כוכבת "כחול הוא הצבע החם ביותר" נחשפת
אדל אקסרקופולוס, השם החם בתעשיית הקולנוע בעקבות זכיית "כחול הוא הצבע החם ביותר" בפסטיבל קאן, מתוודה על השחיקה הנפשית בצילומי הסצנות האינטימיות עם בת זוגה למשחק ומספרת איך הגיב אביה כשצפה לראשונה בבתו מככבת באחד הסרטים הנועזים אי פעם
"כחול הוא הצבע החם ביותר" מלווה את אדל (אקסרקופולוס), תלמידת תיכון בעיר פרובינציה צרפתית, ועוקב אחר תהליך התבגרותה. כמו רוב הנערות בגילה היא מתעניינת בנערים ואף מקיימת קשר עם תומא (ג'רמיה להורטה), אחד התלמידים בבית הספר שהיא לומדת בו. אחרי שהיא נפרדת מתומא היא פוגשת בבר את אמה (לאה סידו), אמנית בשנות ה-20 לחייה, ששיערה הקצר צבוע כחול. בין השתיים מתפתח קשר אהבה שבאמצעותו מגלה אדל את האישה הבוגרת הטמונה בילדה שבה. במרוצת הסרט אדל גדלה, מסיימת את לימודיה, מתחילה לעבוד כגננת וכמורה, מחפשת את עצמה, מאבדת את עצמה, ומוצאת את עצמה מחדש.
העיסוק בקרב אנשי הקולנוע והצופים בקאן היה בעיקר בסצנת הסקס הנועזת והארוכה במיוחד (בת כעשר דקות) הכלולה בסרט, המבוסס על הנובלה הגרפית של ג'ולי מארו. האופי הנועז של הסרט והסצנה הזו במיוחד הפכו את הסרט כמעט באופן בלתי נמנע לנושא תווית של פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, וזאת למרות איכויותיו האמנותיות והדיון המסקרן בשפה הקולנועית המיוחדת של עבדלטיף קשיש ובדרכי היצירה הייחודיות שלו.
החזרות לסרט ארכו לא פחות משמונה חודשים והצילומים נערכו במשך כארבעה חודשים - הרבה יותר מהמקובל. הסרט צולם בשתי מצלמות שמוקמו הרחק מהשחקניות. במקרים רבים הן היו בתוך סיטואציה של סצנה פעילה, אך לא ידעו מתי הן מצולמות ומתי לא, ובאיזו עדשה. רוב הסרט צולם בתקריבים, מה שיצר אפקט רגשי חזק. לפי עדות אנשי ההפקה, החומר המצולם שעמד לרשות הבמאי לעריכה (אורך הסרט כשלוש שעות) היה עצום: מאות שוטים ואלפי טייקים, שמהם אולי היה אפשר ליצור עוד כמה סרטים. צריך להדגיש שגם הסצנות הנועזות הן גרפיות, אסתטיות ומתקבלות כחלק אינטגרלי בלתי נפרד מסיפור האהבה הגדול, הייצרי והחושני.
העניין ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" הגיע לשיא בערב הסיום של הפסטיבל, כשבטקס הנעילה הכריז יו"ר חבר השופטים סטיבן ספילברג על הסרט כזוכה הגדול בפרס החשוב ביותר: "דקל הזהב". אקסרקופולוס, לאה סדו ועבדלטיף קשיש הוכרזו כזוכים במשותף בפרס היוקרתי. "מדהים. הסרט ושחקניותיו הילכו עלינו קסם", אמר ספילברג במעמד הענקת הפרס. מאז, בכל מקום בעולם שבו הוקרן הסרט - בפסטיבלים, מול מבקרי קולנוע ומול קהל - מורעפים עליו עוד ועוד סופרלטיבים ודברי הלל. הצופה הישראלי יוכל לצפות בו ולשפוט בעצמו בעוד כשבועיים.
אדל אקסרקופולוס נולדה ב-22 בנובמבר 1993 ברובע ה-14 בפריז . יש לה שני אחים צעירים ממנה (שכבר מתקנאים בהצלחתה ושואפים לקריירות משחק משלהם) והוריה הם מורה לגיטרה ואחות בבית חולים. כפי שמרמז שם המשפחה שלה, יש צד יווני במקורותיה (סבא שלה), אבל לדבריה אין לה כל קשר עם השורשים המשפחתיים האלה. היא לא חשה יווניה ומעולם לא הייתה ביוון. לפני עשר שנים שלחו אותה הוריה לשיעורי משחק, אבל לא בהכרח כדי שתבחר בכך כמקצוע, אלא כדי לגמול אותה מהביישנות הכרונית שלה. אפשר בהחלט לקבוע שזה עבד, כי מול עיתונאים, בקבוצות קטנות וגם במסיבת עיתונאים גדולה, היא מפטפטת בחופשיות ובפתיחות על עצמה, על הסרט ועל מה שביניהם. אגב, אקסרקופולוס עצמה אמרה בראיון לעיתון צרפתי כי היא החלה לקחת שיעורי משחק בגיל צעיר דווקא משום שאהבה להתחפש, ובמשחק הרגישה שהיא יכולה להיכנס לעורן של דמויות אחרות.
על אף גילה הצעיר יש מאחוריה כבר קי לומטרז' לא מבוטל כשחקנית. בשנת 2006 היא התוודעה לסוכן שחקניות, והוא הצליח לשלב אותה בפרק בסדרת הטלוויזיה הצרפתית "R.I.S. police scientifiqe". בשנת 2007, בהיותה בת 12 בלבד, היא השתתפה לראשונה בסרט באורך מלא--es Box, יצירת הביכורים של השחקנית והזמרת ג'יין בירקין בכיסא הבמאית. תפקיד מריאן ב"הצרות של טימפלבך" )2008( הפכו אותה לראשונה לשחקנית מזוהה ומוכרת בצרפת. הסרט "נקודת איסוף" )2010( על גירוש יהודי פריז למחנות ההשמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבו שיחקה בתפקיד הנערה אנה טראוב, העלה עוד יותר את מניותיה כשחקנית מבוקשת. בסך הכל הרזומה של אקסרקופולוס כולל עד כה עשרה סרטים.
מאז הזכייה בפסטיבל קאן עם "כחול הוא הצבע החם ביותר" הפכה אקסרקופולוס לאופנתית ומבוקשת. היא מגיעה לאירועי קולנוע בעיקר, כשהיא מלווה בחבר שלה, ג'רמיה להורטה, המגלם את תומא בסרט. במהלך העבודה המשותפת על הסט השניים התאהבו, ומנהלים מאז זוגיות מתוקשרת.
פגשתי את אקסרקופולוס יומיים לאחר הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל. הדיבור הצפוף על הסרט התחיל כבר אז, אם כי איש לא העריך עדיין שהוא עשוי ללכת עד הסוף ולזכות ב"דקל הזהב". עם זאת, ניכר באקסרקופולוס שהיא לא מחפשת כבוד, יוקרה, פרסום ופרסים. בסבלנות אין קץ היא עברה בין שולחנות העיתונאים שזכו לראיין אותה, והשיבה שוב ושוב לשאלות - גם פרובוקטיביות וחטטניות - כאילו שמעה אותן לראשונה.
במהלך המפגש אקסרקופולוס נעזרת במתורגמנית, שמעבירה את השאלות אליה מאנגלית לצרפתית ובחזרה, אבל מהר מאוד עוברת לדיבור באנגלית, ומתגלה כדוברת אנגלית סבירה למדי. "ההתנסות הזו בהחלט הותירה עליי את חותמה, שינתה אותי ואפשרה לי להתפתח ולגדול", היא אומרת. "ספגתי את החוויות האלה ואת סיפור האהבה הגדול בסרט, ואני חושבת שיצאתי מהצילומים האלה בוגרת ובשלה יותר, כאישה וכשחקנית".
איך התנהל הראיון הראשון שערך איתך הבמאי עבדלטיף קשיש, כשהתעניין בך לתפקיד אדל?
"זה היה מוזר. הוא פשוט ישב והסתכל עליי. הרגשתי כמו בבחינה. לא כדאי לרמוז לבמאי עד כמה רוצים לעבוד איתו, ולכן לא עשיתי זאת. הוא לא דיבר, רק הסתכל עליי ובחן אותי במבטו. נשארנו ככה שותקים, רק מתבוננים זה בזה. אחר כך הייתה לי הרגשה שזה היה סוג של אודישן נוראי, אבל בהמשך גיליתי שככה הוא תמיד. בראיונות הוא לוקח את הזמן שלו, כדי להיות בטוח שהוא משתמש במילים הנכונות. הוא לא דיבר איתי במשך שעה ואחר כך ביקש ממני: 'ספרי לי על החיים שלך'. אמרתי לו שאם אדבר על חיי זה יהיה משעמם, שכדאי שנדבר על משהו אחר. אז הוא לא דיבר, אבל לאחר מכן דיברנו הרבה. לא שמעתי ממנו שבוע, ואז הוא הזמין אותי לסצנות עם לאה, שכבר התקבלה לסרט. הייתי מגיעה יום-יום לעשות סצנות איתה. זה היה תהליך".
ומה הוא אמר לך כשזכית בתפקיד? ידעת במה זה כרוך?
"ידעתי ממנו שזה סרט על סיפור אהבה, ובאופן טבעי יש סקס בסיפור אהבה. ידעתי שהוא בחר בסצנות הסקס כדי להצביע על הקשר האורגני בין שתי הבנות, ועבדנו שעות על גבי שעות, במשך חודשים ארוכים, על אימפרוביזציות חוזרות ונשנות. צילמנו שעות רבות, וקיימות לפחות עשר סצנות נוספות מעבר לאלה שרואים בסרט, שיש בהן קונפליקטים, אלימות, סקס ושאר אלמנטים הקיימים במערכת יחסים. כך שסקס בהחלט היה חלק חשוב בסרט הזה, ולמרות זאת היו בהחלט קטעים מביכים בזמן הצילומים. האמת היא שלא העליתי בדעתי שהחלק הזה יהיה אינטנסיבי כל כך.
"אני יודעת שקהל הצופים האמריקני, למשל, לא רגיל לדברים כאלה. אבל זו החלטה של הבמאי. כולנו אוהבים סקס, זה כמו סם, אין כמעט מי שלא אוהב את זה. היינו צריכות למסור לצופה עד כמה אנחנו נותנות מעצמנו בתהליך ההתאהבות, ובחרנו להראות גם את הרגשות שמעבר לגילוי המיניות זו של זו. היינו חייבות לתת אמון מלא האחת באחרת, וכך עשינו. עבדל צילם אותי גם כשישנתי, בכוונה להוציא מכל סיטואציה את רגע האמת שבה. זה היה מסע קשה לכולנו. גדלתי עם הדמות הזו וגיליתי באמצעותה עד כמה שבירה אני יכולה להיות. למדתי מהסרט הזה על הרגשות שלי, על האתיקה שלי ועד כמה רחוק אני מסוגלת ללכת כדי לממש את אמנותי. זו הייתה חוויה שלקחה ממני המון, אבל אהבתי כל רגע בה".
הסרט שינה את יחסך למין בין נשים?
"לא, כי הייתה בי פתיחות לנושא עוד לפני ההשתתפות בסרט הזה. סקס מבחינתי בא ממקום של חופש ואהבה, דברים שיש לך שליטה והחלטה עצמאית לגביהם. דרך העבודה על הסרט גיליתי שהמודעות למה שאנחנו עושים - סקס, נשיקה, לומר שלום ולהתראות זה לזה - כל אלה הם תגובות שלנו לתחושות, לאהבה. כשהתחלנו בחזרות הייתי בשוק, אבל אחרי שהתרגלתי ונרגעתי הלכתי לבארים של גייז והבנתי שזה לא עולם אחר, אלא פשוט מצב טבעי שכל אחד צריך למצוא בו את המקום שבו ירגיש בנוח עם גופו ונשמתו. הסרט סייע לי להיכנס עוד יותר לחוויה הזו, לשקוע לתוכה ולהבין אותה".
את יכולה להבין למה סקס בין בני אותו מין מעורר אצל אנשים מסוימים אנטגוניזם?
"אני לא מבינה מה הבעיה בסקס - אם הוא בין גברים לנשים, בין בני אותו מין, או כאשר הוא נעשה בטבע, בין בעלי חיים. מי עושה סקס עם מי - זה לא דבר שמשנה לי. כל אחד רשאי לעשות מה שבא לו, ואנחנו פשוט צריכים להפסיק להיות שיפוטיים זה כלפי זה. יש כל כך הרבה בעיות אמיתיות אחרות שיותר חשוב להתעסק איתן מאשר להיות מוטרדים מהעניין של עם מי לעשות סקס".
מה דעתם של הורייך על השתתפותך בסרט?
"להורים שלי יש ראש פתוח, ויש בינינו תקשורת טובה מאוד. מבחינתם אני יכולה לצפות בכל מה שבא לי ולבטא בנוכחותם כל דעה. הם מעולם לא אמרו לי מה לעשות, ולא מתערבים בכל מהלך שאני עושה על דעת עצמי. הם יאפשרו לי לחוות כל מה שישמח אותי, כך שהיה לי כיף לגדול במשפחה כזו. עם זאת, בהקרנה של הסרט בפסטיבל הביך אותי לראות את אבא שלי. השתדלתי לא להסתכל עליו כי פחדתי לראות את עיניו, וכשהסרט הסתיים ושמעתי אותו מוחא כפיים אמרתי לעצמי, 'הו לא...'".
איך פיתחת עם לאה את האינטימיות שרואים על המסך?
"לפני התחלת ההפקה נפגשנו, כמו שקורה בדרך כלל. התברר לנו שאנחנו צריכות לעשות הרבה דברים יחד: להיות עירומות, להשתתף בסצנות אמוציונליות, להיות שותפות לסצנת פיתוי. פשוט לעשות כל מה שאנשים שאוהבים זה את זה עושים. פיתחנו למשך ההפקה מערכת יחסים שיש בה סוג של 'שותפות לחטא', עם סולידריות מלאה זו כלפי זו בעניין הזה, כדי שנוכל לעמוד יחד במשימה".
באיזו דרך התכוננת לצילומים?
"ביום הראשון של החזרות שמעתי את לאה מדברת עם הבמאי על המורכבות של הדמויות בסרט, כאילו היא הכינה את עצמה לעניין, ואז אמרתי לעצמי בבהלה: 'אלוהים אדירים, לא הכנתי את עצמי לכלום, לא צפיתי בכלום, לא למדתי דבר, לא התכווננתי בראש לעניין'. הייתי בלחץ עצום מזה, אבל כשאמרתי שאני לא מוכנה הבמאי אמר לי: 'אל תדאגי, זה בולשיט. את צריכה לעשות את מה שאת מרגישה באופן טהור, וזה יצא לך נכון'. חששתי גם שלא אצליח לבכות, אבל אחרי שבמשך חודשי החזרות בכיתי שוב ושוב, אימנתי את עצמי להתחבר רגשית למצב שיאפשר לי לעשות זאת. הכל היה פועל יוצא של היחסים והאמון שהתפתחו במהלך העבודה הארוכה על הסרט. במובנים מסוימים הכל היה חופשי ואפשרי. אם היינו רוצות בצילומי סצנה מסוימת לשנות את הסוף, למשל, עבדל אפשר לנו לעשות זאת".
על מה הסרט, לדעתך?
"על הומניות, אהבה, יחסי אמון בין שני אנשים שאוהבים. זה לא סרט שהפוקוס שלו על עולם הגייז. זה סיפור אהבה על שתי נשים שמגלות זו את זו ואת המיניות שלהן. זה גם סרט על שותפות ונתינה".
בניגוד לתיאורים הפסטורליים של אקסרקופולוס, ג'ולי מארו בת ה-28, מחברת הנובלה הגרפית שלפיה נעשה הסרט, לא חסכה בביקורתה על הבמאי. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל קאן היא כתבה בבלוג שלה: "לעבדלטיף קשיש ולי יש גישות אסתטיות מנוגדות, למעשה קוטביות. האופן שבו הוא מצלם את הסצנות שלו קוהרנטי לעשייתו, אבל הוא שונה לחלוטין מהאופן שבו אני מרכיבה את היצירה שלי ומגישה אותה".
בנוגע לסצנות הסקס היא נשמעה חריפה הרבה יותר. "אני לא יודעת מאילו מקורות ניזונו הבמאי והשחקניות - שלושתם סטרייטים, אלא אם כן ייטען אחרת", היא כתבה. "פרט לכמה קטעים, סצנות הסקס נראות לי כתצוגה פרטנית וברוטלית, שופעת חיוניות אך קרה, של מה שנקרא סקס לסבי, ושהופך מהר מאוד לפורנו שגרם לי לתחושה לא נוחה. כפמיניסטית וכלסבית קשה לי לקבל את צורת התייחסותו של הבמאי קשיש לנושאים אלה".
אקסרקופולוס, מצדה, מצדיקה את גישתו של קשיש גם אם המחיר לעתים נדמה לה גבוה. "מדי פעם הייתי שואלת את עצמי אם אני נותנת יותר מדי מעצמי, מעורי, מגופי", היא מודה. "שאלתי את עצמי למה אני מוותרת על האינטימיות שלי ומקריבה גם הרבה בכי ודמעות בתהליך. אבל זה טבעו של הסרט, שהוא החשוב, ועבדל מקיים איתך קשר מיוחד כדי שהסרט ייראה כפי שהוא רוצה".
סופו של הסרט וחלקים מסוימים בו שונים מהנובלה הגרפית. כך זה תוכנן מלכתחילה?
"לא. אבל ככל שצילמנו התרחקנו מהמקור. אני חושבת שהטקסט של אדל בסרט בא ישירות ממנה ומהמצב הרגשי שלה, בלי קשר למה שהיה בנובלה".
הבמאי ציין שהוא עבד עם שתי מצלמות מרוחקות, כדי לאפשר לכן לשחק באופן טבעי. אמרת שהיו רגעים שלא ידעת בכלל שמצלמים אותך. איך בדיוק פעלה הדינמיקה הזו?
"באמת לא תמיד ידענו. למשל, הייתי ברכבת בדרך לפריז ביום שבו היה לנו חופש מהצילומים. היינו אמורים לצלם ביום המחרת. אני ישנה ברכבת ופתאום אני מתעוררת ורואה מצלמה מכוונת אליי. ועבדל אומר לי, 'תתעלמי מהמצלמה, לכי תאכלי משהו, תטיילי ברכבת'. וזה היה ככה כל הזמן. לפעמים הוא היה בא לאתר הצילומים ואומר, 'שתו קפה, גמרנו להיום', ולפעמים היה מצלם עוד ועוד ועוד, 18 שעות רצוף. והיו המון אימפרוביזציות. לפעמים הייתי סתם מדברת עם לאה והוא היה בא ומצלם. הוא צילם אותנו שעות רבות בהמון סיטואציות. לא ידענו באיזו עדשה אנחנו מצטלמות, אם זה תקריב או צילום רחב, כי הוא צילם אותנו בדרך כלל מרחוק, בשתי מצלמות".
הסרט משרטט פרופיל של תיכוניסטים צרפתים: כולם אובססיביים בעניין זוגיות וסקס. עד כמה זה אותנטי וקרוב למציאות?
"אני חושבת שזה אמיתי כי עבדל מדייק בסרטיו בפרטים, ואני אוהבת את הטיפוסים המחוספסים האלה ואת השפה ה'מלוכלכת' שלהם. אבל לא כל בני הנוער בצרפת כאלה. אגב, אני עצמי עזבתי את בית הספר לפני סיום הלימודים כדי שאוכל להתרכז במשחק. לא הייתי תלמידה מצטיינת אבל גם לא רעה. משהו באמצע, וזה בהחלט היה בסדר מבחינתי".
ציפית להגיע לקאן עם הסרט הזה ולזכות בכזו תשומת לב?
"לא. אבל זה מגניב. תענוג להיות כאן ולדבר על הסרט הזה. אני עדיין מרגישה שזה חלום שהתגשם. לא יכולתי לצפות ליותר מזה".
בבכורה העולמית בפסטיבל קאן היו שתי השחקניות מחויבות להפגנת "חזית אחידה" וחיובית בגישתן לפרויקט, וביחסן לבמאי ולהפקה. אבל לאחר מכן נשמעו מצדן כבר זמירות אחרות וצורמות יותר. לאחר הקרנות הסרט בטורונטו, בפסטיבל טלורוייד ובלונדון התבטאה אקסרקופלוס אחרת לגמרי ביחס לבמאי שלה, והיא מתארת אותו כמעט כדיקטטור.
"את סצנות הסקס הוא צילם שוב ושוב כי הוא רצה שהן יהיו אותנטיות ואינטנסיביות", אמרה. "בכל יום הוא חיפש משהו אחר, וכך עבדנו חמישה חודשים, שבעה ימים בשבוע. סגנון העבודה שלו היה כזה שהוא צילם אותנו עד שהיינו מותשות לחלוטין. "לאה ואני היינו עירומות במשך שעות ארוכות, בעוד הוא והצלם מביטים בנו ומצלמים. והוא המשיך לעשות זאת כאילו הוא ממתין לרגע שנהיה מותשות. לא היו לנו מאפרת ומעצבת שיער, כך שלא רק חשנו אלא גם נראינו מותשות. הוא רצה לחדור לנו לנשמה, ויכול להיות שקל יותר לראות את הנשמה שלך כשאת עירומה".
היא גם טענה שלפני הצילומים הוא אמר לה שסצנות הסקס יצולמו באור מלא ויימשכו שתי דקות. "הוא אמר לי שאהיה במיטה עם עוד בחורה, כי סקס הוא חלק מהחיים, ולכן הסכמתי", אמרה אקסרקופולוס. "אבל בסוף זה היה שונה מאוד ממה שהוא הבטיח. הוא עבד עם שני צלמים במקביל, וביקשתי שגם הם יתפשטו ויישארו בעירום. אבל הם לא הסכימו, ואחרי זמן מה כבר לא היה אכפת לי. בהתחלה לאה ואני היינו ביישניות ולבשנו חלוקים בין הסצנות, אבל בסוף כבר ויתרנו עליהם. התקרבנו זו לזו, היא הכירה את הגוף שלי יותר מהחבר שלי. הפכנו לבעלות ברית".
כשנשאלה אם תשוב ותעבוד עם קשיש, התמהמהה אקסרקופולוס בתשובתה. "בכנות, אני לא יודעת", אמרה לבסוף. "אני רק חושבת שאם לא אעשה זאת, כנראה אצטער על כך. אמנם זה היה קשה לנערה בת 19 לעבוד בסרט באינטנסיביות כזו, אבל אני יודעת שעבדתי עם גאון. אלא שכל גאון גם יכול לענות אותך. הוא לא אוהב שאני אומרת זאת, אבל מבחינתי זו מחמאה. תראה איך פרנסיס קופולה רדה בשחקניו כשביים את "אפוקליפסה עכשיו'".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם