יפה לנצח: פרויקט שאפתני על דון ז'ואן מקשיש
הבמאי פאולו סורנטינו האיטלקי מסתער על האוסקר עם "יפה לנצח". בראיון מיוחד הוא מספר איך אפשר למצוא את היופי במדינתו למרות הדקדנטיות שבה, מסביר במה שונה עבודתו על רומא מסרטיו של פליני על העיר, וחושף מה הפנטזיה הכי גדולה שלו. רמז: זה קשור לשואה
הסרט זכה בינואר בגלובוס הזהב ונחשב לאחד המועמדים המובילים לזכייה גם באוסקר הסרט הזר, באירוע שייערך בהוליווד בתחילת מרץ. רומא, שבה מתערבבים בבלגן מאורגן הילת עבר קלסית, סממנים קתוליים אורתודוקסיים ומודרניזם עכשווי, היא ללא ספק הגיבורה המובילה בסרט. זאת לצד הגיבור האנושי המרכזי: העיתונאי, סופר של ספר אחד, איש מסיבות נהנתן ודון ז'ואן מקשיש - ג'פ גאמברדלה, אותו מגלם טוני סרווילו המצוין (סרט נהדר נוסף בכיכובו, "יחי ההבדל הקטן", מוקרן בימים אלה על המסכים. שם הוא מופיע בשני תפקידים).
"הטריגר לעשיית 'יפה לנצח' היה אוסף רשמים וחוויות שנקבצו בתודעתי במרוצת השנים", אומר סורנטינו במפגש אישי במהלך פסטיבל קאן האחרון, שם הוקרן סרטו במסגרת התחרות הרשמית. הוא דובר איטלקית, ומתורגמנית חוזרת על מילותיו באנגלית. "למעשה, את ההשראה הראשונה לכך ספגתי כבר בגיל 20, אז הגעתי לראשונה לרומא. נכנסתי לבר שניצב בסמוך לבניין הטלוויזיה הציבורית, וקלטתי שם את אחד ממנהלי הטלוויזיה האיטלקית, שהבטיח עתיד זוהר לבחורה יפהפייה. עמדתי בצד וניסיתי לקלוט משפטים מתוך השיחה שהתנהלה ביניהם. היה לי ברור שהאיש גמר אומר לעשות איתה אהבה אחרי ארוחת הצהריים. זו המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש בנוגע לעשיית סרט על רומא. כי לעיר, כמו לכל בירה אחרת בעולם, מתכנסים יחדיו הטובים והרעים, הישרים והחוטאים, וכל מי שרוצה להגיד משהו, גם אם אין לו מה לומר".
בסרט, הגיבור ג'פ גאמברדלה חוגג את יום הולדתו ה-65, ועורך מעין סיכום ביניים לא בהכרח מחמיא של חייו. הוא פרסם ספר אחד, "המנגנון האנושי", לפני 40 שנה. היצירה הספרותית זכתה בהצלחה ביקורתית ומסחרית, אבל מאז הוא לא הצליח לכתוב ספר נוסף. הוא הפך לעיתונאי ולמלך חיי הלילה, החברה והבילויים של סלבריטאי רומא, שאיפה שהציב לעצמו - והצליח לממש. גאמברדלה עדיין מקסים נשים סדרתי וכמובן מכניס אותן למיטתו כשנחה עליו הרוח. הוא מבלה ללא הפסקה במסיבות פוסט-אוונגארד דקדנטיות, ובד בבד נפגש עם האליטה התרבותית של העיר באינטראקציות אישיות או חברתיות שבהן הוא נהנה לקרוע את מסכת הצביעות והחשיבות העצמית הנפוחה שמאחוריה מסתתרים ידידיו, אמנים ואנשי תקשורת.
לנוכח ההווה חסר הכיוון והמבט המפוכח שבו מתבונן גאמברדלה על מציאות חייו הסתמית, הוא מתגעגע לילדותו ולאהבת נעוריו הטהורה - אז היו בחייו עוד אידאלים. כעת מתנהלים חייו בנוחות בלתי נסבלת בין מרפסת דירתו המרווחת המשקיפה אל הקולוסאום ובין אתריה של רומא, הכוללים מונומנטים ספוגי היסטוריה וקדושה כשברקע מתנגנת מוזיקה כנסייתית שמיימית, וכן את חיי הלילה ההדוניסטיים של העיר, העמוסים בהילולות טראנס ובתי זונות אקסקלוסיביים.
יש בסרט הרבה ביטויים לדקדנטיות של העיר. זה היה הרעיון המרכזי באפיון של רומא ביצירה שלך?
"הסרט הוא מעין מראה של המציאות העכשווית, וגם של העבר של רומא. איטליה היא מדינה שקיבעה לעצמה לא מעט דפוסים דקדנטיים בשנים האחרונות ואף מזה תקופה ארוכה יותר. אם רוצים לעשות סרט שישרטט מציאות עכשווית, אי אפשר להתחמק מלתאר את האופי הדקדנטי הנרכש ולדבר עליו. הדבר היחיד שלא רציתי לעשות הוא לתפוס לעצמי עמדה של מישהו שמותח ביקורת על המציאות הזו. הרעיון היה להציג את הדברים כמות שהם ולמצוא את היופי של העיר, החבוי מתחת לשכבות הדקדנטיות".
במה מתבטאת הדקדנטיות העכשווית שאתה מדבר עליה באיטליה?
"אני מתייחס בעיקר לדקדנטיות החברתית, שתפסה גובה כדפוס פעילות מוביל בהתנהלות האזרחית שלנו, ואני מתכוון בעיקר לתופעת ניצול ההזדמנויות. זה לא משהו חדש. איטליה היא מדינה של הזדמנויות פוטנציאליות למימוש, תופעה שמוכרת כבר יותר מ-50 שנה, מאז סוף מלחמת העולם השנייה. כבר אז האיטלקים רצו לנצל את כל האפשרויות החדשות שנוצרו, וזה הביא לבסוף לקריסת הכלכלה. בכך איבדנו את האנרגיות למצות את ההזדמנויות שנקרו בדרכנו".
לדעתך, יש לאיטליה סיכוי לצאת מהמצב הזה שאתה מתאר?
"אני לא יודע. הלוואי שזה היה אפשרי, אבל קשה לי להעריך".
במהלך הצפייה בסרטו החדש של סורנטינו קשה לא להיזכר ביצירות מופת קולנועיות איטלקיות ואחרות. לבד מ"לה דולצ'ה ויטה" המתבקש, הסרט מעורר אסוציאציות ל"רומא" ול"8 וחצי" (כולם של פליני), בגלל מוטיב מחסום היצירה - מחסום ארוך כזה אחז בגאמברדלה, והוא מונע ממנו לכתוב ספר שני במשך שנים רבות כל כך.
אני משתף את סורנטינו במחשבותיי ושואל אם משהו מזה חלף במוחו בזמן הכתיבה. "אני שמח שאתה רואה בסרט אלמנטים דומים לאלה שבסרטי פליני, שהוא אמן מופת גדול ומאחוריו עבודות קולנוע חד-פעמיות", מודה סורנטינו. "עם זאת, כיוצר קולנוע אני מעדיף בעבודותיי לא לעסוק בחיקויים, כי הם לא עולים בקנה אחד עם המצאה ויצירתיות. נכון שיש כמה אלמנטים, נושאים ודמויות אצלי, הדומים לאלה שבסרטי פליני, אבל פרט לאלה אי אפשר למצוא מקבילות בין הסרט הזה לאלה שלו".
ולא היית בכלל מודע לדמיון ל"רומא" ו"לה דולצ'ה ויטה" בזמן יצירת הסרט?
"רציתי ליצור סרט על רומא ועל טיפוסיה, ולא ראיתי באופן שבו אני מתייחס אליה משהו הדומה ל'לה דולצ'ה ויטה', כי הסרט שלי עוסק במנעד נושאים רחב יותר. הוא מדבר על תשישות החיים, עייפות הקיום. הוא גם עוסק ברגשות שחוות הנפשות הפועלות, שכולנו חווים אותם או דומים להם באופן טבעי בשלב מסוים בחיינו. כך שמדובר בנושאים כלליים שמוצאים דרכם בדרך זו אחרת לכל מיני סרטים. כשהגיתי את הסרט לא חלפו אצלי מחשבות על זיקה ל'לה דולצ'ה ויטה' ולסרטים אחרים בעלי נושאים דומים. התמקדתי בלעשות את הסרט הפרטי שלי על רומא.
"המשקל הסגולי של 'יפה לנצח' מבוסס על עובדות, טיפוסים ואנקדוטות, על הרקע של רומא. עם זאת אני לא שוכח ש'רומא' ו'לה דולצ'ה ויטה' הם סרטים ששינו את הדרך שבה אני חווה קולנוע, ואני לא מתכחש לכך שהם נספגו בי והטביעו בי חותם והנחו אותי כנראה בסרט. אני רק מקווה שבאופן הנכון. אני יכול לומר שהסרט שלי חב הרבה גם ליוצרים גדולים נוספים בקולנוע האיטלקי: אטורה סקולה, מרקו פרארי, מריו מוניצ'לי ועוד".
מהם בעיניך המרכיבים המרכזיים במסע ההתבוננות של גאמברדלה ברומא ובאנשיה?
"מי שעוסק בכתיבה מנסה תמיד להעביר את הביוגרפיה שלו דרך פילטר אמנותי. במקרה של גאמברדלה, הוא מאבחן את השטחיות של החברה הגבוהה של רומא, את הדיבורים הריקים והרכילות הזולה שאינם אלא רעש רקע. השנים חולפות והוא שוקע בעגמומיות מייאשת, פועל יוצא של גילו ההולך ומתקדם. הוא חש שנשאר לו פחות זמן, יש לו פחות אנרגיות, תחושת האושר אבדה לו או שהיא מעולם לא הייתה קיימת אצלו. אפילו מה שמסב לו הנאה הפך למכניזם טכני, מה שעומד בסתירה לטבע של ההנאה. הוא כאילו משעה את אורח החיים שלו כדי לבחון דפוסים אחרים. כך למשל הוא מוצא את עצמו מתרשם מהנזירה הקשישה שמקדישה את חייה לעוני ולאורח החיים הפשוט. ההארה הזו משנה אצל גאמברדלה את פאזת החשיבה הקיומית".
המצלמה כל הזמן זזה בסרט. האם גם הרעיון הזה מושפע מהדמויות, שהן לרוב חסרות מנוחה?
"אם לדבר בכנות הרבה ביותר שאני יכול: זו הדרך היחידה שבה אני יודע לעשות סרטים. כך אני חווה את הדברים".
באחת הסצנות המרתקות ביותר בסרט, בעיקר ברמה המילולית, גאמברדלה מטיח ברגע של אמת בסטפניה )גלתיאה רנצי), חברתו הסופרת, האקדמאית והאינטלקטואלית, את כל מה שהוא חושב עליה: את התנשאותה המופרכת, את העמדת הפנים החלולה שלה ואת שקריה אפילו לעצמה - כמראה לצביעות ולמלאכותיות של אנשי החברה הגבוהה ברומא. "גאמברדלה הופך להיות יותר ויותר מודע לכך שהמציאות שהוא חי בה היא אשליה, ושהיא יכולה להטעות בדיוק כמו שהמציאות עלולה להיות חמקמקה ולא אמיתית", מסביר סורנטינו. "ובסצנה הזו הוא עושה מה שכל אחד היה רוצה לעשות: להטיח לכל אחד בפנים מה הוא חושב עליו. אבל בחיים עצמם לנהוג כך זה לוקסוס שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו. לפחות בעשייה הקולנועית זה אפשרי".
מה הייתה הסיבה שבחרת בטוני סרווילו לגלם את דמותו של גאמברדלה?
"אני מרבה לעבוד איתו כי הוא שחקן מעולה ובעל יכולות רבות. יש לו בין היתר יכולת להצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. נרקמו בינינו במרוצת השנים יחסי חברות עמוקים ואמיצים, ואנחנו מתפקדים למעשה זה מול זה כמו בני משפחה. עם סיום כתיבת התסריט התקשרתי אליו ונתתי לו אותו".
איך כותבים ומפתחים תסריט כזה? מה הייתה, למשל, הסצנה הראשונה שכתבת?
"הסצנה הראשונה שכתבתי היא זו שרואים בסרט. אני כותב מההתחלה עד הסוף לפי הסדר
"לאחר שנתיים נפלאות של שוטטות בין אירופה וארצות הברית כדי ליצור את 'זה בוודאי המקום' (סרטו הקודם, נ"מ),הרגשתי שאני צריך להפסיק לנדוד, לחזור לאורח חיים שבו אני חוזר בכל ערב הביתה, ולהתביית על עשיית הסרט האמביציוזי הזה. זו הייתה חוויה מתישה, ויחד עם זאת התנסות מלאת תשוקה".
בסרטיך בולט הצד הוויזואלי, השימוש בצבעים אקספרסיביים ובקומפוזיציות מיוחדות. מהו הקונספט האסתטי שלך?
"אין לי קונספט ויזואלי קונקרטי שאני יכול להגדיר אותו. אני מנסה להראות את מה שאני אוהב, ובסופו של תהליך בוחר שזה מה שיראו על המסך. הסרט הוא שבוחר את הסגנון הוויזואלי המתאים לו. היחסים היצירתיים והחבריים שלי עם הצלם לוקה ביגאצי הם ארוכים ומבוססים. עבדנו יחד בלא מעט פרויקטים. יש לי אמון מלא בו, ואנו בני מזל שאנחנו מבינים זה את זה ללא הצורך בדיבורים. כך שאני נותן לו את התסריט עם סיום הכתיבה ומאפשר לו לפרש אותו כרצונו וגם להרכיב לו את סגנון התאורה שהוא מוצא לנכון. הוא יודע שאני אוהב שהוא יוצר בכל פעם מחדש איזה נתיב חדש ומרתק באמנותו, ולכן גם פועל בהתאם. אני מרוצה מאוד מדרך העבודה הזו איתו, ומתפעל לגלות את סגנון התאורה שהוא בחר לסרט בלי שאפילו דיברתי איתו על כך".
סורנטינו (43) הוא מהבולטים שבבמאי הדור החדש באיטליה. הוא יליד נאפולי ומאחוריו שישה סרטים עלילתיים באורך מלא, עבודות דוקומנטריות וסרטים קצרים. עבודתו הקודמת, "זה בוודאי המקום" (2011), סרטו היחיד באנגלית עד עתה, זכתה בתהודה רבה בעולם ("החוויה האמריקנית הייתה נהדרת"). במרכז הסרט כוכב רוק בגמלאות, בגילומו של שון פן, החי בטירה באירלנד. לאחר פטירת אביו ניצול השואה שלהלווייתו בניו יורק הגיע באיחור, הוא יוצא למסע סגירת חשבון עם הפושע הנאצי שהתעלל באב במחנה הריכוז בו הוחזק. לשם כך עליו לאתר את האיש החי באנונימיות מוחלטת אי שם באמריקה התיכונה.
מה לסורנטינו ולשואה?
"ראשית, לשיטתי בכל סרט צריך להתנהל מצוד אחר הבלתי ידוע או המסתורי", הוא אומר. "לא כל כך כדי למצוא תשובה, אלא כדי שהשאלה תמשיך להיות באוויר. במהלך המחשבה על הסרט וכתיבת התסריט ל'זה בוודאי המקום', אחת השאלות שהתעוררו ולא הניחו לי הייתה עניין חייהם הסודיים והמסתוריים של פושעים נאצים לשעבר, הבוחרים להתגורר במקומות נידחים ברחבי העולם כדי שלא יאתרו אותם ויביאו איתם לדין. הם מעמידים פנים כעת כטובי לב, בלתי מזיקים ובעלי מזג נוח, אבל עברם מוכתם באחד הפשעים המזעזעים ביותר בתולדות האנושות: השמדת עם. מבחינה תסריטאית, כדי להגיע לאחד הפושעים הללו היינו צריכים לנהל מצוד, ולכן היה צורך בצייד. וכאן נכנס לתמונה אלמנט אחר שאני אוהב שיהיה בסרטיי: אירוניה דרמטית".
איך בנית את דמותו של הגיבור שון פן?
"ביטלנו את האפשרות של צייד נאצים ממוסד, ולאט-לאט הגענו להרכבת דמות של אנטי-בלש: כוכב רוק מזדקן, פנסיונר, איטי, עצל, משועמם ונעול ומסוגר בתוך עולמו, עד כדי כך שנראה שהוא יהיה האדם האחרון שיצא למסע ברחבי ארצות הברית ללכידת פושע נאצי שאולי כבר לא בחיים. הרקע של הטרגדיה הגדולה מכל הטרגדיות, השואה, מול הסתירה המוחלטת, עולם מוזיקת הפופ או הרוק - זה ניגוד שנראה לי כשילוב מספיק מסוכן כדי להמר עליו.
"את שון פן פגשתי בערב הסיום של פסטיבל קאן 2008. הוא היה יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ואני זכיתי אז בפרס חבר השופטים בזכות הסרט Il Divo (על ראש ממשלת איטליה המיתולוגי ג'וליו אנדריאוטי, נ"מ). שון אמר אז כמה משפטים מחמיאים על הסרט וחשבתי שזו הזדמנות בלתי חוזרת לפנות אליו ולבקש ממנו לעבוד איתי בסרט הבא שלי. באופן לא צפוי, כמו שקורה בחלום אמריקני אמיתי, הפנטזיה שלי התממשה".
עוד בתרבות:
סרטים לרווקים ביום האהבה
האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת ששת הימים?
הכפילה של שושנה דמארי ממשיכה את דרכה
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם