במאי "מקום בגן עדן" לא מפחד מגיהנום
סצנות מלחמה עקובות מדם, סכסוך בין אב לבנו שחזר בתשובה וסיפור טרגי שמתחיל בצלחת שקשוקה. יוסי מדמוני במאי הסרט "מקום בגן עדן" מספר על ההשראה ליצירה שמתחילה בילדותו וחושף איזו סצנה גרמה לבת שלו לוותר על קריירת משחק
עוד בתרבות:
מה זה פאנק אימפרסיוניסטי?
טעימות מפסטיבל הצילום הבין-לאומי
מסע בחייה של דורית ראובני
את ההשראה לעלילת הסרט קיבל מדמוני מסיפורים שעברו במשפחתו על טבח דתי בשם שמחה שב-1955 שקנה מקצין אתאיסט ונועז את מקומו בגן עדן. בנו של הקצין חזר בתשובה ומחפש את הטבח לפני מות אביו. הקונפליקטים הדתיים-חילוניים בסרט בין האב לבנו משקפים במידה מסויימת את חייו של מדמוני שנולד למשפחה דתית והתרחק מהדת. "אני חושב שהחיבור לאבא כמי שמלמד אותך תורה, וכמי שהזכר שלו מלווה אותך, מתחבר לכך שהוא הדמות המשמעותית בחייך", אומר מדמוני. "לכן ההחלטה הכי משמעותית מבחינתי בסרט היא דווקא גרפית וחיצונית. היא התרחשה כשסיימתי את הסרט. אז הבנתי שהסרט הוא על אבא שלי, ואז הוספתי את ההקדשה 'לזכר אבי'".
תסביר.
"אבא שלי בסוף ימיו היה אדם דתי מאד, ואני באותה תקופה הייתי פחות. ומהצד השני, הייתי בתחילת היצירה שלי, בעונה השנייה של 'בת-ים ניו-יורק' וזכיתי שיהיו בינינו רגעי חפיפה ספורים שהוא זכה לראות את מה שעשיתי ולהתגאות בזה. ואז הוא שקע באלצהיימר, וכל שבוע ראיתי ממנו פחות ופחות, עד שזה הגיע למקום שבו הוא רק ידע לשייך שאני 'משלנו'. ועדיין, אני החוליה בשושלת שלו, אני הנצחיות שלו, אני גן העדן שלו".
- "מקום בגן עדן": עידן חדש בקולנוע הישראלי
יצירתו של מדמוני מורדת בתרבות הקולנוע הישראלית ובוחרת לחזור לשורשים. הסרט, שמתאר שלוש דורות לאורך הקמת המדינה, שוזר יחד סיפורי תנ"ך, היסטוריה על מלחמות ישראל וסיפורים מיתיים. ואולם, במציאות מדמוני ממשיך את שושלת הדורות על ידי בנות בלבד. "יש לי רק ילדות. לפני שנתיים, בדרך לגן, כשהקטנה הייתה בת 4, היא ביקשה סיפור. אם תשאלי אותי איזה ספר הכי השפיע עליי, אז אין לי ספק שזה ספר דק של חמישים עמודים שקראו לו 'התנ"ך בציורים'. בכל זוג עמודים היתה תמונה וסיפור תנ"כי. כך שהבחירה הראשונית הייתה לספר להן את סיפור יוסף ואז סיפור שאול, סיפור דוד. גם בלילה, לפני שהן נרדמות, כשצריך לקרוא להן סיפור אני מוצא את עצמי מספר להן את סיפורי התנ"ך. אני רואה שמה שיוצא לי זה לפתוח את התנ"ך ולקרוא להן. אני מסביר פסוק פסוק, בגלל השפה, והן אוהבות את זה. בסרט עצמו היתה לי נטיה להכניס את שתי הילדות שלי. בסצנות שבהן יש שתי ילדות, הילדה הגדולה היא הבת שלי", הוא מחייך. "הילדה הקטנה שלי היתה אמורה להיות הבת הקטנה, אבל היא סירבה ללבוש את השמלה, אז היינו צריכים להחליף אותה".
אז הסרט מתכתב עם סיפור חייך?
"הסרט מִתרגם לחיים. הוא לא שיקף רק עבר. התחלתי לכתוב את התסריט לפני עשור, לאורך שמונה שנים כמעט רצופות. הייתי אז נשוי טרי וכתבתי על מישהו שרוצה בן ונולדות לו בנות. עם הזמן זכיתי לבָּנות. זה קצת הצחיק אותי וגם קצת הפחיד אותי, שאני מספר נבואה על עצמי. אז יש לי את הנקיפה הזו 'למה אין לי בן'. אבל ברגע שאתה מבין שהנקיפה הזו מיותרת, שהילדה היא בעצם ילד, אז אתה פותר לעצמך משהו חשוב. אני לא מתיימר להגיד שזה פתור, אבל אני לפחות יודע שיש מקום כזה אצלי. אני מקווה שהצלחתי לעשות לעצמי איזה תרפיה. ליישב את המקום הנשי הזה".
ומדוע בחרת דווקא את אלון אבוטבול לתפקיד הראשי?
"את אלון אבוטבול אני מכיר עשרים שנה. האיש הוא בשלישיית השחקנים הכי מצליחה בארץ. כשכתבתי את הדמות של 'במבי', לאט-לאט הפרצוף שלו היה שם, וכשהגיע רגע האמת להחליט, הנחתי שזה הוא. אבל אתה חייב אודישן. כי כמה שאתה לא מכיר בן אדם, אתה עדיין צריך לראות אותו קורא את השורות. לפעמים יש פער. מה גם שהמפיק חייב לראות לפני את האודישן של הדמות הראשית כדי לאשר אותו. העניין הוא שידעתי שתהיה לו התנגדות לעשות אודישן. אמרתי שאחליק את זה איכשהו. אקרא לזה חזרה ואצלם תוך כדי. אבל הוא סירב בצורה מאד תקיפה. הטיעון שלו היה שהוא הולך להיות 'במבי', ו'במבי' היא דמות שבחיים לא תעשה אודישן. מה שעשיתי בסוף זה שצילמתי אותו מסביר למה הוא לא עושה אודישן, ואת זה הבאתי למפיק, וביחד החלטנו שזה לגמרי הוא כי ב'לא אודישן' הזה הוא בדיוק הוכיח איך הוא בטוח בעצמו, וזה באמת מה שרצינו מהדמות".
ואיך היה לעבוד עם מיכאל אלוני?
"מיכאל אלוני הוא הבן אדם הכי מקצוען שעבדתי איתו אי פעם. האודישן המקורי שלו היה לתפקיד הבן, אבל כשבאתי לאודישן שלו, הוא מיוזמתו הציע תפקיד קטן יותר שהוא ראה דרך הסוכנת שלו. לא היה אכפת לו לוותר על האגו שלו לטובת תפקיד יותר קטן שהוא העדיף. תפקיד אמנם משמעותי, אבל רק באורך של עשר דקות. זה משהו שלא ראיתי, ואני מאד מעריך אותו על זה. מה גם שלמרות שזה עשר דקות, אז אחרי שהוא התקבל הוא עשה תחקיר מטורף בנושא הלם קרב. נפגש עם הלומי קרב, קרא ספרים בנושא. מקצוען עד הסוף".
מדמוני בן 46, הוא מיוצרי הטלוויזיה והקולנוע המוערכים בארץ. סרטיו והסדרות שיצר זכו בפרסים חשובים כשכל אחד מהם התאפיין במרד על ידי חזרה לשורשים ובמצבי שוליים בחברה הישראלית. החל בסדרה "בת ים ניו יורק" שלראשונה הציגה משפחה מזרחית על המסך הקטן באופן כן ולא קריקטוריסטי, וכלה ב"שלושים ש"ח לשעה" שעולה בימים אלו לעונה שנייה בערוץ 1 ומשקפת קול פריפריאלי מודחק של עובדות ניקיון בשולי החברה.
הוא גדל והתחנך בירושלים ואת השכלתו הקולנועית רכש בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" שבעיר. מדמוני פורש על המסך את עולמו האישי. למשל סיפורים ששמע אודות סבא רבא שלו מצד אמו שעלה מעיראק וגר בשכונת הבוכרים בעיר. "התחושה בתקופה אז הייתה היא שגן עדן זה מקום מאד יומיומי. לכן הוא נשקף דרך חלון האטליז בסרט. האטליז שבחרתי דומה מאד למשחטת העופות שהיתה לאותו סבא, זכרונו לברכה. לכן גם אני מסרב לחשוב שהדברים הם המציאות הראשונית והפשוטה שאנחנו חווים. ומהמקום הזה, של לחפש את גן עדן, אפשר להתחיל", הוא מסביר.
גם הצד התימני של מדמוני ששורשיו בירושלים בעיר העתיקה נוכח בסרט על ידי ראש המשפחה התימני "מורי סעיד" שמגלם גבי עמרני אביה של איילה אהובתו של "במבי" ("סעיד זה סעדיה אצלנו", מבאר מדמוני), ועל ידי המרד בשורשים והחזרה אליהם שפגש מדמוני אצל אביו ברוך. האב שגדל בבית מסורתי נטש את הדת בגיל 16 עבר לקיבוץ והפך לפלמ"חניק וקומוניסט, אך עדיין שמר על קשר עם משפחתו. "אבא שלי הראה לי את המכתבים, שבהם אביו כתב לו 'תעשה כל מה שאתה רוצה בן שלי, רק דבר אחד אני מבקש ממך, תניח תפילין'. באמת המוטיב של התפילין בסרט הוא האלמנט שהכי מקשר אותך לאבא שבשמים, למקום מאד חזק".
וגם מקשר בסרט בין סעדיה הסבא שומר המסורת לנכד נמרוד המרדן שבסוף חזר לשורשים.
"נכון! ואבא שלי אכן נקשר. במלחמת העצמאות הוא היה ביחידה שהייתה נצורה בהר הצופים חצי שנה. כשהוא יורד מההר הוא הולך ישר לבית של ההורים שלו. אבל אז הוא מגלה שהגיע שעה אחרי שהשבעה על אביו התפזרה. אבא שלי נלחם במלחמות ישראל ולא סיפר לי עליהם. אבל אני יודע מסיפורים של החברים שלו, שמבחינתו זאת היתה המלחמה הכי קשה. אנשים שנלחמו והרגו פנים אל פנים. ואז השנים נוקפות ואתה רואה שלמרות שהוא עשה דברים מהוללים באמת הוא נותר פקיד שלא קידמו אותו. הוא היה במקום של חולשה מאד גדולה. ללא הכרה".
ובינך לבין סבך התימני הייתה זיקה?
"אני נקרא על שם סבא שלי. אבא של אבא. אני ממשיך יוסף-סעדיה שנקראים כך ברצף כבר יותר משבעה דורות. זו שושלת שמגיעה שלש מאות שנה אחורה. הלידה שלי הייתה שלב נוסף בחזרה בתשובה של אבי. ומגיל שבע, עד חמש עשרה, כמעט כל יום, הוא ישב איתי בערב, כשהוא חזר מהעבודה. זה אחרי שבבוקר הוא שלח אותי, בלי כיפה, ל'ליַדַה', בית הספר שליד האוניברסיטה. בית ספר אתיאסטי חילוני נחשב, כדי שאשכיל כמה שיותר".
אז כמו נמרוד גם אתה מרדת באביך.
"כל יום היה השיעור השבועי בנושא אחר: בתורה, נביאים, שולחן ערוך, פרקי אבות. שעור בקריאה בתורה, שיעור בקריאת הפטרה. הוא מפיל עליי מסה של לימוד שאני לא מסוגל להתמודד איתה. זה נפסק רק בגיל חמש עשרה, כשיש לי מספיק כוח למרוד, וגם אחרי שנולדה לי עוד אחות, נולד גם אח קטן, וכבר יש מישהו אחר שהוא יכול להיטפל אליו".
ומה יהיה עם הדור הבא בסוף הסרט שלך למשל הילדה שלבושה יוניסקס?
"אני מסכים איתך. כואב לי שמשהו ברצון של היהדות להגן על עצמה הפך למכשול. כל דת רוצה להגן על עצמה כמובן, אבל כאן הגענו למקום שבו ההגנה על היהדות מנעה התחדשות. התיקון בדור שלנו זה להוסיף עוד שכבה ביחסי גבר-אשה ביהדות. אפילו באורתודוקסיה השמרנית כבר פחות פוחדים מ'להידמות לרפורמים', או מ'מדרון חלקלק'. היום אפילו שם את שומעת דבר תורה מאישה, מה שלא היה עד לפני עשרים שנה".
כחלק מכך שמדמוני מבטא תקווה לשינוי מקומה של האישה ביהדות - סרטו משקף מחסור בכוח והשפעה נשית. מדמוני מסביר כי "היו אנשים שביקרו את הסרט וטענו שהוא גברי, שובניסטי. אבל מה שהיה בסרט במקום חבוי, לא היה חבוי מבחינתךְ, וזה השכבה של הפחד מנשיות, ולכן גם ההעדר שלה. ובמקביל העובדה שלא תהפוך לשלם מבלי לקבל מהיסוד הנשי".
על ידי שובינזם?
"אחד ההיבטים התרפיים של הסרט הזה הוא להוציא את המקומות הכי אפלים בנפש, הכי לא יפים בך. מבלי לפחד מהם וכדי לטפל בהם. אם זה התאווה לכוח, התאווה לנצחיות, שוביניזם. אז יש את הפוליטקלי קורקט שמפחד להוציא את זה, המוסרנות של התרבות המערבית, שככה היא מסרסת את עצמה. אלו מקומות שהסופר המקראי היה חופשי מהם פי כמה. איך אני אלחם בשדים האלה אם לא פה? אחרת אתה כולא אותם בתוכך".
את השובינזם הזה חווה הלנה, אישתו השנייה של "במבי", ספק אובייקט מיני ספק אם שמגלמת השחקנית סופיה אוסטרוצקי. זהו משחקה השני של אוסטרוצקי ביצירה של מדמוני. ההיכרות בין השניים החלה כשמדמוני צפה בסרט תיעודי שתיאר כיצד אוסטרוצקי מדרדרת לזנות ובעקבות הצפייה הזמין אותה לאודישן. לאחריו הפכה לשחקנית ראשית בסדרה "שלושים ש"ח לשעה", מבלי כל ניסיון קודם.
לקחת את סופיה אוסטרוצקי ללא ניסיון משחק – זה אומץ.
"סופיה פתרה לי שאלה גדולה בליהוק שלה. לא רציתי לקחת שחקניות לתפקיד הזה, ומצד שני- לפנות לזונות, זה לא משהו שאני יכול לעשות. אבל יצא לי תזמון מאד מדויק שראיתי בחדר עריכה סרט דוקומנטרי שרץ עליה והראה איך היא הידרדרה לחיי זנות. ביקשתי את הפרטים שלה, העברתי למלהקת וליהקתי אותה. אהבתי אותה מאד בתפקיד".
הלנה, היא הבחירה השנייה של "במבי" אחרי מותה של אהובתו איילה במהלך לידת בנם נמרוד. היא מגדלת את נמרוד כבן ולשניים קשר מורכב שמוביל לקשיים ביחסו של נמרוד (השחקן מיכאל אלוני), לנשים. "הילד לא יכול לחבר בין רגש לאישה ובין תשוקה אליה. לֵב הבעיה שלו היא שהוא נולד לתוך הפרובלמטיקה שבה אמו היא ספק אם וספק אובייקט מיני. הדיכוטומיה בין קדושה ובין קדשה", מסביר מדמוני. "הפיצול הזה הוא המקום שהכי קל לקחת אליו אישה, אבל לאורך זמן זה מקום בלתי אפשרי. הוא באמת לא יכול לפתור את הפיצול הזה, וגורר אותו ליחסיו עם אשתו עד שגם לה הוא קורא בכינויי גנאי מיניים. זה מוביל לפרידה ביניהם שבעקבותיה הוא שב אל הספק אֵם למפגש סופי איתה".
ממש התחלת התסביך האדיפלי.
"זה נכון. בן שרוצה את אמא שלו והפער בין אישה לאמא לא פתיר אצלו. אצל רוב הבנים זה נפתר. זה מתאים גם למוות של אבא שלו. לפני שהתחלתי את כתיבת הסרט נפרדתי מאבי זכרונו לברכה בתהליך הפרדות איטי שנקרא אלצהיימר. האמירה 'במותם נתנו לנו את החיים' היא לא רק במובן הציוני. מוות של אבא הוא גם כלי להגדלה ולהעצמה של בן. כמה שזה מוזר, זה גם מעניק לך משהו גדול. המוות הוא מתנה. רק המוות של אביו שחרר את נמרוד למקום עצמאי משלו. זאת טרגדיה שחוזרת כל פעם ביחסי אבא ובן. ומהצד השני, אבא לא באמת מת, הוא קיים בפנים. זו אותה מורכבות".
זה אבא שהתחיל כגיבור אך מעמדו מדרדר ופתאום האם הופכת למאיימת. לפני שהקונפליקט איתה נפתר, הסרט חותך במפתיע למדרש על עשו ונמרוד.
"שניהם גבריים מאד, ציידים, ומאד קשורים לאביהם. עשו ליצחק, ונמרוד לאבא. שגם נותן לו את המעיל, את ההגנה האבהית על חיי בנו. אבל נמרוד הוא בן מסור פחות, הוא מוריד את המעיל. ועשו בן מסור יותר, הוא מבקש את המעיל הזה, את ההגנה הזו, וכך הוא מנצח. כך הוא הורג את נמרוד".
אבל מעניין ששתי החרדות הדימיוניות של הילד מפני האב: חרדת הסירוס וגם חרדת המוות הן חיצוניות בתיאור העלילה.
"זה מסביר לי שני דברים שהיו לכאורה לא מתאימים. הראשונה, שהתעקשתי על הפלאשבק. כל מי שקרא את התסריט אמר לי להעיף את זה. אמרו לי 'מה תלביש אותם בבגדים של תנ"ך?! זה פלאשבק במובן הפתטי של המילה'. פלאשבק באמת יכול להיות פתטי, אבל אני התעקשתי שהמדרש הזה הוא כן חלק מהסרט. והדבר השני, שהתעקשתי שזה יהיה אותם שחקנים של הסרט, של האבא והבן, באותו לוקיישן של שדה הקרב.
"בהתחלה אלה היו שחקנים אחרים אבל זה הרגיש לי לא נכון ושיניתי את זה. אבל בתוך כל הפסיכולוגיה והיצירה, חשוב לי להדגיש את עניין המוסר. חשוב לי החיבור למדרשים שמסתיימים במוסר השכל. יש בזה כוח כל כך גדול. לכן אחד המשפטים האחרונים בסרט, בדרך לגן עדן זה: 'יש לך בן טוב, יש לך עולם הבא'.
ומתי מגיע באמת התיקון הבין דורי?
,כשאשתו של נמרוד חוזרת אליו, תרתי משמע, מגיע הרגע שבו הוא מספר לה על ילדותו ומבקש את סליחתה. זה הרגע שיש תקווה לתיקון דורי. שסוף-סוף יהיו יחסים תקינים בין גבר לאשה. הנה אשה עצמאית, נפרדת, לא כבולה אל בעלה והנה גבר שרואה את הבקשה שלה לנפרדות. בניגוד לאביו, זה התחלת תהליך שמחבר אל רעייתו. אבל הכי חשוב, הנה גבר שמתוך מקום שרואה את ילדותו ואת טעויותיו מבין שפגע בה ומבקש את סליחתה".
היכנסו לדף הפייסבוק nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם