"12 שנים של עבדות" לא מרחם על הצופה
בסרט קשוח ונוקב מתאר הבמאי סטיב מקווין את מסעו האמיתי של סולומון נורתאפ, מחרות לעבדות ובחזרה. המועמד המוביל לאוסקר מכה בבטן הרכה
עוד בתרבות: טיילור סוויפט עושה בושות בגראמי
אורלי וגיא: לא נופיע עם אייל גולן על אותה במה
בעידן הנשיא השחור הראשון אובמה, יש התעוררות בעיסוק בנושא בקולנוע האמריקאי. קוונטין טרנטינו עשה זאת ב"דג'נגו ללא מעצורים" ולי דניאלס ב"המשרת". אבל דווקא סרטו של במאי שחור שאינו אמריקאי אלא בריטי, סטיב מקווין, שמשפחתו, מגרנדה במקור, הייתה מעורבת במאבק המיליטנטי של השחורים להגדרה עצמית - הוא החזק והנוקב מבין השלושה.
מקווין יצר עד עתה שלושה סרטים באורך מלא, שהיו כולם מאוד מחודדים ואקספרסיביים וזכו בתשומת לב רחבה ומהללת של הביקורת. "רעב" (2008) עסק בשביתת רעב של אסירים אנשי ה-IRA בכלא בצפון אירלנד, ותוצאותיה הקשות. "בושה" (2011) תיאר את התמכרותו הנואשת לסקס של גבר ניו-יורקי. בשני אלה הופיע בתפקיד הראשי מייקל פסבנדר המצוין, שמשחק גם ב"12 שנים של עבדות" בתפקיד משני יותר אבל לא פחות מרשים.
סרטו האחרון של מקווין רשם תשע מועמדויות לאוסקר, בהם בקטגוריות המובילות של הסרט, הבימוי והתסריט המעובד. במרכז הסרט סולומון נורתאפ (צ'יווטל אגיופור, המועמד לאוסקר השחקן הראשי), שחור גאה וחופשי בעל משפחה, החי במדינת ניו-יורק ומתפרנס מנגינה בכינור, בה הוא מפליא. השנה היא 1841. במדינות הצפון השחורים הם אזרחים שווי זכויות בעוד שבמדינות הדרום הם עבדים נרצעים של אדונים לבנים.
באחד הימים מתפתה סולומון להצעה של שני אמני קרקס להופיע איתם בוושינגטון במשך כמה ימים, תמורת כסף טוב, ומתברר שזו הייתה מלכודת. סולומון מוצא עצמו כבול בשלשלאות ונוכח לדעת לחרדתו שהוא נחטף על ידי לבנים אכזרים ומהר מאוד הוא מועבר בספינה יחד עם שחורים נוספים למכירה לבעלי אחוזות בניו אורלינס.
מכאן מתחיל מסעו הארוך והמפרך כעבד בכמה אחוזות של אדונים לבנים. ניסיונותיו להוכיח שהוא אדם חופשי רק "מזכים" אותו בהצלפות והשפלות. הוא נאלץ להסתפק במאבקי הישרדות יומיומיים (אף שהוא אומר לעמיתיו העבדים שלא חוו מהות של אדם חופשי כמוהו: "אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות"), בתקווה שיוכל להיחלץ מתישהו מהסיטואציה הלא-אנושית אליה נקלע. אחד האדונים אליהם הועבר, בעל מטע סדיסט המתעלל ומתעמר בו, וגם אונס בקביעות את אחת משפחותיו השחורות, פטסי (לופיטה נונגו, המועמדת לאוסקר שחקנית המשנה), הוא אדווין אייפס (פסבנדר, המועמד לאוסקר שחקן המשנה). את תפקידי המשנה הנוספים מאכלסים בסרט בראד פיט, בנדיקט קמברבאץ', פול ג'יאמטי ופול דאנו.
עוד בתרבות: כל המועמדים לאוסקר 2014
"12 שנים של עבדות" הוא סרט רב ניגודים, וזה דווקא אחד האלמנטים המסעירים והמרתקים בו. מצד אחד האמצעים האמנותיים בו מהוקצעים ומעוצבים, בעיקר הפן המרהיב והאסתטי, עם צבעוניות מוקפדת של הצילום (שון בוביט, צלמו הקבוע המעולה), בחירה שנראית כאילו עומדת בסתירה לאירועים הבלתי נסבלים המתחוללים בסרט, המזמינים אולי טיפול ויזואלי מחוספס ו"מלוכלך" יותר.
גם המוזיקה הפומפוזית של הנס זימר משדרת לכאורה שזהו מוצר הוליוודי מיינסטרימי, אלא שהוא רחוק למדי מהנוסחה הזו. העריכה, למשל, לא בנויה על תזזיתיות קופצנית, כמקובל בהוליווד לרוב, אלא על שוטים ארוכים, שמקנים ליצירה קצב איטי ומתמשך. גם בחירה אמנותית זו כאילו עומדת בסתירה לאירועים הדרמתיים המתרחשים בסרט, אבל למעשה היא משרתת היטב את תחושת המועקה הכבדה שהמראות שעל המסך – סלומון כחיה לכודה מוכה ומתייסרת רוב הזמן - משרים בך ולא מניחים לך להתחמק מהם.
בשורה התחתונה, "12 שנים של עבדות" הוא סרט נוקב, ישיר, אמין, מדכא, לא מרחם על הצופה ובועט וחובט בו בכוח בבטן הרכה. מצד שני הוא מותיר תחושה של היעדר ממד של ריאליזם פיוטי, למעט בכמה סצנות, אבל גם זה חלק מאחדות הניגודים שבו. מה שבטוח הוא שהצופה יעבור בו חוויה חזקה שתלווה אותו תקופה ארוכה.
עוד בתרבות: שיר פרידה משולמית אלוני
עממיות לא מצחיקה ולא טובה
ניסים משעל כלב נובח לא נושך
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם