נשים מזרחיות כן יכולות
הספר "שוברות קירות" - אמנויות מזרחיות עכשוויות בישראל, מתבונן בשדה האמנות הרוחש מנקודת מבט המצליבה אתניות ומגדר
בספר "שוברות קירות - אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל" מוצגות עבודות אמנות של 46 אמניות, ואליהן נלווים ארבעה מאמרים מאת מיטב חוקרות האמנות בישראל.באמצעות סוגי מבעים אמנותיים מרובים ומרובדים מבקש הספר לארוג את סיפור החיים הנשי המזרחי, שמשתברים בו הדי התרבות האיסלאמית, חוויות ההגירה למדינת ישראל ותמונת המצב האישית-פוליטית של נשים מזרחיות בישראל.
להלן קטעים מתוך מאמרה של ד"ר נועה חזן, חוקרת צילום ותרבות חזותית, מרצה במכללת ספיר ובסמינר הקיבוצים, כותבת על הדיאלקטיקה של המסמן הגזעי בצילום, ועל צילום בישראל בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה.
הספר הוא פרי יוזמתה של קואליציית לבי במזרח להקצאה שוויות של משאבי התרבות בישראל.
עוד בתרבות:
דרום תל אביב: יצירה בצל הקונפליקט
שירלי ברנר: יש מחיר לחיים בישראל
ההתנצלות הערמומית של נפתלי בנט
לקיבוע הדימוי המוגזע של העובדות המזרחיות במשכית כאוכלוסייה פרימיטיבית שמשמרת מסורת עתיקת יומין (על אף ההתרחקות בפועל משיטות העבודה המסורתיות) היו השלכות מסחריות ברורות על מחזור המכירות של חברת משכית והשלכות כלכליות על תנאי ההעסקה ושכרן של בעלות המלאכה. הדימוי המוגזע של העובדות מיתג את משכית כחברת אופנה המשלבת בין ישן לחדש ובין מזרח למערב לשם יצירת סגנון ישראלי מקורי לכאורה, הן במובן של אותנטיות והן במובן של חדשנות, ובכך תרם להצלחתה המסחרית. דימוי זה תמך בתדמיתה של משכית כמושיעתן של הנשים שהגיעו מחברות פרה־מודרניות, וכמיטיבה עימן, כשבפועל העבודה במשכית הייתה לעתים גורם שעיכב את השתלבותן בתחומי עבודה מודרניים בשוק העבודה המקומי ושרק הוסיף לנטל שרבץ על כתפיהן, משום שאת עבודתן עבור משכית עשו בנוסף לעבודות הבית שהיו מוטלות עליהן.
זאת ועוד, הגזעתן של בעלות המלאכה אפשרה לקבל ולקבע את ההבדל בין תנאי העסקתן ושכרן של המנהלות והמעצבות לתנאים של בעלות המלאכה, שעבדו בקבלנות בביתן, כהבדל לגיטימי במערך כוחות טבעי והגיוני. (שכר בעלות המלאכה, 2-3 ל"י למ"ר וכ-40 ל"י לחודש, כשפריט לבוש ממוצע של משכית, עלה כ-200 ל"י, עלות של כ-5 חודשי עבודה של עובדת אחת).
החל מהקמתה של משכית ועד היום, מרבית המאמרים, הכתבות והמחקרים על החברה הציגו אותה כמפעל סוציאליסטי וכחברה שפעלה ברוח אתוסים הומניים אוניברסליים והשכילה להשתמש בידע המסורתי הנכחד של עולי המזרח (מן 1955 ; דונר 2003: 4) הן לשם יצירת מקומות תעסוקה אלטרנטיביים לעולים והן לשם יצירתו של סגנון חיים המוגדר כישראלי וחדש (בינשטוק 1955; בת- יער 2010: 39-45).
אין לפקפק בכנות כוונותיהן של מובילות החברה, עם זאת, מתוך פרספקטיבה פמיניסטית פוסט־קולוניאלית אפשר לפרש את התצלומים והטקסטים במבט מחודש ולהראות כי במיתוגה העצמי של משכית כחברה המבוססת על מסורות מלאכת יד מזרחיות מן העבר היהודי הקדום, היא קיבעה את העובדות המזרחיות בעבר רחוק תמידי. בכך היא מחזרה דימוי מגזיע, של המזרח בכלל והאישה המזרחית בפרט, כישות סטטית, בלתי משתנה וא־היסטורית, והציגה אותה כאנטי־תזה של הישראליות המערבית. בנוסף, תחת מעטה כור ההיתוך, הוצגו בעלות המלאכה המזרחיות שעבדו בשורות משכית כבנות תרבויות מפגרות, אשר ללא הדרכתן של נציגות הממסד שגילו אותן וללא המעצבות האירופאיות ששכרה החברה על מנת להדריכן, היו נשארות חסרות אונים.
מכאן, שעצם קיומה של משכית התבסס על יצירה ותחזוק של עמדות גזעניות ביחס לעובדות המזרחיות בשורותיה. האובייקט הפולקלוריסטי, טענה שרה חינסקי, מהווה עדות לנוכחותו של "עם" ומגלם בתוכו את רוח האומה. במהותו מהווה אותו "עם" את ניגודו של מגלהו ומאופיין בפשטות, אי־רציונליות ובהיותו מושרש באדמה המקומית (חינסקי 1997:193) במקרה הנוכחי, אמנם לא היה אפשר לטעון למקומיות של האובייקט הפולקלוריסטי, אך בהחלט אפשר היה לטעון למקורותיו היהודיים הקדומים ועל ידי כך להלאימו לטובת המדינה היהודית הצעירה. מלאכת היד המזרחית של הנשים שעבדו במשכית תפקדה כמקור וכנקודת ייחוס של התרבות הציונית החדשה והציגה תרבות זו כבעלת עבר ברור שאפשר לאתרו, ומכאן חשיבותה העצומה.
בעמדו על ההיבטים הכלכליים של תערוכות הלאומים השונים שהוצגו ברחבי ארצות הברית מאמצע שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים, הצביע חוקר התרבות החזותית האמריקאי בריאן ואליס על כך שבמקביל לתערוכות שהוצגו במוזיאונים, התקיימו באותן ערים מכירות מיוחדות של סחורות מן הארצות השונות בבתי הכלבו וברשתות האופנה (Wallis 1994: 268).
כך תפקדו התצוגות המוזיאליות כחלק ממערך השיווק בכך שאפשרו לצופה־הצרכן האמריקאי להבין את מוצרי הצריכה שנמכרו בחנויות בתוך ההקשר התרבותי המקורי שלהם. שיתוף הפעולה בין מוסדות האמנות והתרבות למוסדות הצרכנות תרגם והפשיט את התרבויות המוצגות במוזיאונים לכדי מוצרי צריכה.
עקרון פעולה דומה המחבר בין קניין רוחני וקניין ממשי אפשר לזהות גם אצל משכית. בזמן הצגת מוצרי משכית במוזיאון תל אביב נערכה במלון דן בעיר תצוגת אופנה של בגדים בעיצוב החברה. מכתבת האופנה בעיתון "דבר השבוע" עולה כי שני האירועים אפשרו חשיפה מקסימלית של מוצרי משכית לצורכי קידום מכירות: "עם טיפוח אריגת־היד של עולי המזרח גילתה בזמן האחרון תופרת — ומחוג 'התפירה המעולה' דווקא! — כי עיבוד החומר המיוחד פותח אופקים חדשים לאופנה הישראלית [...] עובדה שנתאשרה במלואה בתצוגת האופנה שנערכה במלון 'דן' מטעם משכית [...] כל המוצגים ניתנים לקנייה בתערוכה שבמוזיאון תל אביב. הנהלת 'משכית' איננה יודעת עדיין באמצעות אלו חנויות תבוצע המכירה לקהל הרחב עם תום התערוכה".
גם אם שילובם של בעלות ובעלי המלאכה בתערוכה לא היה חלק מאסטרטגיה שיווקית להגברת המכירות או להפיכת מסורת מלאכת היד המזרחית למוצר צריכה. לקרבה הפיזית בין בעלות המלאכה העמלות על המוצרים בשטח התצוגה של המוזיאון, ובין המוצרים המוגמרים הניתנים לרכישה בחנות המוזיאון, סביר שהיו השפעות חיוביות על מחזור המכירות. קרבה זו שחזרה עבור הצופים מצב פרה־קפיטליסטי שבו היה קשר ישיר ובלתי מתווך בין בעל המלאכה והקונה, והייצור והמכירה לא הופרדו זה מזה. בשחזור הקרבה בין הייצור והמכירה נעשתה רומנטיזציה למוצרי משכית והוענקה להם הילה של אותנטיות. שימוש בפרקטיקות אלה עשוי היה להעלות את ערכם של המוצרים ולשכנע את הקונות בכדאיות רכישתם.
השימוש במוסד מוזיאלי בעל שם לקידום צרכים מסחריים של חברה ממשלתית לא רק שלא הוסווה על ידי מארגני התערוכה אלא הוצהר מפורשות בקטלוג שלה: "אנו מאמינים שאנשי משכית יבואו על שכרם — במידת ההתעניינות שיגלה הקהל במפעלם" כתב אויגן קולב מנהל מוזיאון תל אביב ובכך עודד את קהל הצופים להיות צופים אקטיביים ובתום ביקורם לפנות לחנות המוזיאון שבה נמכרו מוצרי משכית. בדומה התייחס עיתון "במחנה" למוצגים ולתערוכה כולה מנקודת מבט צרכנית מובהקת: "יוצאי תימן וכורדיסטאן אורגים להם בדים ואריגים המושכים עין כל אישה, אפילו היא אמונה על חוברות האופנה האחרונות מפאריז.
זכריה ממעברת זרנוקה, צאצאם של צורפי כספים וזהבים בני תימן, מיסב לו בקרן זוית, עושה במלחציים ובפטיש: על גבי כן־של־גחלים הוא מביא כאן לעולם עדיים שהם כליל־תפארת לאישה [...] נעים לנו לחזור ולהיווכח במלוא מידת ההצלחה שמזיגה זו בין עולי תימן והונגריה — ארץ מוצאה של פיני לייטרסדורף, האחראית לעיבוד מעשי האריגה, והתאמתם למלאכת הצורפים — זכתה לו כאן: החצאיות, השמלות והמעילים, התיקים ושאר כלי חן של אישה נראים מעודנים בטעמם ושקטים בגונם [...] עיקר עבודתה של מרת לייטרסדורף הוא לעשות את אריגת התימנים והכורדים, אריגה ש[י]צירותיה זכו למין 'קדושה שבמסורת', ראויה לבוא ב'קהל מוצרי ההלבשה' המעולים והמודרניים. ולסיכום 'היית בתערוכה וחשקך נפשך במוצג: אדרבה — משוך וקנה" (7.12.55).
נראה כי ההקשרים הגזעיים והכלכליים שבתוכם יש להבין את המוצגים בתערוכה לא הופרדו זה מזה בפועל אלא תפקדו כמצע אחיד שמתוכו צמחה ושבתוכו הובנה התערוכה. הם מוכיחים שלחזיון הראווה הגזעי שהוצג במסגרתה היו השלכות כלכליות ולאומיות שחרגו מגבולותיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם