רומיאו הפלסטיני: איך "עומאר" הגיע לאוסקר?
הבמאי האני אבו אסעד משרטט ב"עומאר" את הצד הפלסטיני של הקונפליקט. על אף דימיון רב ל"בית לחם" שהתמודד מולו בקטגוריית האוסקר הזר, הסרט הישראלי נותר מחוץ לתחרות
הצלע השלישית בתא היא אמג'ד (סאמר בישארט), חבר ילדות של עומאר, שהוא זה היורה בסופו של דבר ממארב בחייל הישראלי והורג אותו. השלושה נמלטים לכל עבר ודווקא עומאר נתפס על ידי כוחות הביטחון ונעצר.
בכלא נעשים ניסיונות פיזיים ומנטאליים לשבור את רוחו ולגרום לו להפליל את טארק, שאנשי הביטחון הישראליים בטוחים שהוא זה שהרג את החייל. לבסוף נענה עומאר לדרישת איש השב"כ רמי (וואליד פ. זוואיטר), שהופך למפעילו כמשת"פ ומצפה ממנו להביא למעצר טארק. כוונותיו של עומאר אחרות. כשהוא משוחרר מהכלא מדווח עומאר לטארק על הכוונה לעוצרו, והשניים, יחד עם אמג'ד, מתכננים מארב לכוח הישראלי. בהמשך העניינים מסתבכים ועומאר מוצא עצמו כלי משחק בין שני הצדדים. אבל מה שהכי כואב לו הוא שיחסיו המתהדקים עם נאדיה יתדרדרו כשהיא תאשים אותו בבגידה בעמו.

האני אבו אסעד, במאי הסרט, הוא אחד הקולות הבודדים המביאים את סיפור הקונפליקט כאן מהזווית הפלסטינית נטו. הוא עשה זאת בווריאציות שונות גם בסרטיו הקודמים, הבולט שבהם "גן עדן עכשׂיו" (2005), זוכה גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר. בניגוד לסרט ההוא, "עומאר" לא נשען ולא נעזר על ידי גופי הפקה ישראליים ואבו אסעד התעקש שכל אנשי הצוות והשחקנים המופיעים בו יהיו פלסטינים.
מעניין להיווכח ש"עומאר" ו"בית לחם", של יובל אדלר, ששלד הנראטיב המרכזי של שניהם מאוד דומה - קשר בין מפעיל שב"כ ומשת"פ - נכתבו והופקו בדיוק באותה תקופה. צילומי "בית לחם" נערכו אפילו לפני אלה של "עומאר". מתבקש לערוך השוואה ביניהם. "בית לחם" הוא יותר סרט אקשן אינטנסיבי ועשוי במקצועיות ובמיומנות טכנית גבוהה. הוא גם מתנהל ברמות פוליטיות-חברתיות גבוהות, כשמעורבים בו, בין היתר, בכירים ברשות הפלסטינית ומתוארים בו חיכוכים פנימיים בין ארגוני הטרור השונים. "עומאר" הוא סרט אישי, קטן ואינטימי יותר, שבעצם מתאר סיפור אהבה בין שני צעירים שהנסיבות הפוליטיות הסביבתיות מתערבות בגסות ברומנטיקה העדינה הנרקמת ביניהם. סוג של רומיאו ויוליה / אותלו – אהבה טראגית שסיכוייה להתממש במציאות הזו קלושים.
במובן זה, סרטו של אבו אסעד יוצר יותר אמפתיה לדמויותיו, בעיקר לעומאר ונאדיה, ולמניעים הרגשיים שעומדים מאחוריהם. "בית לחם" הוא בעיקר סרט אקשן הדוק. שיש בו אמנם גם קשרים אמוציונאליים בין הדמויות, אבל לא ברמה הרומנטית. ב"עומאר" מופרים דפוסי ההתנהלות המשפחתיים הפלסטיניים המסורתיים, ונוצר חוסר איזון וחוסר אמון בשל הקשר שבין מפעילים מהשב"כ והמשת"פים שלהם בשטח.

גם אדלר וגם אבו אסעד השתמשו בעיקר בנון-אקטורס, מה שמוסיף אותנטיות ואמינות לסרטיהם, אף שנטלו בכך סיכון מקצועי לא מבוטל. את עומאר מגלם אדם בכרי, בנו של השחקן-במאי מוחמד בכרי. הוא אמנם למד בבית הספר הנודע למשחק על שם לי שטרסברג בניו-יורק, אך זהו סרטו הראשון. גם עבור עיאד הוראני, המגלם את טארק, זהו סרט בכורה. עד עתה הוא הופיע בהפקות במה, בין היתר בתיאטרון "גלוב" בלונדון וכן ב"תיאטרון החופש" בג'נין, אותו הקים ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח סמוך לו ב-2011 מיריות רעול פנים, שלא נתפס עד היום. את נאדיה מגלמת, בתפקידה הקולנועי הראשון, לים לובאני בת ה-16, ילידת נצרת הפעילה בשירה, ריקוד וצילום. ברשימת המופיעים לראשונה בפיצ'ר גם סאמר בישארט, בתפקיד אמג'ד. הוא בן 17, תלמיד בית הספר סט ג'וזף בנצרת, ששיחק בכמה סרטים קצרים שנעשו בבית הספר "סם שפיגל".
המקצוען היחיד בקאסט הוא וואליד פ. זוואיטאר, שחקן פלסטיני המתגורר בלוס-אנג'לס, שהופיע בין היתר בסרטים "גברים שבוהים בעיזים" ו"סקס והעיר הגדולה 2", ובסדרות "הומלנד", "האישה הטובה" ו"חוק וסדר: כוונה פלילית". דווקא ליהוקו לתפקיד איש השב"כ רמי בעייתי. בקטע הבודד שבו הוא מדבר בעברית (בטלפון), אופן דיבורו ומבטאו מסגירים את העובדה שאינו ישראלי. למרות שהיה זה עניין עקרוני עבור אבו אסעד להשתמש אך ורק בשחקנים פלסטינים, היה עדיף לו, לנוכח התוצאה הלא כל כך מוצלחת, ללהק לתפקיד זה שחקן ישראלי דובר ערבית. ויש לא מעט כאלה.
אבל בסך הכל עבודת כל השחקנים, בהדרכת אבו אסעד, ראויה ואותנטית, והדינמיקה הנוצרת ביניהם אמינה ומדויקת. "עומאר" לא מחמיא, בלשון המעטה, לחיילים ולאנשי השב"כ הישראלים, וטמונה בו גם ביקורת על המשת"פים הפלסטינים הבוגדים. בזירה הבינלאומית, עבודת הקולנוע של אבו אסעד זכתה בפסטיבל קאן האחרון בפרס חבר השופטים בקטגוריית "מבט מסוים", ונכנסה כנציגת פלסטין ל"שורט ליסט", של תשעה סרטים המועמדים לאוסקר הסרט הזר. זאת בעוד "בית לחם" נשאר מחוץ לתחרות.

עוד בתרבות: היפה והחנון והערס
קריאה לשחרר מהכלא את השחקן הסודני
לרוז מותר לשיר