רואה כוכבים: ראיון עם במאי "כוח משיכה"
"כוח משיכה" הוא ככל הנראה הסרט הריאליסטי והמרגש ביותר שנעשה על מסעות בני האדם בחלל, ולאורך כל הצפייה בו תלווה אתכם שאלה אחת: איך לעזאזל הם עשו את זה? הבמאי והמפיק אלפונסו קוארון מתנדב להעניק הסברים. ראיון
כסרט, וכהישג טכנולוגי, הוא קרוב מאוד לאבני דרך קולנועיות כמו "האזרח קיין", "אי סובלנות" או סרטם הקצר של האחים לומייר מ–1895, "רכבת נכנסת לתחנה" (למרות שבמקום לברוח מהכיסא, תנסו לחמוק מפגיעת פסולת מהחלל בתלת ממד). הסרט מציג גם חוויה רגשית מטלטלת, לא מעט הודות לסנדרה בולוק, המגלמת אסטרונאוטית ואם שכולה. אבל בעיקר, מדובר בתופעה קולנועית שבסופה תצאו מהאולם המומים, שואלים שאלה פשוטה אחת, שאולי כבר עשרות שנים לא שאלתם: "איך לעזאזל הם עשו את זה?"
מי שאחראי לכל זה, הבמאי, התסריטאי, המפיק והעורך אלפונסו קוארון בן ה–51, יושב מולי במלון לונדוני עם ספל תה. גם הוא לא מאמין. "אני מרגיש כאילו הייתי תקוע במנהרה אפלה במשך ארבע וחצי שנים", הוא אומר. "כל הזמן רק קיוויתי. כל הזמן התמקדתי בפתרון בעיות. זה היה מסע כל כך ארוך, ולכן לגמרי הופתעתי מהתגובות לסרט ומכל מה שקורה סביבו".
קוארון נולד וגדל במקסיקו, ומתגורר לאחרונה בלונדון. בין השאר הוא חתום על הסרט המעניין הראשון בסדרת הארי פוטר ("האסיר מאזקבן"). "גרביטי", לדבריו, היה הדבר הכי קרוב לבלתי אפשרי שאפשר להעלות על הדעת. "מצאתי את עצמי עובר בדיוק את מה שעבר על הדמויות. הרגשתי שאני מחפש סוף חיובי אבל כל הזמן חשתי שאני הולך למות. זה היה פשוט לעשות את הבלתי אפשרי".
ההפקה נמשכה ארבע וחצי שנים (קוארון כתב את התסריט עם בנו, במאי הסרטים יונאס קוארון, ב–2008), והיא לא דומה להפקה מסודרת עם זמנים נפרדים לפרה–פרודקשן, צילומים ועריכה. "לא היה בכלל זמן פנוי", הוא מספר, "העבודה שאבה את כל הזמן. אני זוכר שאחרי שסיימתי לכתוב את התסריט מיהרתי לשלוח אותו לעמנואל לובצקי, הצלם (השניים, שלמדו יחד קולנוע במקסיקו סיטי, משתפים פעולה במשך שנים), ואמרתי לו, 'תעיף מבט. זה משהו שאתה יכול לעשות צ'יק צ'אק. לא משהו גדול, רק דמות אחת או שתיים'. לא היה יום במהלך ארבע וחצי השנים הללו שהוא לא הזכיר לי את המילים הללו".
התסריט הסופי מביא את סיפורם של שני אסטרונאוטים, ריאן סטון (בולוק) ומאט קוולסקי (קלוני), שנסחפים באטמוספירה אחרי שהמעבורת שלהם נפגעה מגל של הריסות ואשפה שמרחפות בחלל, ומנסים להגיע לתחנת החלל הבינלאומית הקרובה בתוך 90 הדקות שלוקח לאשפה לסובב את כדור הארץ ולחזור להכות באותו מקום. וזהו. אין עלילות משנה, אין דמויות משנה, שום הסחות דעת. רק מומנטום טהור ונטול מעצורים. אורכו של הסרט, אגב, הוא בדיוק 90 דקות.
לפחות זה מה שכתוב על הנייר. "כשהתחלתי לעבוד על הבימוי ולחשוב על איך לצלם את את הסרט, המציאות החלה להכות בי", מסביר קוארון. הסגנון שהוא ולובצקי שאפו אליו היה "פוטוריאליזם מרוכז" ולא, נגיד, סגנון עטור אפקטים בנוסח "הנוקמים". "אם היינו הולכים על סגנון של קומיקס זה היה הרבה יותר קל, מכיוון שבסרטים מעין אלה אתה לא מטיל ספק בפרטים", הוא אומר. "אבל החלטנו ללכת לכיוון הפוטוריאליסטי, ומכיוון שלאנשים יש בראש תמונות מכל אותם סרטים דוקומנטריים על החלל ועל נאס"א, רצינו לכבד את זה. רצינו שהקהל יוכל להיטמע בסרט עד כמה שאפשר, שכל אחד ירגיש כאילו הוא אסטרונאוט שלישי שמרחף לצד הדמויות שלנו".
כדי להגיע לשוטים הרבים שמראים את כדור הארץ ברקע, כמו גם לאלפי תמונות הלוויין ברזולוציה גבוהה, הם היו צריכים לשלוח לשמיים בלון מטאורולוגי משלהם שימפה כמה שאפשר מפני כדור הארץ.
גם בבחירת הקסדות של האסטרונאוטים, העדיפו היוצרים את הדיוק על פני טרנדים בתחום המדע הבדיוני. "בסרטי המדע הבדיוני נוהגים לשים לאסטרונאוטים אורות בתוך הקסדה רק בגלל שזה נראה מגניב", מסביר קוארון. הוא אמנם לא מזכיר שמות, אבל אני חושב על "פרומתיאוס". "אבל זה לא הגיוני", הוא ממשיך, "משום שאם יש אור בתוך הקסדה אי אפשר לראות דבר על הזכוכית מלבד ההשתקפות שלך עצמך. רצינו להיות מאוד מדויקים לגבי האור ומקור האור. זה צריך להיות או מהשמש או מהירח".
הסוגיות האלה היו משניות לעומת הבעיה המרכזית שאיימה על הסרט, העונה כזכור לשם "כוח משיכה". במילים אחרות, איך גורמים לסנדרה בולוק להסתחרר שוב ושוב באוויר, ולצלם את הסחרור שלה, בלי שהשיער שלה יעוף למעלה והדם יעלה לה לראש? חשבנו לסובב אותה במערך כבלים קונבנציונלי", אומר קוארון ומסובב את הכפית שלו מעל השולחן. "אבל איך שלא מנסים, מרגישים לא רק את השרירים אלא גם את הדם, ורואים את זה בעיניים, את המתח שם".
הבמאי קוארון ולובצקי (הידוע בשם החיבה "צ'יבו" - עז), עבדו על בעיית כוח המשיכה מ–2008 ועד קיץ 2011, כשבולוק הגיעה לאולפני שפרטון לצורך הצילומים הראשונים שלה וחזרה בקיץ 2011 לעוד סשן צילומים. עד אז לובקצי כבר זכה להארה, כשהיה בהופעה של פיטר גבריאל וחזה בזמר מופיע לפני מסך LED ענק מלא בתמונות מוקרנות עליו. הוא הבין שהם פשוט הסתכלו על הבעיה מהזווית הלא נכונה, תרתי משמע.
עד מהרה הם הבינו שכלל לא חייבים להזיז את בולוק. במקום זה אפשר להגיע למצב שבו כל השאר, המקום בחלל, האשפה המרחפת, כדור הארץ, הירח, הכל יהיה בתוך קופסה ענקית מלאה מסכי LED, והכל יסוב סביבה. כך נולדה "קופסת האור". הקופסה נבנתה בגודל של 3 מ"ר, מלאה ב–1.8 מיליון אורות LED שהקרינו תמונות מול פניה של בולוק ואפשרו לה את החופש פשוט לשחק. "במשך רוב הסרט סנדרה שיחקה בעמידה", מספר קוארון, לא לפני שהוא מציין את האופי הטכני של ההישג שלה, ובכמה מקומות הייתה צריכה "להיכנס נכון" כדי להתאים לשוטים של האפקטים ברקע.
וגם, הוא מציין, היו כבלים לריחוף באוויר, סטייל פיטר פן, עבור חלק מצילומי הפנים של תחנת החלל, שלכבודם הם גייסו את המומחים בתחום, חברת מפעילי הבובות "האנדספרינג". "היה נהדר לצפות באנשים האלה בעבודתם", הוא אומר, "היו שלושה מפעילי בובות שהיו אחראים להזיז את סנדרה, וממש הניעו אותה כמו בובה על חוט. אפילו הגפיים והרגל של סנדרה זכו לתמיכה והם עזרו עם התנועות. מכיוון שכל הזמן, כל הזמן, נלחמנו בכוח המשיכה".
עם זאת, ולצד ההברקות הטכניות והוויזואליות, "כוח משיכה" לא היה עובד לולא היה לו גם לב אנושי פועם. ופה התסריט נהיה ממש מעניין. הסרט, שנכתב על ידי קוארון בזמן שהיה בהליכי הגירושים מאשתו השנייה ואם שני ילדיו הצעירים, העיתונאית האיטלקייה אנליסה בוליאני, הוא למעשה מטאפורה לזוג, סטון וקוולסקי, שתלויים ביחד על חוט השערה ונגררים לתוך מצבי קיצון שיכולים או להציל אותם או להביא לחורבנם.
אלפונסו קוארון מתפוצץ מצחוק למשמע האנלוגיה הזאת, אבל אז הוא נרגע ומחייך, נד בראשו ומוסיף: "זה מעניין. אתה יודע, כשהתחלתי לכתוב הייתי בתקופה של מצוקה אישית עצומה. ובדרך כלל כשיש מצוקה גדולה בחיים שלנו, נראה שהכל מסביב קם עלינו לכלותנו. ואז היה הניסיון להכניס היגיון במה שקורה, ולקוות שבסוף ייצא מזה משהו טוב. הסרט הוא על תקווה ללידה מחדש. ולידה מחדש היא רק ידע. ידיעה חדשה של עצמך ושל הסובבים אותך".
לאט–לאט נפתח קוארון לרעיון ומודה שהמסע שלו עד כה, בקריירה ובחיים האישיים, נסב סביב האיזון בין המצוקה והמודעות העצמית. הוא גדל במשפחה מהמעמד הבינוני במקסיקו, אביו היה פיזיקאי גרעין ועזב את המשפחה כשקוארון היה בן 10 ("אף פעם לא באמת הייתה בינינו מערכת יחסים"), אמו הייתה שמאלנית–ליברלית ש"לא הייתה לה אגורה בשביל לקנות לנו טי–שירט, אבל אם ביקשנו משהו שנוגע לקורסים או לחינוך, היא תמיד הייתה שם".
הוא מתאר את עצמו כטינאייג'ר מתבודד שמצא מקלט בקולנוע. "הייתי משקר לאמא שלי ואומר שאני הולך לעשות שיעורי בית או משחק עם חברים, ואז הייתי הולך לסרט, לפעמים אפילו שלוש פעמים ביום".
לימודי הקולנוע, כמו גם חברותו עם הצלם לובצקי, שינו אותו. עד מהרה הגיעה עבודה מהטלוויזיה המקסיקנית, מסרטים מקסיקנים ולבסוף גם מהוליווד. באמצע גם הספיק לחוות חווה תקופה קצרה של חוסר–אושר עמוק, מיד לאחר שביים את אית'ן הוק וגווינת' פלטרו בגרסה ל"תקוות גדולות" ("חוויה מרירה", לדבריו, שעירבה תסריט לא גמור וגרסה משוכתבת פתאומית ומפתיעה של דייויד מאמט).
קוארון, שאז היה אחרי גירושים מאשתו הראשונה מריאנה אליזונדו והתגורר עם בנו ג'ונאס במקסיקו, הרגיש שהוא עושה שקר בנפשו. "ניסיתי לרצות את האנשים האלה בהוליווד. לא הייתי מאושר, וניסיתי להתאים לתבנית. הייתי נואש כי הייתי זקוק לכסף. לקח לי כמה שנים כדי להבין שאני צריך לעשות את מה שאני צריך לעשות, את מה שאני. הדבר המצחיק הוא שכשהתחלתי לעשות את זה, הרבה דברים טובים התחילו לקרות".
בימים אלה הוא עדיין פנוי, אבל עם סדרת טלוויזיה חדשה בשם "להאמין" בקנה (על נערה צעירה עם כוחות מיסטיים), ומועמדות לאוסקר (אם לא הפרס עצמו) בדרך, ולא פלא שקוארון מסיים את הראיון בכך ש"החיים טובים כרגע, זה מדהים". עם זאת, הוא עדיין מעדיף להיות זהיר: "יש סרטים שהופכים ללהיט ענק ומתחברים אליהם בצורה מדהימה. ואז, שנה, שנתיים, שלוש שנים אחרי, אף אחד לא זוכר אותם. אז עכשיו, לפחות בינתיים, הכל טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם