מופע שנות ה-70: שחקני "חלום אמריקאי" משנים צורה
כריסטיאן בייל, ג'ניפר לורנס, בראדלי קופר ואיימי אדמס עוסקים בהונאה ובהנאה בסרט העוקץ "חלום אמריקאי", שאולי יגשים להם אותו בטקסי גלובוס הזהב והאוסקר
עוד בתרבות: אלבומי השנה 2013
אביתר בנאי ועמיר לב נפרדים מגבריאל בלחסן
רק מי שמגלמת את סידני פרוסר, שותפתו של רוזנפלד, איימי אדמס, לא ממש שינתה צורה, אבל נראית פאם פטאל מהפנטת כמו שלא נראתה מזמן. אה. כן, גם היא בעצם מחופשת: לבריטית אדית גרינסלי. וגם ג'רמי רנר כאן בתפקיד בשרני שמאפשר לו לנעוץ בו שיניים: כרמן פוליטו, פוליטיקאי ישר לכאורה, כך לפחות הוא מציג את עצמו, אבל למעשה מחפש טובות הנאה. או הונאה, ורוזנפלד וטיפאני נדרשים על ידי ריצ'י להפליל אותו. ובתמונה גם המאפיה האימתנית של ניו ג'רזי, המיוצגת על ידי הגנגסטר המאיים ויקטור טלג'יו, בדמות רוברט דה נירו, בתפקיד אורח קטן (נטול קרדיט, אגב) שמתכתב אולי עם סך כל סרטי המאפיה בהם כיכב.
נעשה לכם קצת סדר בבלגן. אירווינג מפעיל רשת מכבסות אבל זה רק כיסוי למעשי הנוכלות הקטנים שלו. אהובתו מהצד, בעודו נשוי לרוזלין, היא סידני, שכדי להתאים למעשי הנוכלות המשותפים שלהם ולהיתפס כאמינה ואותנטית לובשת זהות בריטית כאמור, אדית. כשהסוכן הפדראלי ריצ'י עולה עליהם, הדרך היחידה שלהם להיחלץ ממשפט ומריצוי מאסר היא להפליל נוכלים בקנה מידה גדול יותר, כמו הפוליטיקאי המושחת פוליטו, ראש עיריית קמדן בניו ג'רזי, העושה הכל כדי לטפח דימוי של עובד ציבור ישר דרך.
בתוך בליל התסבוכות והעניינים הלא פתורים, מתברר שאירווינג לא מסוגל להשתחרר מרוזלין ומבנה אותו אימץ, לטובת סידני, בה הוא מאוהב, וזו כועסת עליו ולא מהססת לפלרטט עם ריצ'י, שיש לו ארוסה. כך שכולם עושים הכל עם כולם, מה שעלול לפגוע במזימה המתוכננת - להפליל את פוליטו. המלכודת להפלתו נפרשת בצורת פיתיון של אדם שמחופש לשייח' מנסיכות מזרח תיכונית, החפץ לכאורה לשקם את בתי הקזינו של אטלנטיק סיטי ולשלם לשם כך שוחד לא מבוטל לפוליטו.
על כל מסיבת התחפושות והעוקץ המתוכנן מנצח הבמאי המצוין דייוויד או. ראסל, שהתסריט שחיבר יחד עם אריק וורן מבוסס באופן רופף על מבצע פדראלי ללכידת פוליטיקאים שסרחו, שאירע בשנות ה-70, בהן מתרחש גם הסרט (ראו אופנה, מוזיקה משובחת, "לד זפלין" וכו', שחזור תקופה ויזואלי – מעולים כולם). את רביעיית השחקנים המובילה הוא שיתף כבר בשני סרטיו הקודמים, כך שהכימיה שנוצרה ביניהם אז תורגמה פעם נוספת למיזם קולנועי מוצלח. בייל ואדמס שיחקו אצלו ב"פייטר" וקופר ולורנס ב"אופטימיות היא שם המשחק", בו הופיע גם דה נירו.
ראסל הוא במאי של שחקנים בכלל ושל אנסמבלים מורכבים בפרט, וכל הארבעה מספקים, בהדרכתו, תצוגות משחק מרשימות. הטיפול שלו בפירוק סצנות לגורמים מניב סדרה של סיטואציות אנושיות, חלקן מצחיקות, חלקן כבדות ורציניות יותר, שתוצאתן רגעים ומצבים אמינים שנראה כאילו אולתרו באופן אמיתי/ נלקחו מהחיים עצמם. הבמאי עובד כמו פסיכולוג, מאתר את נקודות החולשה והחוזק של כל אחד מדמויותיו ומשתמש בהן מול האחרים - בבניית פאזל שאתה אף פעם לא יודע באופן נחרץ מי עובד בו על מי ומי יהיה המנצח שיגרוף את כל הקופה. אם יהיה.
יש כאן סרט פשע קומי-ממזרי שהנפשות הפועלות המובילות בו גם מרכיבות משולש, אפילו מרובע, רומנטי, שהקנאה והיריבות שהוא מעורר משפיעים על שיקול הדעת המקצועי שלהן. יש לסרט – כאמור - לוק סבנטיזי כל כך מוצלח ומדויק, שאפשר בהחלט לדמות אותו לסרטי שנות ה-70 המוקרנים בערוץ MGM. נכון, הוא לא קראוד-פליזר מיינסטרימי מובהק וגם לא יצירה כל כך גדולה ומבריקה כמו שניתן היה להסיק מהמוניטין שיצאו לו כבר בארצות הברית, בכלל זה צבירת שבע מועמדויות לגלובוס הזהב. יחד עם זאת, מדובר בעבודת קולנוע טובה מאוד וראויה, שכדאי להשקיע בה ולבחון אותה בתשומת לב מיוחדת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם