר עלילתי אחד מוביל את הסיטואציה אל מחוזות הקומדיה הרומנטית וציר שני משית על הגיבורה גורל טרגי בלתי הפיך וקשה מנשוא. בסיפור הראשון מוצגת השבריריות הנשית כעניין של מה בכך, פגם רב חן העשוי להיפתר בקלות ובאלגנטיות. בסיפור השני מובילה ההתנהגות הנוירוטית של הגיבורה לאבדן עשתונות ולטירוף הדעת. שתי הווריאציות אפשריות, מסכמים הקומיקאי והטרגיקון, אין לאחת עדיפות ברורה על פני השנייה. עיני המתבונן - היוצר או הקהל - הן הקובעות באיזה טון יסופר הסיפור ולמעשה כל מעשייה טרגית זכאית לטיפול קומי, ולהיפך.
נאמן למסקנה זו, יצא אלן למסע יצירתי כפול. סרטו הבא, "נקודת מפגש" מ-2005, הציג סיפור קודר ואפל על אודות יורש מיליונים בריטי המחסל אישה שבה חמד מאחר שהיא עומדת בדרכו לשגשוג ולביטחון כלכלי. הסרט שביים שנה מאוחר יותר, "סקופ", חלק מאפיינים עלילתיים דומים להפליא אך גולל, בטון משועשע למדי, את סיפורה של עלמה תמה המסכנת את חייה כשהיא הופכת למושא חיזוריו הרצחניים של יורש מיליונים בריטי. קווי הדמיון בין הסרטים אף חודדו תודות להופעתה של השחקנית סקרלט ג'והנסן שגילמה בשני הסרטים את הדמות הנשית. ב"נקודת מפגש" היה בה משהו מניפולטיבי ואובדני, ב"סקופ" מתיקות ושלומיאליות. ומי שזכר את "מלינדה ומלינדה" יכול היה לראות כיצד מציית אלן לקוד האומנותי שניסח ובמקום לתפוס צד בוויכוח הנצחי בין הטרגי לקומי הוא בוחר, מכאן ולהבא, לתפוס את שני הצדדים.
התעניינותו של אלן בגיבורים הנרתעים מהתמודדות חזיתית עם המציאות לא נולדה ב"מלינדה ומלינדה". חלק ניכר מסרטיו המוקדמים יותר הציגו דמויות הבוחרות לברוח, ברגע של משבר, אל טריטוריות פנטסטיות. בדרך זו צעדה הגיבורה טובת הלב של הסרט "שושנת קהיר הסגולה" (1987) כשבחרה לקבוע את מושבה בבית הקולנוע ונמנעה מלשוב אל ביתה הקודר, וכך גם נהג גיבור הסרט והמחזה "שחק אותה, סם" (1972) כשהפך את דמותו הקולנועית של המפרי בוגרט למורהו לחיים. קובץ סרטיו האחרונים העיד כי זהו הנושא העומד עדיין במרכז הווייתו.
בקומדיות "כשתפגשי זר כהה וגבוה" (2010) ו"חצות בפריז" (2011) הוא הוביל כמה וכמה דמויות חולמניות להשלמה מפויסת ומחויכת עם עולמן הלא מושלם ובטרגדיה "חלומה של קסנדרה" (2007) שילם צמד אחים מחיר כבד על הזיות גדוּלה ועל שאפתנות נטולות כל אחיזה במציאות. כך שבחירתו להציב במרכז "יסמין הכחולה" גיבורה הלוקה בכשל בסיסי בהבנת סביבתה אינה מפתיעה במיוחד. לא מפתיע לגלות גם שעלילתו חמורת הסבר של הסרט מזכירה עלילה דומה וקלילה הרבה יותר של סרט אחר מתיק העבודות של אלן. הדבר היחיד שמפתיע הוא מידת ההצלחה. הסיפור הישן והמוכר, מתברר, עדיין עובד.
יסמין, גיבורת הסרט, הייתה בעבר אשת חברה ידועה ומוצלחת אך מעושרה לא נותר דבר. בוגדנותו של בעלה קיפדה באחת את אורח החיים הפזרני שלו הורגלה, אלכוהול, תרופות פסיכיאטריות ויתר מרעין בישין כרסמו זה מכבר את שרידי אישיותה הבוגרת וכעת מחכה לה הדבר שממנו היא חוששת יותר מכול: מפגש עם מציאות חייה הנוקבת. עד לנטישת בעלה הצליחה יסמין, שנולדה בכלל בשם אחר ולא הכירה את הוריה, להתעלם מטרטורה המעיק של המציאות היומיומית. חזותה הזוהרת (שאותה היא מתארת כ"גנטיקה המשובחת שלה") הקלה עליה את מלאכת צליחת החיים ואלמלא נטייתו הטורדנית של העולם האמיתי להשקיע תשומת לב מיוחדת דווקא באלה המבקשים להתעלם ממנו היו מוסיפים יסמין ואשליותיה לחיות בעושר ובעושר עד היום הזה.
"יסמין הכחולה" (תרגום מדויק יותר ומסחרי פחות היה גורס "יסמין העצובה") מוקדש למתקפה גדולה, והאחרונה כנראה, שעורכת יסמין על אויבתה המיתית - המציאות המבאסת. היא אמנם גלתה ממנהטן המדושנת אל ביתה הצפוף של אחותה פשוטת המראה ועליה להפוך לאישה עובדת ולהסכין עם חיזוריו המגושמים של המעביד, אך היא כבר הצליחה לגבור על איומים קשים יותר. בזכות חיצוניותה הזוהרת שבה לא דבק רבב מבקשת יסמין לבנות מחדש את ארמון אשליותיה. אילו עמד הגורל לצדה, ואילו היא הייתה באה לעולם בשנה שבה נמצא וודי אלן במצב רוח קומי, היו עלילותיה נפתרות במחי בדיחה מוצלחת אחת ותכונות אופייה הבעייתיות היו מטויחות ואף משוות לה הדר קומי. אך ליסמין לא שיחק הפעם המזל והיא הייתה לגיבורתה של טרגדיה קולנועית החפה באופן קיצוני מכל הומור כלשהו. יסמין תובל מהשפלה להשפלה ונפשה הדוויה תוצג בסרט במלוא כיעורה לעין כול.
"יסמין הכחולה" הנו סרט קודר, פסימי עד לשד תמונותיו. החלטת יוצרו לזקק ממנו כל קרן שמש, כל חיוך, כל שביב תקווה, ניכרת בכל סצנה. המשחק המדויק של מרבית צוות השחקנים מסייע בהחלקת הגלולה המרה לגרון, אך קשה שלא להבחין כי איש מהם אינו מגלם דמות העשויה לעורר בנו סימפתיה. העולם האנושי בסרט איננו מדיף ריחות יסמין. כל תושביו הולכים שבי, מי יותר ומי פחות, אחרי משאלות לִבם הלא ריאליות. כולם מנסים לממש משאלה אחת ימינה בעולם הפטה-מורגנה שבראו לעצמם, כולם נאלצים לאסוף את השברים אחרי ההתפכחות הבלתי נמנעת.
פעם, לפני שנים, בחר וודי אלן לספר את הסיפור הזה אחרת. גם לאליס, גיבורת הסרט הנושא את שמה מ-1990 (בדומה ל"יסמין הכחולה" המתמקד בדמות בשם יסמין), היו לא מעט בעיות. גם היא חיה באזורים המדושנים יותר בניו יורק, גם בעלה לא היה מופת לנאמנות זוגית וגם היא העדיפה לברוח לא פעם, בעזרתם של חומרים מעוררים וכימיקלים אסורים, אל מחוזות הדמיון הרומנטי. בסרט ההוא הובילה הבריחה להתבגרות ולהשלמה ובסופו עזבה אליס את בעלה הבוגדני ועברה מיוזמתה לדירה קטנה ולחיים צנועים יותר.
את נכונותו לטוות פעם נוספת ב-2013 עלילה שבמרכזה עומדת אישה הנעה בין חולמנות לנוירוטיות אפשר להסביר כנובעת מרצונו לטבול שוב באותו נהר וזאת על מנת לבדוק מה השתנה אצלו ומה השתנה בנהר מאז טבילתו האחרונה. המסקנה העולה מ"יסמין הכחולה" עגומה למדי. וודי בן השבעים ושמונה מסרב לייחס לטשטוש הגבולות שבין המציאות לדמיון חן כלשהו. את הלוקים בעיוורון זה הוא חוזה במבט קשה ואת סרטו יש לראות כאזהרה המכוונת לכל אלה החושבים שניתן לצלוח את מסע החיים בעיניים עצומות.
אלן מצביע על המצויים בסיכון יתר ללקות בתסמונת זו ומכוון את דבריו במיוחד לקהל נשי. בעיניו, זו הייתה ונותרה תכונה נשית המדריכה באופן מובהק את התנהגותן של נשים ולפעמים אף חורגת ממקומה ומשבשת את דרכם של גברים שבחרו לאמץ אותה. העניין הרב שגילה אלן לאורך הקריירה שלו בדמויות נשיות צומצם על פי רוב להיבט הזה. הוא לא התעניין בטיבה של אִמהות. לא חקר אף פעם את קשייהן של נשים לזכות בהכרה ובשוויון חברתי. נשים בסרטיו מייצגות את הקלות הבלתי נסבלת של ההתמכרות למקסמי שווא. קרבנות חסרי אונים לדחף הבלתי נשלט להמיר את עולמך המייגע ביקום מקביל מושלם, אך גם דמויות האשמות בהובלת אחרים בכחש ובהפיכתם לנרקומנים של אשליות ותעתוע.
עם זאת, את חוסר הרחמים והעדר התקווה שבהם ספוג "יסמין הכחולה" אין לראות כפסק דין שאין אחריו עוררין. מאז יצא הסרט למסכים הספיק אלן לסיים את צילומי סרטו הבא, אשר יענה לשם "קסם בחצות" וייהנה מטון קומי במיוחד. כי בהתאם לכלל שנוסח ב-2004, אלן מסרב להעניק לזווית הראייה כבדת הראש מעמד בלעדי. את נטייתו הייחודית של היצור האנושי להתעלם מן העולם הסובב אותו הוא רואה גם כבעלת ערך מסוים והוא מסוגל, ביום אופטימי, לייחס לתכונה זו צדדים לכאן ולכאן.
דווקא מתוך ראיית העולם כפגע רע, מיטלטל אלן בין פסימיות עמוקה להדגשת נקודות החסד. ההומור היה ונותר כלי הנשק המרכזי נוכח מדווי העולם. האדם נדרש להכיר בחוסר התועלת והתוחלת של קיומו, אך התמודדות מחויכת עדיפה תמיד על פני השלמה וייאוש. "הצחוק הוא מסכה שאנו מניחים על פנינו המבועתות", קובע המספר ב"מלינדה ומלינדה". "קומדיה או טרגדיה, אין דבר חשוב יותר מאשר לנסות וליהנות מהחיים. בכל רגע הם עלולים להיגמר. בכל רגע עשויה להגיע, אחרי משפט חיינו, הנקודה החותמת אותו סופית".
הכתבה המלאה תפורסם מחר, יום ו', במוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם