האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת ששת הימים?
לא כל מה שקורה בסרט "מבצע חמנייה" קרה גם במרוץ של ישראל הצעירה להשגת יכולת גרעינית. הכלל, רומז יוצר הסרט אברהם קושניר, הוא: ככל שהסצנה הזויה יותר, כך סביר יותר שהדבר אכן קרה
מבצע חמנייה, מותחן דרמטי ישראלי שעלה אתמול לאקרנים, בוחר לעסוק בטאבו המקודש ביותר בישראל. בנושא הנפיץ, תרתי משמע, שעדיין מדברים עליו בשקט ובזהירות – הגרעין הישראלי. הסרט נפתח באזעקת אמת בעקבות תקיפה ישראלית באיראן. האיראנים מוציאים את הטילים מהבונקרים ומתחילים בתהליך חימושם בראשי נפץ גרעיניים. בתוך שעה וחצי יהיו האיראנים במרחק לחיצה על ההדק משיגור טילים גרעיניים על כל מטרה בישראל. על רקע הזמן האוזל, לקראת אפשרות שואה גרעינית, משוחזרת הדרמה של בניית האופציה הגרעינית של ישראל.
עוד בתרבות:
סרטים לרווקים ביום האהבה
הכפילה של שושנה דמארי ממשיכה את דרכה
יהורם גאון חוזר לקולנוע
מרבית עלילתו של הסרט מתרחשת בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים. ישראל, המאוימת ללא הרף על ידי שכנותיה, מחליטה להטות את הכף לטובתה. באמצעות ראש המוסד (יהורם גאון) וסגניתו (צופית גרנט) מתחיל מסע של שכנועים, מניפולציות ובריתות חשאיות – הכול במטרה להשיג את האופציה הגרעינית, זו שבבוא היום תמנע מלחמה מול שכנותיה של ישראל. מול אנשי המוסד ניצב פינחס פיירברג, מדען הפיזיקה הבכיר של ישראל (ברוך ברנר), כשהוא קרוע בין האתגר המקצועי והאקדמי של בניית פצצה גרעינית לבין ההשלכות הפוטנציאליות שלה. יחד עם צוות של שלושה דוקטורנטים מתחיל המדען את הדרך אל עבר הפצצה.
אברהם קושניר, במאי הסרט, חתום גם על התסריט שלו יחד עם "תסריטאי בעילום שם". כשאני שואל את קושניר מהיכן בא הרעיון לביים סרט על סיפור הגרעין הישראלי, הוא כמו לא מבין את השאלה. "השאלה שצריכה להישאל היא איך זה שעד היום לא עשו על זה סרט. לדעתי, אחרי השואה ואחרי הקמת המדינה זה הסיפור הכי גדול, לא רק בהקשר הישראלי אלא בהקשר של כל קיומו של העם היהודי. כמו שהשואה ומדינת ישראל הן חלק מהותי מהדנ"א שלנו ומהקיום שלנו, כך גם הפצצה – ומפליא עד כמה שאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על הפצצה האיראנית אבל לא מדברים על הפצצה שלנו, וזה ביחס הפוך למהות. כי זה משהו שצריך לעמוד בסדר היום של כל אחד שבוחר לחיות בארץ".
כבמאי ותיק עם רזומה של עשרות שנים בתעשייה הטלוויזיונית, קושניר מאפיין בדרמטיות לא רק את סיפור פרויקט הגרעין אלא את כל התקופה שברקע. "אני לא חושב שיש משהו דרמטי יותר מזה. צריכים לזכור שמדובר במדינה בחיתוליה. כבר הרקע ההתחלתי איננו מתקבל על הדעת. הרי בסך הכול לשלוש מדינות הייתה אז פצצה: לארצות הברית שבנתה פצצה, לבריטים שקיבלו מהאמריקנים, ולרוסים שגנבו את זה באמצעות מדען יהודי בשם פוקס שהביא להם את הנוסחה. ואז באה מדינה קטנה ואומרת: אנחנו נעשה את זה. יש פה שאלות לא פשוטות. מה פתאום שישתפו איתנו פעולה? אתה שואל את עצמך, איך יכול להיות שבכלל הצלחנו? יש פה דרמה אדירה. הסיפור כל כך גדול, שצריך רק לא לקלקל אותו. זו דרמה ענקית. אני לא צריך להמציא דברים".
אחת המסקנות הסנסציוניות העולות מהסרט היא שמדינת ישראל הייתה יכולה למנוע את מלחמת ששת הימים. לפי עלילת הסרט, ערב המלחמה כבר הייתה בידי ישראל אופציה גרעינית מוכנה, שהייתה יכולה לשמש איום ואולי למנוע את העימות, אבל ישראל העדיפה את המלחמה וראתה בה הזדמנות להרחבת גבולותיה. קושניר אינו מעוניין לדבר על הזיקה בין הסצנה הזאת למציאות. הוא מזכיר שוב שמדובר בסרט בדיוני, ובאותה נשימה מציין שהסרט עבר צנזורה. המבין יבין.
"מבצע חמנייה" איננו הסרט הראשון של קושניר על סיפור הגרעין. לפני שלוש עשרה שנים שודר בערוץ השני סרט תעודה שביים יחד עם מיכאל קרפין, "פצצה במרתף". הסרט הציג לראשונה בטלוויזיה את תולדות הקמתו של הכור הגרעיני בדימונה ואת פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל.
"הבנו שאנחנו צריכים להספיק לצלם את האנשים שהיו מעורבים בפרויקט לפני שהם ילכו לעולמם", מספר קושניר. "צילמנו בעיקר שלושה אנשים. אחד אמריקני, שהיה היועץ לחמישה נשיאים בענייני הכור. השני צרפתי, מזכיר הממשלה הצרפתית בתקופה שבה נוצר שיתוף הפעולה בין ישראל לצרפת לצורך הקמת הכור. לגבי שניהם צדקנו כשהזדרזנו. כמה חודשים אחרי הצילומים האמריקני נפטר, ושנה וחצי אחרי הצילומים הצרפתי כבר לא היה מסוגל להתראיין. האדם השלישי שצילמנו עוד יהיה לדעתי בהלוויות של כולנו, וזה שמעון פרס.
"אמרנו להם אז שאנחנו מצלמים בשביל ההיסטוריה. ביקשנו שידברו הכי חופשי שאפשר, והתחייבנו שלא נשדר שום דבר בלי אישור הצנזורה. בסופו של דבר עשינו סרט שהיה מאוד מוגבל, כי הדבר היחיד שיכולנו לשדר היה מה שכבר פורסם על ידי מקורות זרים. קרפין הראה לצנזורה את הדברים שהשלושה אמרו לנו ושכבר פורסמו, וכך אישרו לנו משהו מוגבל שלא עשה יותר מדי רעש".
קטע קצר של הראיון עם שמעון פרס משולב בתוך "מבצע חמנייה". "אין ספק שמי שהיה גיבור בסיפור של הגרעין הוא שמעון פרס", אומר קושניר. "אפשר לבקר את פרס בלי סוף, אבל זה משהו שאי אפשר לקחת ממנו. יש בסרט משפט שאומרת השחקנית עליזה רוזן: 'שמעון הניח את היסודות. שמעון ידע לנצל הזדמנויות'. זה ציטוט מדברים שאמר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית שלהבת פריאר באחד הטקסים, והוא לא היה איש שאומר דברים סתם לתפארת המליצה".
"בגלל מיעוט שערי וצבעו הלבן זה משהו שאני יכול להעיד עליו. ישראל הייתה אז מדינה מאוד סוציאליסטית ופטריוטית, בראשית דרכה. בני המחזור שלי לא שאלו מה ישראל יכולה לתת לנו אלא מה אנחנו יכולים לתת לה. 'אתא' היה אז המפעל הכי מצליח בארץ כי כולנו היינו חיילים; היו אומרים אז שמי שאינו בצבא הוא חייל בחופשה. ניסיתי ליצור זהות בין תוכן לצורה, וחשבתי שאם אני באמת רוצה להעביר על המסך את תחושת הזמן ההוא, אני צריך לעשות את זה דרך אדם שחי באותה תקופה. דרך שחקן צעיר, בגילו של פרס דאז, זה לא היה עובר. תקופתנו היא שיא הקפיטליזם, ולהוציא כמה איים קטנים, אנשים שואלים היום מה אני יכול לקחת מהמדינה, לא להפך. יהורם גאון גדל בתקופה הזאת והוא לא השתנה. הוא לא אגואיסט, והוא אדם שעדיין שואל מה אני יכול לעשות בשביל המדינה.
"אז אמנם הוא ראש המוסד, אבל זה בעצם שמעון פרס. השינוי הזה נתן לי גם חופש להוסיף דברים לעלילה. אני למשל לא בטוח שהמוסד אומר לפעמים להרוג יהודים שעלולים להפריע לו, כמו שקורה בסרט; אבל היו אנשים שנפגעו בדרך, גם אם לא בכוונה. אני מכיר סיפור של מדען לפיזיקה גרעינית שמכל מיני סיבות לא הכניסו אותו לפרויקט הגרעין, ובעצם העובדה שלא קיבלו אותו והרבה זמן גם לא הסבירו לו למה, ממש הרגו אותו. הוא מת בגיל צעיר, אכל את עצמו מסרטן. כך שלפעמים גם אם אתה לא נותן פקודה להרוג מישהו, אתה גורם בעקיפין למותו".
קושניר אינו מתחייב אפוא לקשר בין עלילת הסרט לבין המציאות, אבל בכל זאת הוא רוצה שנאמין לחלק גדול מהתסריט. "חלק מהיופי הוא שאנשים יחליטו לבד מה אמיתי ומה לא. הסיפור הכי לא מתקבל על הדעת בסרט הוא סיפור הקריאה בכף היד. הישראלים מציעים עסקה לצרפתים וצריכים להיפגש עם הנשיא. המקורב שאמור לסדר להם פגישה
אשר לתסריטאי הנוסף עלום השם - "מסיבותיו הוא, הוא ביקש ששמו לא יופיע. אולי הוא רצה את זה כדי להיות חופשי ולדבר על הכול, ואולי זה משום שכאשר שני אנשים כותבים יחד תסריט, לא תמיד הם מסכימים על הכול. אם יום אחד הוא ירצה לקחת קרדיט על התסריט, זה ישמח אותי מאוד. לא לחינם השם שלו מופיע לפני שמי. הוא ממלא תפקיד מאוד משמעותי".
חלק מהשחקנים ב"מבצע חמנייה" הופיעו גם בסרטו העלילתי הקודם והראשון של קושניר, "ברוריה", שהציע עיבוד קולנועי עכשווי לסיפור התלמודי על ברוריה אשתו של רבי מאיר. ברוך ברנר, שהיה בעלה של ברוריה, משחק ב"מבצע חמנייה" את פרופ' פנחס פיינברג, מדען הגרעין הראשי, וגם סשה דמידוב ועמנואל הלפרין מככבים בשני הסרטים. "ברוך ברנר הוא משכמו ומעלה, ואני חושב שזו טעות של הבמאים שלא בוחרים בו ליותר תפקידים. הוא בעל אישיות מרתקת. מוזיקאי ורב אורתודוקסי שמלמד ב'ניסן נתיב'; מאוד רב-תחומי. את סשה דמידוב אני מאוד אוהב. עשיתי איתו תוכניות יהדות לחגים ב'רשת', והשאלות שלו כמנחה הגיעו מסקרנות אמיתית. את עמנואל הלפרין ראיתי פעם בהצגה בחאן ואמרתי שהוא פשוט שחקן מדהים".
צופית גרנט משחקת את סגנית ראש המוסד, וזה קצת מוזר לראות אותה בתפקיד כל כך ממלכתי.
"שלא תהיה לך טעות. זאת היא. לא לחינם עופר עיני בחר בה רק לאחרונה להיות פרזנטורית של העובדים. צופית הייתה ילדת רחוב שהוריה זרקו אותה לפנימייה, והיום היא נשיאה של עמותת אנוש המטפלת בפגועי נפש. היא הגדילה את הכנסות העמותה באחוזים אדירים. גם הדברים הפרובוקטיביים שהיא עשתה בעבר, כמו התוכנית 'מילקשייק', היו מתוך בחירה ללכת לשוליים ולא להתנשא עליהם אלא להיות יחד איתם. השוליים שבהם היא ביקרה רחבים יותר מהדף. מי שלא מבין את זה, זו בעיה שלו".
צוות השחקנים גילה לדבריו סקרנות רבה. "כל אחד בתחום שלו למד וחקר, וביקש להיפגש עם האנשים שעשו את התפקידים במציאות. יהורם גאון נפגש עם אנשי מוסד ושיגע לי את השכל שאסביר לו איך עובדת פצצת אטום ומה זו צנטריפוגה. צופית גרנט הלכה וקראה את כל מה שנכתב על נשות המוסד. ברוך ברנר קרא את הביוגרפיה של רוברט אופנהיימר, היהודי שהיה מנהל פרויקט מנהטן לבניית פצצות האטום הראשונות. כל השחקנים עשו עבודה מדהימה והעשירו את היצירה, כך שלשמחתי אני יכול לומר שביימתי את הסרט הזה עם הזרת. הם היו כל כך מעורבים בדמויות, שהייתי צריך רק לומר להם מאיפה הם הולכים ועד היכן".
חלק מאתרי הצילום התבררו כאותנטיים במידה שגם קושניר לא העלה על דעתו. "כשלמדתי כלכלה באוניברסיטה העברית, מעבר לשדרה היה בניין רקח שבו למדו פיזיקה גרעינית. חלק מהבניין היה מגודר אז בגדרות תיל והיה מאוד מסתורי. כשרצינו, לצורך הסרט, להבין יותר מה זו פיזיקה גרעינית, הלכנו – המפיקה, ברוך ברנר ואני – לבניין ההוא. שלחו אותנו לפרופ' ישראל פלנר, יהודי דתי ירושלמי שכבר פרש לפנסיה אבל ממשיך לעבוד שם ולפתוח את המחלקה כל בוקר. פלנר הראה לנו שני חדרים קטנים ואמר לנו - אלה היו החדרים של הפיזיקה הגרעינית בשנות החמישים כפי שבנינו אותם. במקום שהמעצבת האמנותית תבנה לי מעבדה, היו לנו שני החדרים המקוריים כמו שהם. כשחיפשנו לוקיישן לקטע בסרט שבו בונים את הפצצה, פלנר לקח אותנו לאולם של מכונות כלים, אולם אותנטי שלא נגעו בו, ושנראה כמו בשנות החמישים".
השואה נוכחת מאוד בסרטו של קושניר. חלק מהמדענים המעורבים בהכנת הפצצה הם ניצולי שואה, ואחד המניעים החזקים לבניית האופציה הגרעינית הוא הפחד מפני שואה נוספת. "אמא שלי נולדה בעיר העתיקה ואבא שלי עלה לארץ במסגרת העלייה הרביעית", מספר קושניר. "גם במשפחה של אשתי כמעט אף אחד לא נספה בשואה. אבל כשהייתי ילד, השואה הייתה נוכחת בכל מקום. היו כאן 600 אלף איש, וכשבאו מיליון וחצי עולים הייתה - שלא כמו היום - בעיית דיור אמיתית. בן-גוריון אמר לאזרחים להכניס עולים לבית שלהם, אז הכנסנו אלינו, לבית של שלושה חדרים בקריית-משה בירושלים, אישה פליטת שואה ובנה. הם גרו אצלנו שלוש שנים, השתמשו בשירותים שלנו ושמו את הקרפיון שלהם באמבטיה יחד עם הקרפיון שלנו. כשהיינו הולכים לבית הספר, בתחנת האוטובוס היו יושבים כמה משוגעים מהשואה. קראנו את ק' צטניק מתחת לשולחן וברקע היה משפט אייכמן.
"כשהייתי כתב כלכלי צעיר בעיתון 'למרחב', ישבתי בחדר ארבע שנים עם חיים גורי. באותה תקופה הוא עשה את הסרט 'המכה השמונים ואחת', על קצין שהיה אחראי על השמירה על אייכמן. ניצולי השואה לא דיברו, אבל הסיפורים התחילו לצאת והשואה הייתה בכל מקום. בן-גוריון פָּחד פַּחד מוות. היה לנו צבא קטן וחלש מול כל מדינות ערב, וברור שזה סיפור מאוד מפחיד".
בסופו של דבר, אחרי שנדלקים האורות באולם, יוצאים מהסרט שלך עם יחס מאוד חיובי כלפי פרויקט הגרעין.
"זה בסדר גמור שזאת התחושה. אם זה כך, אז הצליח לי. אבל מצד שני השאלות המוסריות הכי קשות נשאלות שם. דניאלה קרסט, שמשחקת בסרט מדענית בצוות של הפצצה, שואלת: 'מה אני אגיד לבת שלי כשהיא תבקש לדעת למה בניתי פצצה שהרגה 200 אלף איש במכה אחת ועוד 300 אלף בייסורים נוראיים?'. מדובר בשאלות שבאמת התלבטו בהן.
"הגילוי אולי הכי גדול שהיה עכשיו סביב ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, היה עדות על דיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה ביום השני למלחמה, אחרי המכה שחטף השריון שלנו. דיין הציע לגולדה ולגלילי להכין את הפצצה לשימוש אפשרי והם התנגדו. מעבר לדלת חיכה שלהבת פריאר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית באותה תקופה ומי שהיה בצרפת בשנים שבהן הוקם הכור. דיין הזמין אותו לבוא, ואמר לו: חכה רגע, אני נכנס פנימה ואולי אשלח אותך לחמש את הפצצה ולהכין אותה. מה עובר לאיש הזה בראש? אני מעריך שבין השאר עלו לו בראש גם השאלות הקשות שעולות בסרט".
אוהדי רשות השידור ימצאו לא מעט מאנשיה בסרט של קושניר. מלבד עמנואל הלפרין, המגלם איש קשר מרכזי בין ממשלת ישראל לשלטונות צרפת, משחקים בסרט גם עורך יומני הבוקר של רשת ב', ניקולה רוזנבאום, כאחד מאנשי המודיעין הצרפתים, ויעקב אחימאיר בתפקיד עצמו, כקריין חדשות בזמן המתקפה הצבאית על איראן. "האנשים שנבחרו לשחק הם אנשים של התקופה ההיא, שיש יכולת להוציא מהם איך דיברו אז ומה אמרו, מבחינת אוצר המילים ומבחינת ההתנהגות. יעקב אחימאיר עדיין מגיש את החדשות והוא גם מזוהה עם התמונה העולמית. אבל יש בסרט גם כתב צעיר בסגנון ערוץ 2 הממחיש את הניגודיות בינו לבינם".
קושניר בן ה-68 הוא בעברו איש הערוץ הראשון, הטלוויזיה הישראלית כפי שנקראה אז, אבל הוא אינו נמצא שם כבר למעלה משלושים שנה. "עזבתי את הערוץ הראשון ב-78', ועצוב לי מאוד עם מה שקורה שם היום. לא הייתי בשנים הראשונות של הערוץ, אבל הייתי הכתב הראשון שלו לענייני כלכלה ובניתי את הדסק הכלכלי. נלחמנו אז בכל מיני מנהלים שהיו 'מנהלים מטעם' ושלוחים של משרד ראש הממשלה. ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הראשון שהבין באמת מה זו עיתונות. דן שילון היה מנהל מחלקת החדשות, העורך הראשי של מבט היה מוטי קירשנבאום, והשלישייה הזאת בנתה יחד עם ראשי הדסקים את הערוץ ושינתה את המציאות שהייתה שם קודם, כשהערוץ התנהל כמו מחלקה במשרד ראש הממשלה.
"בשיחת הרקע האחרונה שלי עם יצחק רבין, אחרי שעזבתי את הערוץ, הוא אמר לנו שבמידה רבה הטלוויזיה הישראלית גרמה לחילופי השלטון של 1977. עשיתי כתבות על אשר ידלין שהיה נגיד בנק ישראל וגמר בבית סוהר, על אברהם עופר שהתאבד ועל כל השחיתויות שהיו. כתבה שעשיתי ועוררה המון רעש הייתה על המכוניות של השרים, איך הם עוברים על כל חוקי התנועה ומצפצפים על הכול. הראינו את ההסתאבות של המערך, שנשאר עם התפיסה מלפני הקמת המדינה שהכול נועד לשירות המפלגה. הסאטירה הייתה בשיאה, והיו סרטי דרמה כמו 'לחם' שעוררו דיונים. הייתה אווירה נכונה של יצירה.
"הייתי יותר מחמש שנים באנגליה, ומהיכרות עם טלוויזיה בעולם אני חושב שגם עכשיו אפשר היה לעשות בערוץ הראשון טלוויזיה יוצאת מן הכלל, מעניינת, אתגרית, כזו שכן הייתה מתחרה בכל מיני דברים פשוט מגעילים שקיימים היום בערוץ השני".
לערוץ הנ"ל, ליתר דיוק ל'רשת', ביים קושניר בשנים האחרונות תוכניות יהדות ותוכניות על ערביי ישראל. "אני עושה שם דברים שהם עלה תאנה. ובכל זאת, אני נהנה ליצור אותם". הקשר שלו ליהדות אינו מקרי. הוא גדל בבית דתי בירושלים, סיים לימודים בתיכון דתי ואפילו התגייס לגרעין נח"ל של בני עקיבא, אבל לאחר זמן קצר פרש ממנו ומהחיים הדתיים. "זה תהליך ארוך שהתחיל כבר בתחילת התיכון".
העיסוק בהיסטוריה היהודית והישראלית, העומד במוקד שני סרטיו העלילתיים, הוא בעיניו הכרחי וקריטי. "יש סיפור יהודי מפורסם על ילד שיוצא מהכפר לעיר הגדולה, וכשהוא מגיע לפרשת דרכים הוא מגלה ששלט ההכוונה נפל והוא לא יודע לאן לפנות. זקן חכם שמגיע למקום מציע לו להרים את השלט ולכוון אותו בהתאם לדרך שממנה הוא בא, כי אותה הוא הרי מכיר. הרעיון הוא שאם אתה יודע מאיפה באת, תדע לאן ללכת.
"כשבסרט האמא אומרת לבן שלה שבזכות המדענים שפיתחו את הפצצה אנחנו יכולים היום לחיות, זה לא רק שיעור היסטוריה אלא ניסיון לומר שהדברים היו יכולים להיות אחרת. אם כל מה שיֵצא מהסרט הזה הוא שבירושלים ייקרא רחוב על שמו של שלהבת פריאר שעמד בראש הוועדה לאנרגיה אטומית, זה כבר יהיה שווה. כל עסקן פוליטי יש על שמו רחוב, ועל שמו של פריאר עדיין אין. והוא בכלל מסדר הגודל של אנשים שעל שמם צריכים לקרוא שדרות ענק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם