חלום כחול וריאליסטי
סצינת הסקס בת עשר הדקות של "כחול הוא הצבע החם ביותר" עלולה להתקבל כפורנו זול, אך למעשה מדובר בטכניקת בימוי מטלטלת
עוד בתרבות:
הרוקר הדתי שקורא למגר את הפטרונות על היהדות
"כחול הוא הצבע החם ביותר" קטף את הפרס הגדול של הפסטיבל "דקל הזהב", בין היתר כי הקולנוע של הבמאי הצרפתי ממוצא תוניסאי עבדלטיף קשיש ("הגרגר והדג") הוא דוגמה קלאסית לפיתוח וטיפוח שפה קולנועית לא שגרתית. הוא כאילו מצלם את החיים עצמם, כשהבימוי שלו הוא מעקב אינטנסיבי וסקרן אחר הדמויות שלו, תוך איסוף רגעים אמיתיים ורגשות גלויים וחשופים.
במרכז הסרט (המבוסס על נובלה גראפית – רוצה לומר קומיקס – של ג'ולי מארו) אדל (אדל אקסרקופולוס), תיכוניסטית צעירה בעיר צרפתית בפרובינציה, המגלה בדרך של תהייה וטעייה את מיניותה ואת זהותה המגדרית במרחב שבין המינים. לחץ חברתי של בנות שכבתה, פלוס הורמונים שוצפים של בת עשרה, גורמים לאדל להתנסות עם בחור מבית הספר, תומא (ג'רמיה להורטה), אך אחרי פלירט קצר איתו, כולל סקס לא מספק, היא מבינה שמשהו לא בסדר בסידור הזה. בחורה מבוגרת ממנה בכמה שנים, עם שער קצר בצבע כחול, צדה את תשומת לבה ומעוררת בה התרגשות לא מובנת.
בהמשך ייפגשו השתיים במקרה בבר של גייז, אליו מגיעה אדל עם ידיד הומו מבית הספר. היא תגלה ששם הבחורה הוא אמה (לאה סדו), שהיא סטודנטית לאמנות וציירת, ובין השתיים ייפתח פלרטוט מהוסס, שיוביל לרומן גדול. הוא יתבטא בבילויים משותפים, בהחלפת דעות, בהיטמעות של אדל, תלמידה שתהפוך בהמשך לגננת, בעולמה האמנותי של אמה, בסקס ייצרי לוהט, חסר עכבות ומעצורים, ובמעבר של אדל לחיות עם אמה בביתה.
אלא שלאורך ציר הזמן משהו בקשר בין השתיים יתחיל להיסדק, בעיקר בגלל שהן באות מטריטוריות רגשיות שונות לחלוטין. עולמה הפנימי של אדל פשוט ועדיין לא מעוצב והיא מגיעה ממשפחה מהמעמד הבינוני. ואילו אמה היא אינטלקטואלית מבית ליבראלי השואפת לממש את עצמה בעולם האמנות, ויש לה את הפוטנציאל לכך. כך קורה שלמרות האהבה הגדולה וההרמונית, לפחות בכל הקשור לסקס, הפיצוץ ביחסים הוא רק עניין של זמן.
וזה המקום להרחיב קצת על האופן בו נראות סצנות הסקס בסרט. כך עושים אהבה בחיים. לא לבושים חלקית, לא רק מתחת לסדינים ושמיכות, לא רק בתאורה אפלולית שמסתירה הכל. כמו בכל פרמטר אחר בסרט, קשיש מתעקש לשאוף להגיע לסוג של ריאליזם שישקף את החיים עצמם, והסקס הנועז בסרט - המאוד מדובר בגלל היותו חשוף, ברור ועם סצנה אחת ארוכה במיוחד (כעשר דקות) - בהחלט ראוי להערכה. הוא מתחבר אינטגראלית לסיפור האהבה הייצרי והחושני שנרקם בין שתי הבנות, שלחיבור הגופני יש בו מקום מרכזי. מי שרוצה לזעוק שזה בסך הכל פורנו זול כדי למשוך קהל – הכל בעיניי המתבונן.
לקשיש יש טכניקת עבודה מיוחדת, שונה מהמקובל. הושקעו בסרט שמונה חודשי חזרות וארבעה חודשי צילומים – הרבה יותר מהרגיל בהפקות קולנוע. קשיש צילם בשתי מצלמות בו-זמנית, מרחוק, כשהבנות כבר בתוך הסיטואציה, חיות אותה ולא תמיד יודעות מתי נאמר אקשן ומתי קאט. בסצנות שבהן מתקיימות אינטראקציות בין השתיים, המצלמות מתמקדות בדרך כלל בפניהן של הבנות, בקלוזאפים קרובים, אקספרסיביים, שמציגים כל זיע בפנים, כל תנודת עפעף, כל רגש פנימי שמתבטא בעיניים או בתנודת הפה. ויש לכך אימפקט עצום. באופן הזה מועצם הרומן הסוער, הרגשי והחד-פעמי שמתחולל בין השתיים, כך שגם הניואנסים הקטנים שבו נצפים כמו בזכוכית מגדלת שחופרת בנשמה. הפנים של הבנות, שרואים אותן כאמור מקרוב המון על המסך, והשיקוף של מה שעובר עליהן בפנים, לא מרפים מהצופה.
כפועל יוצא של העבודה האינטנסיבית עם קשיש, משחקן של אקסרקופולוס וסדו מהפנט. הן מצליחות להעביר מנעד רגשות רחב, שהופך את ההתחברות לסרט לאינסטינקטיבית ואמוציונאלית. עם זאת, הקולנוע של קשיש מאוד אינטליגנטי, מושכל, מדויק ומורכב מבחירה מדוקדקת ומחיבור נכון של סצנות (אורך הסרט שלוש שעות) מתוך כמות גדולה הרבה יותר של חומר גלם שצילם. הסרט נוגע גם בנושאים חברתיים, פערי מעמדות בצרפת והפגנות צעירים למען צדק חברתי. "כחול הוא הצבע החם ביותר" אולי לא מתאים לכל צופה, אבל למי שייתן לו צ'אנס - צפויה חוויה עוצמתית מטלטלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם