ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מהסלולר

מלון גרנד בודפשט: שלמות חסרת מאמץ

בדרך פלא, הפרפקציוניזם הצבעוני של ווס אנדרסון מצליח לא לעצבן את הצופה. "מלון גרנד בודפשט" סוחף את הקהל לריקוד מופרע לצלילי סימפוניה מושלמת

לאן שלא נפנה נמצא אנשים שדורשים שנשנא אותם. ביסודי, למשל, זה הטיפוס שמכין תמיד שיעורי בית ויודע את התשובה לכל שאלה שהמורה שואלת. בתיכון אלו דווקא הילדים הפופולאריים שנדמה כי לא פתחו ספר לימוד בחייהם, אבל איכשהו מצטיינים בהכל בעוד ששיערם מתבדר ברוח בנונשלנטיות מרתיחה. בחיינו הבוגרים אנו לרוב נושאים עיניים לאלו שתמיד נמצאים בזוגיות מלבלבת, עובדים בעבודה המושלמת, לבושים באאוטפיט הנכון (שאיכשהוא מצא את דרכו מברלין לארץ הקודש) ונראים כאילו אין להם ולו דאגה אחת בעולם. ווס אנדרסון משתייך, כנראה, לשבט האנשים הללו. למען האמת, לאחר צפייה בסרטו החדש, "מלון גרנד בודפשט", זה אפילו די בטוח.

עוד בתרבות:
הגיטריסט הטוב בעולם לא נוגע בסמים או בבשר
סיימון קאוול יסחוט מכם דמעות
נועה גולן בראל לא נרדמת
 
קשה לפספס את מגע ידו של אנדרסון בסרט: הטקסטורות והצבעים נכונים לתקופה ברמה כואבת, השימוש במודלים מוקטנים במקום סטים מצליח כל פעם עקב מינון מדוייק והסטיילינג מוקפד עד אחרוני הכפתורים. כל במאי אחר (חוץ מאולי ברטון, שדיסני מחזיקים בנשמתו בכספת כלשהיא) היה הופך את העומס הנ"ל לקקופוניה כואבת, אבל ווס גורם להכל להיראות כסימפוניה חסרת מאמץ שמתנגנת לצד הקאסט המדהים שבסרט.

והו, איזה סיפור בוחר מר וונדרסון לספר - דבר שאינו מפתיע ביחס להיותו אחד הבמאים הויזואליים הגדולים של זמננו. הסרט מוסר את סיפורם של גוסטב,

אחראי המלון גרנד בודפשט האגדי (ראלף פיינס) וזירו, הבל בוי החדש שהופך למתלמדו (טוני רבולורי, בתפקידו הראשון על המסך הגדול). פיינס מלוהק לרוב לתפקידים מלאי פאתוס שמתרחשים לפני/אחרי/בזמן מלחמה, מה שעושה לו עוול מאחר ופיינס מביע הרבה יותר רגש ועניין בתור שמוק (ע"ע תפקידו כרוצח השכיר ב"ברוז'"). מהרגע שניתן לו החופש לקלל, לשכב עם זקנות עשירות (ובלונדיניות) ולכסח אסירים ענקים ומקועקעים בכלא הכיף באמת מתחיל. אז ג'ף גולדבלום, אדריאן ברודי וביל מארי ועוד רבים וטובים מצטרפים לריקוד המופרע שהוא הסרט. שוב עולה החשש שהכדור ייפול והסרט יהפוך לאסופת רעשים, אך הוא נעלם לתוך התנודדות טרפז מדוייקת.

והשחקנים החדשים? בעוד שרבולורי מאוד משכנע ברצונו ללמוד מהמנטור שלו, מי שבאמת סוחפת את הסרט היא אגת'ה - סאורס רונאן, מה שלא מפתיע עקב תפקידה בהזייה הצבעונית והאלימה "האנה". היא מדוייקת בכל ביט ומילה, ולרוב היא גם יותר טובה מרבולרי בסצינות המשותפות שלהם.
 
אם נחזור לסוגיה איתה פתחנו, אנדרסון מצליח לייצר שלמות לא מעצבנת. הוא יודע שהדרך לייצר דבר שלם היא לפרום מעט את הקצוות: צילום מעט שבור, בגד מעט מהוה ומפורק ועוד שלל אלמנטים חצי עד רבע שלמים (עם דגש על הכתם על פניה של אגת'ה שיכול לקבל סרט משל עצמו). אותו שימוש בחוסר שלמות מראה כיצד עולם שלם של יופי ועבודת אמן נעלם לו לאט לתוך חדרים עם שטיח מקיר לקיר, כיסאות פלסטיק ותאורה עכורה, וכך אותה שנאה לשלמות הופכת לאהבה גדולה ליצירה של אדם מאוד מוכשר, או כמו שזירו אמר על גוסטב: "הוא הפסיק להיות שייך לעולם שממנו הוא בא, באותו הרגע שהוא הגיע אליו". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...