גן עדן אחר כך: ראיון עם במאי "עומאר"
בקרוב ייצג האני אבו אסעד את פלסטין בפעם השנייה בטקס פרסי האוסקר. בראיון מיוחד מדבר במאי הסרט "עומאר" על המוטיבציה ליצור תחת הכיבוש, מסביר למה אין סיכוי שישב לכתוב בביתו שבנצרת ומספר מדוע בחר בשחקן ערבי לגלם איש שב"כ
אבו אסעד יודע על מה הוא מדבר. גם "גן עדן עכשיו" שביים היה מועמד לפרס היוקרתי ב-2006, אך לא זכה. "הרי ניסו את כוחם השנה גם 'העבר' (האיראני של אסגר פרהאדי, יוצר הסרט זוכה האוסקר 'פרידה', נ"מ) ו'בית לחם', סרטים טובים וראויים שלא הצליחו להיכנס בסוף. וכעת בחמישייה הזו הולכת להיות תחרות קשה עוד יותר, בעיקר עם 'ניצוד' של תומאס וינטרברג' ו'יפה לנצח' של פאולו סורנטינו, וכנראה גם עם שאר הסרטים. כשהייתי מועמד עם 'גן עדן עכשיו' האמנתי יותר בסיכוי שלי, אבל הפעם אני צופה שיהיה לי קשה מאוד לזכות באוסקר. ולכן אני לא מפתח ציפיות".
עוד בתרבות: איך רומיאו הפלסטיני הגיע לאוסקר?
הסרט מתרחש בעיר פלסטינית לא מוגדרת שחומת ההפרדה חוצה אותה. החומה גם ניצבת כחיץ בין עומאר (אדם בכרי) ונאדיה (לים לובאני) אהובתו, תלמידת תיכון. כדי לפגוש אותה הוא נאלץ לטפס על הקיר הגבוה, להסתכן בפציעה מיריות צלפים ישראלים או להיות נידון להשפלות. כדי שיוכל להמשיך להיפגש עם נאדיה, ואף לבקש את ידה מאחיה הגדול טארק (עיאד חוראני), הוא מוצא את עצמו משתתף באימוני ירי של התא המיליטנטי שהקים טארק, לקראת פעולה שמטרתה להרוג חייל ישראלי. הצלע השלישית בתא היא אמג'ד (סאמר בישארט), חבר ילדות של עומאר. הוא זה שהורג בסוף את החייל.
השלושה נמלטים ודווקא עומאר נתפס בידי כוחות הביטחון ונעצר. בכלא מנסים כוחות הביטחון הישראליים לגרום לעומאר להפליל את טארק. לבסוף הוא נענה לדרישת איש השב"כ רמי (ואליד פ. זוואיטר), שהופך למפעילו ומצפה ממנו לסייע במעצרו של טארק.
כוונותיו של עומאר אחרות. עם השחרור מהכלא הוא מדווח לטארק על הכוונה לעוצרו. האירועים מערערים גם את יחסיו עם נאדיה, בגלל החשד שהוא משת"פ והאשמה כי הוא בוגד בעמו.
זו לא הפעם הראשונה שאתה מתעסק בשב"כ. ב"גן עדן עכשיו" חשבת שהשב"כ עוקב אחריך.
"נכון. זה יכול להיות אמיתי וזו הייתה יכולה להיות גם פרנויה, כי כשאתה תחת כיבוש קל מאוד לפתח תחושה כזו. אני זוכר שאיש שב"כ התראיין לעיתון ישראלי ואמר: 'לפעמים אתה לא צריך לעשות הרבה כדי לגרום לחברה לחיות בפרנויה, כי הם מגבילים את עצמם מתוך תחושה שעוקבים אחריהם והם נעשים זהירים מכדי לבצע משהו לא חוקי או לא תקין'. בתקופה ההיא הייתי אחוז פרנויה. חשבתי שצופים בי ומאזינים לי בחדרי, ולכן עברתי לחדר אחר. הייתי בטוח שעוקבים אחרי. כשחשבתי על מה יהיה הסרט הבא שלי, ועל מה שארצה לומר אחרי 'גן עדן עכשיו', חשבתי שעליי להישען על התנסויותיי שלי, ואחת החוויות הטראומטיות הייתה זו, וככה עלה הרעיון ל'עומאר'".
רוב השנים לא חיית כאן. איך ערכת תחקיר לסרט?
"התחקיר היחיד שיכולתי להעלות בדעתי היה להביא את הדברים מעמדת ההתבוננות הפלסטינית. מהתנסויות של פלסטינים. שמעתי מכמה מחבריי סיפורים על חוויות קשות שהיו להם עם השב"כ. אני עצמי, כשהייתי צעיר יותר, נחקרתי פעמיים במשך ארבע שעות - פעם כשהייתי בן 22 ופעם בגיל 28. הם קראו לזה 'תחקור', והצדיקו זאת בכך שרצו להכיר אותי, לדעת מי אני. זה היה בזמן שחייתי בהולנד והגעתי לביקורים כאן בקיץ. זומנתי באמצעות מכתב למטה השב"כ ונחקרתי על עיסוקיי. אבל חברים שלי נעצרו, ישבו בכלא ועברו חוויות קיצוניות יותר עם השב"כ, ומהם לקחתי את רוב הפרטים בהם השתמשתי בסרט".
שמעת גם סיפורים ממשת"פים פלסטינים שמסייעים לשב"כ?
"שמעתי מחברים איך מפעילים לחצים וטריקים מתוחכמים על עצירים בכלא וגורמים להם לחשוב שהם ימותו שם, וכך, מתוך חשש, הם מתחילים לדבר ולבסוף הופכים למשת"פים. ידוע שיש הרבה משת"פים פלסטינים ומבחינתי זו תופעה מטרידה מאוד, כי בחברה שיש בה כל כך הרבה משתפי פעולה זה אסון למאבק ולהתנגדות לכיבוש. אני חושב שעלינו להיות זהירים יותר בעניין הזה וחזקים יותר, כי ככל שיהיו פחות משת"פים ככה כוחות הכיבוש לא יוכלו לתפקד באותה יעילות. אבל מי חשב שהכיבוש יהיה כל כך ארוך? אנחנו כחברה צריכים להיות חזקים יותר, אבל ברור שכוחות הכיבוש חזקים לא פחות".
בשונה מ"גן עדן עכשיו", ב"עומאר" היו לך פחות קשיים בהפקה?
"הרשות הפלסטינית מעולם לא הקשתה עליי בעשיית סרטיי. כשעשיתי את 'גן עדן עכשיו' התעוררו בעיות מצד הצבא וגם מצד כמה פלגים של ההתנגדות. הם לא אהבו את מה שעשיתי ואפילו חטפו את מנהל הלוקיישנים שלי. ב'עומאר' הדברים זרמו הרבה יותר חלק. האתגרים וההתמודדויות המרכזיות שלי היו עם השחקנים, לא עם הרשויות. מולן היה קל הפעם לפעול, ואני שמח על כך מאוד".
חומת ההפרדה בין עומאר לנאדיה היא גם דימוי לחומת האיבה בין העמים, לקושי הקיים בבניית מערכת יחסים בסיטואציה המורכבת הזאת?
"אני מגדיר את הסרט כסיפור אהבה שהוא שילוב של 'רומאו ויוליה' ו'אותלו' - בקונטקסט פלסטיני. עומדים בו למבחן שתי הנאמנויות, לאהוב ולעם. כל סיפור אהבה נתקל בשני מכשולים. פנימי וחיצוני. הפנימי מתבטא בחוסר האמון שנוצר בין האוהבים, והחיצוני הוא כמו ב'רומאו ויוליה', כשמשפחות ממעמדות שונים נאבקות ביניהן. בסרטי, כשחיפשתי מכשול חיצוני, הייתי מאושר למשך חמש דקות כשהבנתי שחומת ההפרדה עשויה להיות דימוי ויזואלי מצוין לכך, דווקא משום שהיא אמורה לגשר בין האוהבים. במציאות חומת ההפרדה גורמת לי לדיכאון עמוק. קשה למי שלא מכיר זאת להבין עד כמה החומה הזו משפיעה לרעה על חיי האנשים החיים משני צדיה".
אבו אסעד בן ה-52 נולד בנצרת וחי שנים רבות בחו"ל. רק בשנתיים האחרונות חזר לנצרת, אולם הוא מגדיר את עצמו פלסטיני פוליטית ותרבותית. "אני שמח שהסרט מופץ בישראל. זה חשוב לי מאוד. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי שהקהל הישראלי יצפה בו, כי אנחנו חושבים שמגיע לו לראות את הדברים גם מהזווית האחרת". השיחה איתו מתנהלת באנגלית, אף שהוא "מבין עברית, אבל לא יכול להתבטא בה כל כך טוב", הוא מתנצל.
הסרט נעשה בהפקה פלסטינית עם משקיעים מדובאי וממקומות נוספים בעולם, ומועמד לאוסקר מטעם "פלסטין". אבו אסעד מרוצה. "זו הייתה הכוונה. ניסיתי שכמה שיותר שזו תהיה הפקה פלסטינית טהורה, אבל עדיין נזקקתי לסיוע בכמה אלמנטים טכניים מחו"ל ומתל אביב. עם זאת, רוב אנשי הצוות והשחקנים היו פלסטינים. אני מאמין שכשעם שואף לעצמאות הוא חייב יותר ויותר לסמוך רק על עצמו, והאנשים צריכים להוכיח, לפחות לעצמם, שהם ראויים להיות חופשיים ועצמאיים. באירופה אין שאיפה כזו לעצמאות לאומית, כי הם לא נמצאים תחת כיבוש. אבל כאן, במקום שאנחנו מדוכאים בו, עלינו להוכיח שאנחנו מצליחים לעשות דברים באופן עצמאי, גם תחת שלטון הכיבוש".
בדומה ליובל אדלר, במאי "בית לחם", גם אבו אסעד ליהק לסרט שחקנים שהם "נון-אקטורס". את עומאר מגלם אדם בכרי, בנו של השחקן-במאי מוחמד בכרי. הוא אמנם למד בבית הספר על שם לי שטרסברג בניו יורק, אך זהו סרטו הראשון. גם לשחקן עיאד הוראני, המגלם את טארק, זהו סרט הבכורה. את נאדיה מגלמת, בתפקידה הקולנועי הראשון, לים לובאני בת ה-17, ילידת נצרת שעוסקת בשירה, ריקוד וצילום. ברשימת המופיעים לראשונה בסרט אפשר למצוא את סאמר בישארט בן ה-17, בתפקיד אמג'ד. בישארט הוא תלמיד בית הספר סנט ג'וזף בנצרת, ושיחק בכמה סרטים קצרים ב"סם שפיגל". המקצוען היחיד בקאסט הוא וואליד פ. זוואיטר, שחקן פלסטיני המתגורר בלוס אנג'לס, שהופיע בין היתר בסרטים "גברים שבוהים בעזים" ו"סקס והעיר הגדולה 2", ובסדרות "הומלנד", "האישה הטובה" ו"חוק וסדר: כוונה פלילית".
לא מסוכן ללהק שחקנים שברובם המכריע הם חסרי ניסיון?
"נכון שלקחתי שחקנים לא ממש מנוסים, אבל הם נהדרים, ואני מרוצה מכולם. מובן שהייתי הכי מרוצה מאדם, שעושה את התפקיד הראשי. הוא למד בלי שטרסברג אז ידעתי שאוכל לסמוך עליו. ידעתי שלעיאד הוראני היה ניסיון רב בתאטרון של ג'וליאנו מר-חמיס. הליהוק של השחקנים היה חלק מההחלטה לשתף כמה שיותר פלסטינים בהפקה. כל מי שנבחרו הם אנשי מקצוע מצוינים. אני מצדיע להם. אמנם השאיפה הייתה לעשות סרט פלסטיני עצמאי, אבל יותר חשוב מכך היה שיצא סרט טוב, ולכן לא הייתה פשרה בכל הקשור להחלטה מי יעבדו בו. התמזל מזלי שעמדו לרשותי שחקנים ואנשי צוות טכני טובים כל כך".
ועדיין צריך אומץ כדי לבחור שחקן ושחקנית לתפקידים הראשיים ללא כל ניסיון.
"זה נכון, אבל גם לא. לפני שהחלטתי סופית מי יהיו השחקנים הם עברו אודישנים רבים ונערכו איתם הרבה חזרות. אפילו אדם הגיע שבע פעמים למבחנים, ובכל פעם ניסיתי לבדוק ולהוציא ממנו משהו אחר. גם לים וסאמר באו הרבה פעמים, כדי שאהיה בטוח שהם ניחנו בכישרון וביכולת לעבוד איתי. הדמות של לים הייתה האחרונה שליהקתי. הזמנתי אותה ושב ושוב לפגישות ואודישנים כדי לוודא שהבחירה שלנו נכונה. היא בעלת כישרון רב, וכשתתחיל ללמוד משחק או לעבוד כשחקנית בגיל 18, היא תפרח".
יובל אדלר אמר לי ששאדי מרעי, אחד משני השחקנים הראשיים ב"בית לחם", עבר אודישן גם ל"עומאר" אחרי הצילומים אצלו.
"כן. לא ידעתי אז שהוא שיחק בסרט שיש לו כמעט את אותו סיפור. אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן את תפקיד אבי המשת"פ הצעיר, טארק קובטי. הישאם סלימאן, ששיחק ב'בית לחם' את האח המבוקש שחוסל, אימן את השחקנים סאמר ולים והעביר להם סדנאות משחק ושיעורים בשישה או שבעה מפגשים. כשצפיתי בסרט הוא הפתיע אותי בעיקר בכך שהשתמשנו כמעט באותם אלמנטים".
אגב, למה לא השתמשת בשחקן ישראלי שגם דובר ערבית, או שחקן ערבי-ישראלי שגם דובר עברית, לתפקיד רכז השב"כ רמי?
"נוכחות העברית בסרט זעומה כל כך, שאם הייתי לוקח שחקן ערבי דובר עברית הוא היה נשמע פלסטיני לחלוטין. ואליד הוא פלסטיני שחי בחו"ל ויש לו אפילו בערבית מבטא זר במקצת, זה בדיוק מה שרציתי, כי הוא על תקן ישראלי שמדבר ערבית ולכן המבטא שלו בערבית לא אמור להיות מושלם. ואליד הוא שחקן מוכר בעל רקורד בינלאומי והדבר גם עוזר לקבל סיוע במימון הסרט. עצוב שזה מהווה אלמנט בבחירת שחקן לסרט, אבל באמריקה זה שיקול מרכזי בליהוק".
עם כל הישגיו בשנים האחרונות, ובהם פרס גלובוס הזהב על "גן עדן עכשיו" ופרס חבר השופטים בקטגוריית "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, דרכו של אבו אסעד לקולנוע הייתה מקרית ולא מתוכננת. ב-1980 היגר להולנד, למד הנדסת תעופה ובמשך כמה שנים עבד כמהנדס מטוסים. כשחזר לישראל בשנות ה-90 שינה לחלוטין את חייו המקצועיים.
"בתקופה ההיא ראשיד משראווי ובשיר אבו רביע (שני יוצרים פלסטינים, נ"מ) גרו בתל אביב ועשו סרטים עלילתיים ודוקומנטריים", הוא משחזר. "פגשתי אותם במקרה בתל אביב ושאלתי אם אני יכול לסייע במשהו, להכין תה או קפה. לבסוף גרתי עם באשיר ברחוב נחמני והתחלתי להיות עוזר במאי של שניהם. לאחר כשנה, ב-1998, חזרתי להולנד והתחלתי לעבוד שם על סרטי הראשון, 'הפרגית ה-14'. את התסריט כתב במיוחד בשבילי ארנון גרונברג, סופר יהודי שהוריו פליטי שואה ואחותו גרה כיום באחת ההתנחלויות בגדה המערבית. הוא אחד הכותבים הטובים בהולנד ושמחתי מאוד לעבוד איתו".
איך השגת את המימון לסרט?
"בהולנד, כמו בישראל, יש קרנות שמממנות הפקת סרטים, אבל מובן שאתה חייב להוכיח להם שיש לך כישרון לכך. עשיתי לפני כן שני סרטים קצרים שבזכותם הם הבינו שאני יכול לביים. בדיעבד אני חושב שהם היו מטורפים לתת לי לביים סרט באורך מלא. בכלל, כל ההתנהלות הייתה מצחיקה. קראתי את ספרו המצוין והמשעשע של גרונברג, כתבתי לו מכתב ושאלתי אם הוא מוכן לכתוב לי תסריט על פיו. הוא ענה לי שמעולם לא כתב תסריט. עניתי לו: אל תדאג, גם אני מעולם לא עשיתי סרט".
כלומר, זה היה פרויקט של שני חובבים מתחילים שחברו יחד לעשיית סרט מקצועי באורך מלא.
"בדיוק. אני חושב שהצילומים היו בסדר, אבל בעריכה יכולנו ליצור משהו משופר הרבה יותר ממה שקיבלנו בתוצאה הסופית. הסרט זכה בהפצה טובה בהולנד, אבל לא הרוויח מספיק כסף כפי שהיה אמור או כפי שציפינו ממנו".
בשנת 1990 הקים אבו אסעד את חברת ההפקה "אלול". בהמשך יצר את הסרט התיעודי "נצרת 2000", ובשנת 2002 את "פורד טרנזיט", שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים, אך בעקבותיו התעורר פולמוס סוער כשהתברר שסצנות לא מעטות בו בוימו.
הופתעת כשזכית בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן?
"בטח. היו הרבה סרטים טובים בקטגוריה הזו. ג'יימס פרנקו עשה סרט נהדר, כל הסרטים שם היו טובים, וצפיתי בכולם. עוררו אצלי את התחושה שצפויה לי תחרות קשה, ולכן הזכייה הייתה הפתעה נעימה מאוד. פעם אתה מצליח ופעם לא. אני מכיר גם את טעם הכישלון, ולדעתי אתה לומד יותר מטעויותיך מאשר מהצלחותיך. גם הזכייה בגלובוס הזהב על 'גן עדן עכשיו' הייתה הפתעה עצומה בשבילי. הייתי בטוח שזה בלתי אפשרי, במיוחד עם סרט כזה".
אתה מרוצה מהאופן שבו "עומאר" מתקבל בישראל?
"אני יכול לדבר על הרשמים שלי בהקרנה בירושלים: הפתיע אותי שרוב הקהל מחא כפיים בסוף. זה סרט שאמור להיות מטריד לקהל ישראלי. ריגש אותי שהרבה אנשים העריכו את הסרט, אבל היו גם כאלה שצעקו עליהם: 'למה אתם מוחאים כפיים לסרט כזה. זה סרט תעמולה'".
ואיך הוא התקבל אצל הפלסטינים?
"ראשית היה לי חשוב להקרין אותו בנצרת, ברמאללה, איפה שכל המשפחה והחברים שלי נמצאים. ברשות אהבו אותו מאוד והוא הוקרן בשכם, בג'נין ואפילו בעזה. אבל חשוב לי מאוד לקבל גם את תגובת הישראלים. אני מאמין שבסופו של דבר נצטרך לחלוק את המקום הזה שווה בשווה כבני אדם, אם נרצה בכך או לא. אם חושבים שהולך להיות כאן עתיד משותף לשני העמים, אז כדאי להשמיע באמצעות אמנותך את דעותיך ולשמוע את דעות הצד השני".
ומה דעתך על בית לחם, שהתחרה איתך על המקום באוסקר?
"'בית לחם' היה סרט מצוין, שהביא את הדברים מנקודת המבט הישראלית, ואילו אני הבאתי אותם מהזווית הפלסטינית. אני לא חושב שסרטים יכולים לשנות מציאות והשקפות של אנשים, אבל לפחות הם יכולים להיחשף לדעות אחרות. להשקפתי, זה לא נכון שבמדינה אחת יוכלו לחיות באופן אקסקלוסיבי רק בני דת אחת או צבע אחד. אבל הסרט שלי הוא לא על פוליטיקה אלא על אנשים והדילמות שלהם. זה סיפור טרגי שבו אתה נאלץ לבחור בין אהובתך ובין מה שאתה אמור לעשות מתוקף מי שאתה. אני רוצה שהסרט שלי יחיה מעבר לקונפליקט. אני משתמש באלמנטים הנגזרים ממנו, אבל מאמין שהדרמה האנושית חזקה יותר מהקונפליקט".
אבו אסעד שוהה בימים אלה בלוס אנג'לס, לצורך פרויקטים קולנועים חדשים שהוא עובד עליהם. "אמנם המשפחה שלי בנצרת, אבל קשה לי לכתוב שם", הוא מסביר. "בלתי אפשרי לכתוב שם כי בכל רגע מתקשר אליך מישהו מהמשפחה ומודיע לך על מישהו שהולך למות, או מאושפז בבית חולים, או עומד להינשא. כולם מכירים את כולם, ויש לי 300 או יותר בני דודים, ולכל אחד קורה משהו בכל רגע נתון. יש כל כך הרבה אקשן חברתי בנצרת, ופונים אליי כל הזמן לא כי אני סלבריטי אלא משום שזו ההתנהלות הנורמלית שם. אני מעדיף את השקט שלי כדי להתרכז בכתיבה. אתה חייב להתרכז בה כמעט 24 שעות ביממה. אתה מכניס את עצמך למצב רוח מסוים וכל סוג של הפרעה הוא לא בריא".
אחד הסרטים שהוא עובד עליהם בלוס אנג'לס הוא רימייק ל"סימפטיה לגברת נקמה", סרטו של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן ווק. "יש לזה כבר מימון, אבל עדיין לא ליהקנו שחקנים", הוא מעדכן. "זה יהיה סרט בתקציב גבוה עם שחקנים מובילים, בהפקת אחת החברות הגדולות, 'בונונטורה', שעומדת מאחורי 'הרובוטריקים' ועוד. ברגע שחברת הפקה שאהבה את הרעיון נמצאת בתמונה, אני לא חייב להיות איתה בקשר יומיומי. יקראו לי כדי לשוחח איתי כשהפרויקט יהיה קרוב לביצוע. אבל אני לא מעוניין שהקריירה הקולנועית שלי תהייה תלויה בשיטה ההוליוודית, כי היא לא יציבה וקשה לסמוך עליה. לא שאני לא מעוניין ליצור סרט מסחרי גדול, אבל קשה להישען על הבטחות בלבד. הסיכויים שההפקה תצא לפועל הם חמישים-חמישים.
"בשונה מכך, כשאני כותב את הדברים העצמאיים שלי, הסיכוי שהם יתממשו עומד על 80 אחוז. הסרטים שאני עושה הם בדרך כלל דלי תקציב, עולים 2 מיליון דולר, לא 40 מיליון. קל יותר לגייס את הכסף לסרטים האישיים שלי, והם קלים יותר לעשייה. לכן אני לא רוצה להיות תלוי בסרטים בעלי תקציב גבוה, שלוקחים בהם סיכונים רבים. סיבה נוספת לנסיעתי לארצות הברית כעת היא העלאתו של 'עומאר' למסכים שם. המועד המתוכנן לכך הוא ה-16 בפברואר".
עוד בתרבות: ביבר נעצר שוב
כוכבת יומני הערפד מפחדת מדם
ממתי אונס הוא משחק ניחושים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם