"מקום בגן עדן": עידן חדש בקולנוע הישראלי
הסרט "מקום בגן עדן", העוקב אחר קצין החוזר מן הקרב ומוכר את מקומו בגן עדן תמורת ארוחה, מרתק ונוגע בשל השפה היהודית שהוא דובר בטבעיות. ח"כ רות קלדרון ראתה והוצפה ברגשות
עוד בתרבות:
בת זוגו של מיק ג'אגר נמצאה מתה בדירתה
שאנן סטריט בוחר במוזיקה
מירי מסיקה מבקשת עזרה
סיפורי התשתית של התרבות היהודית-עברית: הריגת קין את הבל, יעקב והסלע שעליו הניח ראשו כשחלם את סולם המלאכים העולים לשמים, אהבת יעקב ורחל, מכירת הבכורה לעשו, סיפורי חסידים על מכירת מקום בגן עדן, יחד עם סיפורי מורשת קרב צה"ליים, הווי צבאי, פס הקול, הבגדים, הנופים; הכול חובר יחד באופן תלמודי מאוד. מדרשי מאוד.
למה אני מתכוונת כאשר אני מכנה סרט "תלמודי" ו"מדרשי"? ניכר כי יוסי מדמוני היה שרוי ב"מרינדה" של סיפורים מקראיים, מדרשיים וישראליים, עד שאלו נעשו בידיו גמישים כחומר ביד היוצר. בעזרתם הוא יצר, בהכרה ובמודעות, כי הסיפורים הללו הם שפה משותפת לכל תלמיד בית ספר ממלכתי (וגם נדבך משמעותי מהחינוך שאינו ממלכתי) והקהל שותף לו ב"אוצר המילים" הזה. מתוך כך אפשר היה למדמוני להשתמש בצורה מוכרת ולמלא אותה בתוכן חדש שהוא הוא המעשה המדרשי, ובכך לאפשר לצופה להבין את הסיפור הבנה עשירה ורב ממדית.
בקצרה, הסרט עוקב אחר במבי (אלון אבוטבול), קצין מהולל החוזר מפעולה נועזת והוא רעב מאוד. כל כך רעב, עד שהוא מסכים למכור את מקומו בגן עדן לעוזר הטבח, בתמורה לשקשוקה טובה שהלה ייתן לו משך חודש ימים. שנים אחר כך, בנו שחזר בתשובה מנסה למצוא את אותו עוזר טבח ולבטל את החוזה שבין כאן לשם.
כשאביה של איילה (בגילומו של גבי עמרני) מעביד את במבי שנה שלמה לפני שיזכה בבתו (רותם זיסמן-כהן), אנחנו כצופים חווים בו בזמן גם את סיפור יעקב ורחל של "והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", וגם את סיפורו של הגיבור הישראלי. זהו סיפורו של הצבר המכונה "במבי" הזוכה בבתו של היהודי העולה מתימן; כיבוש הישראליות את היהודיות מתרחש במערכה הראשונה. ברור לנו שכל הבנות רוצות את במבי, אך דווקא השקטה מכולן, הענוגה מכולן, זוכה בו.
האֵרוס שמתלקח בין היהודי החדש, גיבור המלחמה שחזר חמוץ בגדים מן הקרב, לבין היהודייה ה"ישנה", המסורתית, הנשמעת לאביה, ברור. הוא מוקסם מן האחֵרוּת שלה, מן העומק התרבותי שניכר בחיוכה גם ללא מילים, אך מן הצד השני אין כאן שום אידיאליזציה של האב הקשה ועולמו. נראה שבחפץ לב תבחר איילה, בתו היחידה של הזקן התימני שאיבד את שלושת בניו, לברוח מן העולם הישן וסבלותיו אל החיים החדשים עם בחיר לִבה.
אלא שיוסי מדמוני אינו איילה וגם לא במבי (משחק השמות ביניהם מזכיר כי החדש הוא בריאה של הישן). הוא מתבונן כאותו עורך תלמודי על שולחן העבודה שלו, והשולחן מלא פיסות פיסות של ספרות ועדות ותובנות ומסורות ורגעי קדושה, והוא אורג מכולן בחופש גמור את המארג החדש שלו.
עוצמתה של תרבות עברית חדשה ניכרת כאשר היא עושה שימוש בעושר המשמעויות המרובד שבה. המשוררת אגי משעול קוראת לכך "תיבת התהודה" של העברית. כך, כמעט כל תמונה בסרט משחקת בין כאן לשם, בין האתוס והמיתוס למציאות היומיומית, ומאפשרת לנו תובנות אישיות רבות שמתאפשרות בזכות האריגה הלא צפופה מדי. מדמוני אינו אונס אותנו לראות רק סרט אחד, ואני בטוחה שבצפיות חוזרות יתחדשו לי רגעים אחרים וחדשים שלא הספקתי להבין עדיין, או שיהיו רלוונטיים לי בשעה אחרת.
היחס בין במבי לבנו החוזר בתשובה נוגע בעדינות באותו היחס שבתוך הזהות הישראלית-יהודית, בין היהדות כדת לבין היהדות כתרבות. חטא היוהרה של הישראליות הצעירה מתואר דרך זעקתו של במבי, שזועק זעקה גדולה ומרה - גם זה ציטוט מן המדרש. הצער אין לו סוף, ומי שמכאיב בדור אחד יכאב בשעה אחרת את אותו הכאב. לצד חטא היוהרה החילוני מתואר חטא הקיבעון הדתי שחרד מן השינוי ודבק בעבר שלא בטובתו.
בראשית הסרט הצליח מדמוני ליצור מבמבי הצעיר דמות של גיבור, ולעשות אותה אמיתית דווקא באי הנוחות והקבס שיוצרת הכאפייה המדממת שהוא נושא בידו – מעין שמשון הגיבור ועורלות הפלשתים. העיניים שלנו היום מתבוננות בגיבור "פעולות התגמול" ויודעות את המחיר של השימוש בכוח. רמזי הסוף המר מצויים באותה תמונה. כמו שמשון נע במבי בין שתי הנשים בחייו, היהודייה, אהבת חייו שהיא משאת נפש - ביופייה ובטובה, כמעט דמות שמעבר לחיים, והזרה - האנושית, שדווקא לצידה, כנגד כל האידיאולוגיה שלו, מצא מנוח.
נמרוד, בנו של במבי, שבוי בתוך השם החילוני הכופר שנתן לו אביו, ועובר מול עינינו תהליך התפכחות מהערצה גמורה לאב הגיבור הכול יכול והכחשת חולשותיו, עד למרד אמיתי מהופך – מרד בחילוניות הישראלית ובחירה דווקא בחיי דלות הלכתיים. נמרוד מנסה לעשות תיקון לחטאו של אביו ולקנות מחדש את מקומו בגן העדן, שאותו מכר האב לפני כארבעה עשורים, אך מה שנמכר בקלות דעת כזאת בתמורה לחודש של שקשוקה קשה מאוד לפדות.
"מקום בגן עדן" הוא סרט "אחד העמי" מאוד. הוא דובר את שפת הציונות הרוחנית, שראתה את התגשמות התחייה הלאומית של עם ישראל ביצירת מרכז רוחני בארץ ישראל. מרכז רוחני ולא עלייה המונית. מרכז רוח ולא צבא. מדמוני הוא גיבור תרבות לתפיסתו של "אחד העם", משום שעל ידי לימוד הוא רכש בעלות על אוצרות התרבות היהודיים, ועכשיו הוא מסוגל לעשות בהם כרצונו וליצור אמנות מקורית, דווקא משום שהיא בנויה ממקורות.
זכיתי ללמוד עם מדמוני כחלק מבית מדרש יוצרים שהתקיים ב"עלמא", בית לתרבות עברית בתל-אביב. לצד יוני רכטר, קובי אוז,
הסרט עוצמתי וחדש לא משום שאינו עוד עלילה הוליוודית על זוג שנפגש ונפרד ובמשך ארבעים וחמש דקות יעבור עליות ומורדות עד שייפגש מחדש לקראת הסוף הטוב, אלא משום שזוהי עלילה מקומית שלנו, יהודית וישראלית עד העומק, ועם זאת עשויה ביד של אדם שהאוניברסליות מוכרת ומובנת לו. הומניסט שבוחר באדם, אבל מצוי ביחס של כבוד וסקרנות אל האפשרות הרליגיוזית.
הסצנה האחרונה, של הליכת הגיבורים בשדות העולם הבא, נפלאה דווקא בפשטותה. נוף פרחי הבר שכל ישראלי מכיר נעשה בלי מאמץ נוף העולם הבא, שהוא אולי פשוט העתיד, מה שעתיד לבוא. הגבול בין ה"רציונלי" לבין ה"אי רציונלי", מה שהיה ברור כל כך במודרנה, נעשה שוב מלא חידה.
האב והבן - הסיפור שאינו נגמר מאז אלוהים ואברם, אברהם ויצחק, יצחק ויעקב ועשו ועד אלינו - עשיר יותר בשבילי מסיפורו של אדיפוס, כי הוא שלי. האתוס הזה נוצר כאן, באור התכלת העזה, בפרחי החרדל של מייסד החברה להגנת הטבע וחתן פרס ישראל עזריה אלון, בריח בגדי הצבא שלבשנו בעצמנו וכיבסנו לילדינו. תודה לך יוסף מדמוני, יישר כוח, חזק וברוך.
ד"ר רות קלדרון היא חברת כנסת מטעם סיעת "יש עתיד"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם