"היא": ספייק ג'ונז מתאהב במחשב
הבמאי המוערך העז לעשות את הבלתי אפשרי ולזווג בן אדם עם מחשב, אבל הוא התאהב כל כך ביצירתו עד ששכח את הביקורת
עוד בתרבות: ליהיא גרינר עשתה לחנוך דאום בית ספר
מריל סטריפ מבריקה כרגיל
תיאודור (חואקין פיניקס בעל השפם הצ'פלינאי) הוא סופר שמבודד את עצמו מהעולם לאחר פרידה מאשתו קת'רין (רוני מארה הנפלאה שמצליחה לייצר כמעט ללא מילים דמות שלמה). שגרת היום שלו מורכבת בעיקר מכתיבת מכתבים אישיים עבור אנשים שאין להם את הזמן או הרצון לעשות זאת, חזרה הביתה למשחקי הוידאו שלו וסיום אותו יום בחיפוש סקס טלפוני מזדמן (קירסטן וויג ברגע קטן ומשעשע אגב, אם תהיתם). על כל אלה תיאודור מנצח באמצעות פקודות קוליות לטלפון שלו ולמערכות מסביבו.
לכשאותה בדידות נמאסת עליו, תיאודור מחליט להתקין מערכת הפעלה חדשנית שמגיבה ולומדת את המשתמש שמולה. היא בוחרת לעצמה את השם סמנת׳ה (סקרלט ג'והנסן שלא מופיעה אף לרגע על המסך אבל זה לא ממש משנה כי הקול שלה מספיק כדי להתאהב בה), ומאותו רגע הסרט מגולל את הרומן שלהם והופך את האופציה של להתאהב במערכת הפעלה לדבר לגיטימי לחלוטין.
יש משהו חכם ומאוד רגיש בדרך שבה ג׳ונס מציג את העולם שמעבר לפינה: בעוד שהוא מלא בטכנולוגיה חדשנית, אין אימה או פחד שהיא תפגע במכוון בבני האדם. או כמו שסמנת׳ה מסבירה לתיאודור: יש לה אינטואיציה והיא גדלה ומתפתחת בדיוק כמוהו. כנראה שבעתיד טכנולוגיה לא רק תפתור בעיות ותספק שירותים עבורנו, אלא תהפוך ליותר אנושית.
וכאן בדיוק העניין: זה לא סרט על טכנולוגיה, אלא על ישויות, על הקשרים שביניהן ועל איך שכל צד צומח וניזון מהצד השני, בין אם מדובר באנדרואיד או בבן אדם. לא שיש לצפות לפחות מג'ונז, שהרפרטואר שלו מלא בבחירות לא שגרתיות, בין אם בקליפים שביים ובין אם בסרטיו ("אדפטיישן", "ארץ יצורי הפרא"), אבל ב"היא" המקרה אחר: הסרט יכל בקלות רבה ליפול לתוך קטגוריית סרטי המד"ב או סרטי "הדייט הראשון", וג'ונז מטפל דווקא בקשר האנושי– טכנולוגי בצורה עדינה, כשהוא שואל אלמנטים מכאן ומכאן ובכך גורם לאותו הקשר להיראות טבעי.
סמנת'ה רוצה לדעת עוד על העולם, תיאודור צריך שיהיו תלויים בו כדי להרגיש נאהב, וכך נוצרת מערכת יחסים שלא ברור בה תמיד מי המשתמש ומי האפליקציה. ישנם רגעים מקסימים בין השניים, כאלה שגורמים לרצות קשר שכזה עם בן/בת הזוג שלך במחיר של ויתור על גוף, אבל ישנם גם רגעים בסרט שאותה תלות הופכת לבעייתית.
נקודת התורפה המרכזית של ג'ונז היא היחס לנשים שבסרט. איימי (איימי אדאמס) היא חברתו הטובה ביותר של תיאודור, ורוב הסרט מרגיש כאילו היא נעה בין חוסר ביטחון עצום לבין צורך עז בקשר. קתרין תמיד מוצגת בפלאשבקים כמקור הבעיות שבנישואין, וכשניתנת לה ההזדמנות להסביר את עצמה בסצנת המפגש ביניהם היא מתפרצת בצורה היסטרית ולא הגיונית (למרות הדיאלוג המבריק באותה הסצנה).
בעיה נוספת היא העובדה שהסרט פשוט ארוך מדי. 120 דקות של סרט הפכו לסטנדרט היום, אבל לפעמים ישנם רגעים שהעשייה הרגישה של ג'ונז הולכת לאיבוד מכיוון שהוא מנסה להאכיל את הצופה בכפית ברגשות של הגיבור, מה שהופך למתיש מאוד מהר מאוד.
ברור שהסרט חשוב מאוד לג'ונז, מעצם העובדה שזה התסריט המקורי הראשון שהוא כותב ומביים. באיזשהוא אופן, ת'יאודור וגו'נס מאוד דומים מכיוון שמובן מאליו ששניהם התאהבו מעל הראש ביצירה שלהם. באותה נשימה, "היא" מזכיר מאוד סרט אינדי קטן ומקסים בשם "רובי ספארקס" שמתאר מקרה דומה של סופר שפוגש יום אחד את הדמות שהוא עצמו כתב והוא מתאהב בה. בספארקס, בניגוד ל"היא", אותו סופר מתקשה להרפות מאותה דמות, סיטואציה שמובילה לתוצאות הרסניות. זה בדיוק מה שחסר ב"היא" - סרט קטן ומקסים, אבל מפוספס בשל מחסור בעין ביקורתית המתבקשת מהסיטואציה.
יחד עם זה, בכל זאת מדובר באחד מסיפורי האהבה המעניינים שמוצגים כרגע ומאוד מומלץ שלא לפספס אותו. רק תניחו את הסמארטפון בצד, הוא לא אנושי – עדיין.
עוד בתרבות: לאייל גולן מגיעה התנצלות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם