הסרט של אמירה: "אני נהיית אובדנית מדעת"
אמירה מנסה לפתח ענף הלכתי שיעזור לאלה שמתקיימים בתוכם שני קולות, האחד לא רוצה להתאבד והאחר לא מסוגל לחיות. בנוסף היא מחפשת מזור למחלה הנפשית שלה כפי שבאה לידי ביטוי בסרט "אמא לא משוגעת" שמוצג בפסטיבל דוקאביב
מוטרדת ומדוכאת נכנסה אמירה לחדרה ובלעה כדור שינה וכדור הרגעה. “נכנסתי לחדר ביום ראשון, יצאתי ממנו ביום רביעי. לקח לי עוד יומיים להתאפס. בין לבין נהמתי על כל מי שהעז להיכנס לחדר, אמרתי דברים קשים מאוד, חציתי את הגבול. רק במוצאי שבת זה נגמר באמת. וזו הייתה אפיזודה קצרה הפעם“.
אמירה רענן (38) סובלת ממה שאובחן כהפרעת אישיות גבולית, אבל כשגל גדול של מצוקה נפשית מאיים להטביע אותה, אין שום דבר גבולי בזה. היא חווה כל דבר בווליום גבוה, בצרחה בלתי נסבלת - את השמחות, את הקשיים ואת החרדות. וכשזה קורה, ההסתגרות בחדר לשלושה ימים היא התרחיש המתון. התרחיש הקיצוני יותר, אך המצוי לא פחות, הוא ניסיונות התאבדות ובעקבותיהם אשפוז ממושך במחלקה סגורה.
המאבק שלה בעד ונגד החיים מתועד בסרטו של הרב מרדכי ורדי ‘אמא לא משוגעת‘, שהופק בתמיכה של הקרן החדשה לקולנוע ו־yes דוקו. בשבוע הקרוב ישתתף הסרט בפסטיבל דוקאביב בקטגוריית ‘התחרות הישראלית‘, ובעוד חודש יתחרה בפסטיבל הדרום שיתקיים בשדרות. הפרעת אישיות גבולית נוטה להתפרץ בשנות הנעורים, וכך היה גם אצל אמירה, אבל את ניצני הבעיה היא התחילה להרגיש כבר בגיל חמש. “אני זוכרת את עצמי יושבת בגן, רואה את ההורים באים לאסוף את הילדים, וחושבת לעצמי: איזה כיף להם, הם כבר מבוגרים, אין להם דאגות בחיים“, היא מספרת בחיוך.
אילו דאגות יש לילדה בת חמש? חרדות?
“היום אני מזהה את זה כרעש בראש. רעש נפשי עוצמתי מאוד. מחשבות שאי אפשר לעצור לרגע, דאגה אינסופית, מוטרדוּת אינסופית“.
המוטרדות הזו ליוותה אותה דבר יום ביומו, בימים הטובים כמו בימים הקשים מנשוא, ואלה הלכו והתרבו. “כשהייתי בת 14, תלמידה באולפנת כפר־פינס, קראתי הרבה, בין השאר גם ספרי עיון“, מספרת אמירה. “בתוך כך התגלגל לידיי ספר שמיועד למחנכים, ובו רשימה שלמה של צורות התנהגות שמשקפות מצוקה בקרב בני נוער. מאחר שלא ראו עליי את מה שאני עוברת, הבנתי שכדי לזעוק לעזרה, אני צריכה ללכת לפי מה שכתוב בספר“.
אמירה התאימה את עצמה לרשימה, סעיף אחר סעיף. היא ישבה בפינת הכיתה, הסתגרה בעצמה, התכנסה בתוך מעיל גם כשלא היה קר, והקפידה להיכשל בבחינות. המשימה האחרונה הייתה קשה במיוחד, נוכח הכישרון המתמטי שלה בפרט והלימודי בכלל, אבל בסופו של דבר התוצאות הושגו. “הצוות באולפנה היה מדהים“, היא אומרת. “הם יצאו מגדרם כדי לעזור לי בכל צורה. הקפיצו אותי מכיתה ט‘ לכיתה י“א, מה שעזר מבחינה חברתית, אבל לא פתר את הבעיה. בהמשך הפנו אותי למרכז לבריאות הנפש בחדרה, וגם כשכבר יצאתי מהמסגרת של האולפנה ועברתי חודשיים של שירות לאומי בתוך מצוקה, הם לקחו עליי אחריות וקלטו אותי באולפנה להמשך השירות“.
למרות הטיפול המסור באולפנה והטיפול המקצועי במרכז שבחדרה, הבעיה של אמירה לא נפתרה. היום היא יודעת לומר, בדרכה הרהוטה והאינטליגנטית, שמדובר במחלה לחיים, התמודדות יומיומית עם שני קולות פנימיים רמים וסותרים, כשהאחד לא רוצה להתאבד והאחר לא מסוגל לחיות.
“כשאתה חולה, זה לא מצב של ‘תתגבר!‘ וזהו“, היא מסבירה. “אנשים לא מבינים את זה, הם חושבים שמדובר בסתם פינוק. אפילו אני צריכה להזכיר לעצמי לפעמים שאני נכה, נכה במאה אחוז, ושאני צריכה להשתמש בכרטיס הנכה שמאפשר לי, למשל, לבוא עם עגלת קניות גדולה לקופה המהירה. כי עכשיו אני בסדר, אבל מחר אני יכולה להיות בטיפול נמרץ אחרי שטיפת קיבה, בדרך למחלקה הסגורה“.
את השירות הלאומי עשתה אמירה בגיל 17, עם בנות שגדולות ממנה בשנתיים. אחת מהן הזכירה לידה את השם מיכאל רענן, ואמירה הסתובבה מיד והתעניינה מיהו הבחור. “אני לא יודעת להסביר למה שאלתי עליו“, היא אומרת, “אבל הבחורה אמרה לי: הוא מתאים לך. התחלתי לחפש אותו כשיש לי רק שם. לא ידעתי עליו שום דבר. גם לא את העובדה שהוא בן למשפחת רבנים מיוחסת, נינו של הרב קוק“.
המסע בעקבות השם מיכאל רענן נמשך שנתיים. אמירה החלה את הבירורים בישיבת ‘מרכז הרב‘ ובשכונת קריית־משה הירושלמית, המשיכה לישיבת מצפה־יריחו, גילתה שבעצם הייתה צריכה לפנות לכיוון ישיבת מצפה־רמון - ונתקעה שם. “באיזשהו שלב אמרו לי שהוא עומד להתחתן“, היא נזכרת. “התחלתי להשלים עם הידיעה שזה נגמר. ביום שבו החלטתי לרדת מזה, פגשתי מישהי באוטובוס שרצתה להכיר לי בחור. ולבחור הזה קראו מיכאל רענן“.
מיכאל, המבוגר מאמירה בשבע שנים, לא עמד להתחתן, אבל גם לא נענה מיד להצעה. “הוא אמר שהוא לא פוגש אנשים בחורף“, מספרת אמירה, “ואני אמרתי: תגידי לו שיתקשר באביב“. כשמיכאל התקשר, בפסח לפני 19 שנים, הוא שמע מעברו השני של הקו את המשפט: “שלום, קוראים לי אמירה, אנחנו עומדים להתחתן, ואנחנו רק צריכים להכיר“. מיכאל אמר “בסדר“, ורק שאל איך היא נראית, כדי לזהות אותה בפגישה. “כמו ילדה טובה“, ענתה לו. “באסרו חג נפגשנו“, מספרת אמירה. “מיכאל הוא לא דברן גדול, ואת עיקר הדברים שרציתי לומר לו, כבר אמרתי בטלפון. אז פשוט הלכנו ושתקנו יחד. בפגישה השנייה כבר לקחתי אותו למטפל שטיפל בי באותה תקופה“.
לא חששת להתחתן עם מישהי שסובלת מהפרעה נפשית? אני שואלת את מיכאל. “לא“, הוא עונה. “זה נראָה לי לא רלוונטי. ההחלטה אם אני ואמירה צריכים להתחתן, לא נראתה לי קשורה בנכות כזו או אחרת. זה פשוט נתון שלא רלוונטי בעיניי“. “אחרי שנתיים של נישואין“, מספרת אמירה, “שאלתי אותו פעם: למה בשיחה ההיא אמרת ‘בסדר‘? הוא ענה: ידעתי שאני צריך להתחתן, ולא היה לי כוח להתחיל לצאת. אז כשאמרת לי שאנחנו הולכים להתחתן, הבנתי שכנראה זה זה“.
“המחשבה שלי בזמנו הייתה שאם אני קצת אחבק אותה, זה יעבור לה“, אומר מיכאל. “חשבתי שאולי חסר לה משהו שאני אוכל להוסיף לה, וזה כבר יסדר הכול“. התמיכה של מיכאל נעשתה קיומית ממש בעבור אמירה, אבל החיבוק שהיא מוכנה לקבל רק ממנו, הפך גם מקור למצוקה. “אחרי החתונה, העולם ההלכתי התחיל לסגור עליי“, היא מספרת בסרטו של הרב ורדי. “בימים שההלכה מרחיקה בין איש לאשתו הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. היו רגעים שהייתי נואשת, ומיכאל עמד רחוק ואובד עצות. החלטתי ללכת ללמוד הלכה. רציתי לדעת מה באמת כתוב בספרים. אם יש דרך להיחלץ“. מרגע זה צללה אמירה לעולם ההלכה, שהפך לחלק מרכזי בחייה. “אני לא נלחמת ברבנים“, חשוב לה להדגיש. “אני רק רוצה שהשאלות האלה יהיו חלק מהשיח. לא ייתכן שלא תהיה תשובה לשאלה - האם יש פיקוח נפש במחלות נפש? האם מצוקה נפשית שלא מובילה למוות מיידי, בכל זאת נכנסת תחת הקטגוריה של פיקוח נפש, שיש לה בעבורי משמעות מעשית קריטית?“
“כשחולה מאושפז במחלקה סגורה, ברור שהוא חולה מאוד“, אומר מיכאל. “אבל במחלקה סגורה אי אפשר להתאבד, כי שומרים עליך שם טוב־טוב. אז מה הדין? האם בכל זאת חל על אדם כזה גדר הלכתי של ‘חולה שיש בו סכנה‘?“ אמירה החלה לחקור בכוחות עצמה את היחס ההלכתי לתחום הנפש, שספרי הפוסקים אינם מרבים לעסוק בו. “ידעתי שכדי להגיע לזה אני צריכה ללמוד הכול וכמה שיותר“, היא אומרת. “התחלתי בלי שהיה לי מושג איך להסתכל על דף גמרא, באיזה צד רש“י ובאיזה התוספות. לא ידעתי מילה בארמית. כשהתבקשנו לפתוח בשולחן ערוך את הרמ“א, אמרתי שאין אצלי. פשוט לא ידעתי שהוא משולב בטקסט ומסומן במילה ‘הגה‘. לא ידעתי מה זה בכלל“.
בחריצות אופיינית ובאינטליגנציה יוצאת דופן, הצליחה אמירה להשלים את החסר. כדי להתגבר על הפערים היא נהגה לקום כבר בחמש בבוקר וללמוד יחד עם מיכאל את הסוגיות הנדרשות, כך שתגיע לשיעור בתשע בבוקר כשהיא מוכנה ומבינה. היום היא מעבירה שיעורי גמרא לגברים ב‘מרכז יעקב הרצוג‘ שבעין־צורים, ומרצה ברחבי הארץ מטעם המרכז. בנוסף לזה היא משתתפת בתוכנית מנהיגות נשית־הלכתית של מדרשת לינדנבאום, שכוללת לימודים לקראת בחינות לרבנות.
לחיים בצל ההפרעה הנפשית של אמירה שותפים גם ארבעת ילדיה – הבנות תמה (18) צרי (15) ועורי (10), והבן הקטן שריג (5). גם כשהכול נראה רגוע, הם יודעים שמשהו בתוך אמם עשוי להתפרץ כמעט בלי הכנה מוקדמת.
“אני אף פעם לא יכול לדעת אם כשאגיע מהעבודה הביתה, לא אצטרך לגשת להדפיס מודעות אבל“, אומר מיכאל בסרט. על התיק הרפואי שלה במחלקה הסגורה כתוב באותיות בולטות “לא רואים עליה“, וטוב שכתוב. בשיחה עם אמירה, כמו גם בצפייה בסרט, קשה להאמין שהאישה הכל־כך מודעת הזו, שמסבירה בשוויון נפש על המחלה שלה כאילו הייתה עוד סוגיה בגמרא, סובלת מהתפרצויות, מחרדות בלתי נשלטות ומשאר כאבי לב ונפש שרק היא יודעת לנתח כל כך טוב.
“היו גם רופאים שפספסו אותי“, היא מספרת. “רופא אחד אבחן אותי ורשם לי כדורים לשלושה חודשים. בלעתי את כולם בבת אחת. היום הרופאים יודעים לאשפז אותי על סמך מילה שלי בלי לשאול שאלות, שזה חריג מאוד. יש בינינו הסכם – כשאני מרגישה שגל כזה עומד להגיע, רגע לפני איבוד השליטה, אני צריכה לאשפז את עצמי. יש תקופות שהרעש מווסת יותר ויש שהוא מווסת פחות. לפעמים כל הממד הוויזואלי מתחיל להתערבל, וזה משקף למעשה מצב נפשי שעשוי להידרדר מאוד. אז אני יודעת שזה מגיע“.
תקופת החגים נחשבת קשה במיוחד בעבור הסובלים מהפרעות נפשיות. הפגיעה בשגרה והמחויבות להתנהל סביב זמנים שונים עם טקסים וסעודות, יוצרות איום ומחנק. מיכאל אומר שהמחלקות הסגורות הופכות מלאות במיוחד במהלך החגים. “במיוחד בשבוע לפני החגים“, מתקנת אמירה. בתשרי האחרון גם היא הייתה שם, בדיוק כשתוכנית מנהיגות נשית־הלכתית יצאה לדרך. “פחדתי שיוותרו עליי בלינדנבאום, ולא הסכמתי להתאשפז“, היא אומרת. “מראש הם התלבטו אם לקבל אותי לתוכנית בגלל המחלה, ובזכות המטפל שלי הם החליטו אחרת. והנה, מתעקשים שאלך למחלקה“.
אחרי שמיכאל מצא אותה דופקת את הראש בקיר עד אובדן הכרה, הודיע לה הפסיכיאטר שאין ברירה והיא חייבת אשפוז, עם כל החשש הנלווה. אבל דווקא ההרחקה גרמה לקירוב בין אמירה לבין המשתתפות האחרות בתוכנית. אחת מהן הגיעה לבקר בבית החולים, אחרות שלחו פרחים ואיחולי החלמה. הן אף הזמינו אותה לאירוע שקיימו בחג הסוכות, וביקשו שתישא דברים. אמירה, שהגיעה עם צמיד האשפוז של בית החולים, בחרה לדון בסוגיית “מצטער פטור מהסוכה“. היה לה חשוב לברר איך מודדים צער ומי מודד, והדיון הגלוי הזה היה פתח להמשך הקשר עם הנשים, שהעניקו לה תמיכה רבה.
מיכאל, יש הקלה מסוימת כשאמירה מתאשפזת?
“יש הקלה של התרת הספקות. פעם, באחת התקופות הקשות ביותר, ישבנו יחד בבית קפה והיא פתאום הוציאה את הכדורים ובלעה בבת אחת את כולם. בו במקום הרגשתי רגיעה. כי עם זה אני יודע להתמודד. כשמגיעים לשלב הזה, הכול ברור ואני יודע מה עומד לקרות – מיון, שטיפת קיבה, אשפוז. נכון, אחר כך היא תתעורר ויהיה מאבק: היא תרצה להשתחרר מהמכשירים ולצאת משם, יהיה בלגן. אבל בנקודת הזמן הזו אני לפחות יודע מה לעשות ב־24 השעות הקרובות, מה שלא ידעתי בימים שלפני כן“.
“וישנו האשפוז עצמו - שלושה שבועות שבהם מישהו אחר אחראי לזה שאני אמשיך לחיות“, ממשיכה אותו אמירה בחיוך, ונותנת לשומע תחושה כאילו היא בכלל בצד של המאבחנים, ובשום אופן לא המטופלת שזקוקה להשגחתם. “גם שם יש רוטינה קבועה“, אומר מיכאל. “בשבוע הראשון היא לא מסכימה לצאת מהחדר, והאחיות במחלקה לא מוכנות להביא אליה את האוכל, כי זה לא בנהלים“.
“ולכי תסבירי איך אתמול הרצית בקלות מול מאתיים איש, והיום את מתביישת לצאת מהחדר לאכול מול אנשים“, משלימה אמירה. אחרי שגל כזה עובר, היא מסבירה, “אני נהיית אובדנית מדעת, בניגוד לאובדנית מייאוש. אני מסוכנת באותה מידה לפני ואחרי. בעיניי למות זה לא מסוכן, אבל זה המינוח שמשתמשים בו הרופאים“. בארבע השנים האחרונות היא אושפזה חמש פעמים, בדרך כלל למשך שלושה־ארבעה שבועות. התרופות שהיא נוטלת לא מצליחות למנוע את האשפוזים, והמצב הרגיש הזה דורש ממיכאל להיות זמין ונגיש תמידית, מוכן בכל רגע לזנק הביתה, לטפל בילדים או להציל את אשתו. מקומות העבודה שלו - הנגרייה בקיבוץ ראש־צורים שבו הם מתגוררים, ומכון ‘הלכה ברורה‘ בישיבת מרכז הרב – נבחרו כפועל יוצא של הכוננות הבלתי נגמרת הזו. מתרגלים? אני שואלת את מיכאל, והוא עונה “לא ממש“.
הניסיון לא עושה את שלו?
“לא, אני בחוסר אונים מוחלט. אבל עוזר לי לדעת שכבר היינו במצבים קשים, ויצאנו מזה איכשהו“. על רקע החזות הרבנית שלו, בולטת טבעת הנישואין שמתנוססת על אצבעו. “זה כמובן מאוד לא מתאים לסגנון המרכזניקי“, מחייכת אמירה, “אבל יש בזה הצהרה חברתית: הנישואין האלה הם לא מיקח טעות. זו בחירה. בחירה שכוללת גם בחירה להתאמץ בשבילי, כי אמא טובה היא אמא שטוב לה“, אומרת אמירה.
ואבא?
“אבא מוותר“, היא עונה. “גם אני מוותרת. אם לא הייתי מתחתנת איתו, הייתי חיה אחרת לגמרי“. “היא בהחלט מקריבה הרבה יותר ממני“, אומר מיכאל.
מה למשל?
“בכל בוקר אני מסכימה לחיות!“ עונה אמירה. “אני קמה בבוקר. בשבילי זה מאמץ. ויש לי ציפיות בהתאם. אני טרחתי לחיות היום, אז אף אחד לא יזרוק תיק בכניסה לבית או ישאיר כלים בכיור. והם כמובן משאירים, כי הם ילדים וזה נורמלי. אני צריכה להתמודד“. “כל משפחה הייתה רוצה שלא ישאירו תיק בכניסה וכלים בכיור“, אומר מיכאל, “אבל פה זה מסוכן. מסוכן ממש. מאבק אינסופי“. הוא שותק רגע, ומוסיף: “זה מתיש“. “גם אותי“, אומרת אמירה.
ואת הילדים?
“אותי זה מתיש, אותם זה מטריף“.
בגלל אותה תשישות החליטו בני הזוג להיחשף – מול הקהילה שלהם, ומול ציבור רחב יותר. אחרי שקיבלה כמה פניות מיוצרים שרצו לצלם סרט על ההתמודדות, התייעצה אמירה עם המטפל שלה ושאלה האם זה יכול לעזור. באחת התקופות הקשות ביותר, אחרי ניסיונות התאבדות תכופים, המטפל הרים ידיים. “הקלף האחרון שנשאר לי“, אמר לבני הזוג, “הוא ההצעה של הסרט. אם זה מה שיחזיק אותך בחיים עוד שנה־שנתיים, נלך על זה“.
לא חששתם מהחשיפה?
“להפך“, מסבירה אמירה. “החשיפה נועדה לתת לי את מרחב המחיה שאני כל כך זקוקה לו. זה אומר ללכת ברחוב בלי לפחד שיתלחשו מאחורי גבי, כי ממילא כולם יודעים. התחושה שלי כל השנים הייתה שאני מסתובבת על כיסא גלגלים וירטואלי שאף אחד לא רואה, ואנשים צריכים לראות אותו. וכמו שנכה זקוק לרמפה כדי שתהיה לו הנגשה, גם אני זקוקה לזה, ולשם כך אני צריכה שתהיה לאנשים סביבי מודעות. אני הרי לא הבאתי את זה על עצמי. זה קרה לי. אני חולה. במה זה שונה מהתקף לב?“ “למה שנסתיר?“ מסכים מיכאל, “עשינו רע למישהו? אנחנו רואים במחלקה אנשים שאת מרב האנרגיות שלהם מבזבזים על להסתיר את מצבם. בשביל מה?“ “אנשים חושבים שאם הם יסתירו את המחלות שלהם, הם יהיו יותר חופשיים“, אומרת אמירה, “וזה בדיוק הפוך. הם הרי כולאים את עצמם“.
אז למה באמת הם נוהגים כך?
“רק בגלל הסטיגמה. חולי נפש נתפסים כמפחידים, בעיקר אלה שסובלים מפסיכוזה. בעבר היו לתרופות של חולי הנפש תופעות לוואי שגרמו לעיוותים, לסרבול. אי אפשר היה לפספס את זה. היום יש אנשים שלא תוכלי בכלל לנחש שהם לוקחים כדורים. טופלו איתי במחלקה פרופסורים, רוקחים, אנשי חינוך – מכל הסוגים. לא רואים עליהם כלום. “במהלך צילומי הסרט נפגשנו עם סגן נשיא ארגון בריאות הנפש של אירופה כולה. האיש נמצא בעמדה קריטית זו, ואז עדיין איש לא ידע שהוא עצמו סובל ממניה־דפרסיה. הוא נדהם מהפתיחות שלנו. ‘אצלנו אין בכלל אופציה כזו‘, הוא אמר לי. ‘אם יידעו על ההפרעה שלי, אני מסכן את מקום העבודה שלי כמורה לפיזיקה, למרות שיש לי ותק של שלושים שנה. חברתית ינדו אותי‘“.
את מרגישה מופרעת?
“הפסיכולוג שלי אמר לי פעם: העולם מפריע לך, אז את מופרעת“.
ומופרעת במובן המקובל, זה שמפריע לסביבה?
“אני לא מפריעה ופוגעת בסביבה במובן הזה, אבל אני בהחלט נשענת על הקהילה“. “ההפרעה היא לא האישיות“, אומר מיכאל. “הוא יכול לחלק בין ההפרעה לאישיות“, אומרת אמירה. “אני לא מצליחה. לא מצליחה לחלק ביניהן“.
המודעות היא ברכה או קללה?
“המודעות בעוכריי“, אומרת אמירה. “המודעות בעוכריי“, מתקן מיכאל. “עם פחות מודעות, היא הייתה יותר משתפת פעולה. היה קל יותר לנהל אותה כשהיא במצב קשה. היא הייתה יכולה להתמסר לטיפול“.
למה המודעות לא עוזרת לך לצאת מהמצב הזה, להילחם בו; להגיד לעצמך שזה לא מה שאת רוצה, ושאפשר אחרת?
“יש שני רצונות סותרים, שחיים בי בו זמנית“, עונה אמירה. “לנהל אורח חיים נורמלי מצד אחד, ויצר הרסני שרוצה למות מצד שני. ושניהם חזקים נורא“. את הסרט על אמירה הפיק וביים כאמור הרב מרדכי ורדי - רב הקיבוץ ראש־צורים, ראש מגמת תסריטאות וראש בית המדרש בבית הספר לקולנוע ‘מעלה‘. הרב ורדי הוא גם חבר קרוב של המשפחה.
לא מביך להיחשף בפני אדם כל כך קרוב אליכם, ובעל תפקיד חשוב בסביבה החברתית שלכם?
אמירה: “זה דווקא היה מאוד נוח ונכון. נראה לנו שדווקא בגלל שהרב ורדי כל כך יציב בנפשו, יש לו משיכה לאנשים לא יציבים“. כשהרב ורדי שומע את
במהלך הסרט בולטת במיוחד התרומה הקהילתית של הקיבוץ לאמירה ולמשפחתה. מה סוד הקהילתיות הזו?
“אמירה תורמת לקהילה לא פחות משהיא נתרמת. גם בשיעורי התורה שהיא מלמדת, גם כבלנית במקווה וגם כיועצת הלכה בענייני טהרת המשפחה. כשהיינו צריכים להחליף פרוכת בבית הכנסת ולא היה תקציב, אמירה קנתה בד, עיצבה ותפרה את הפרוכת שכיום מכסה את ארון הקודש שלנו. ואולי יש בזה משהו סמלי בנוגע לחיים הדתיים אצלנו“.
לא חששת לעשות סרט רגיש כל כך, כשכל צעד יכול להועיל לאמירה אבל גם להזיק מאוד?
“לא הייתי עושה את הסרט בשום אופן לולא הפנייה מהמטפל, שהיה גם מעורב לכל אורך הדרך. יש בסרט כזה סיכון גדול, כי אי אפשר לדעת איך זה ישפיע עליה ועל הסביבה שלה. לאורך הצילומים התייעצתי עם אנשי מקצוע וכמובן עם הזוג. אמירה הייתה שותפה בתהליך כולו, כולל בחירת הקטעים שיוקראו מהיומן שלה והחלטות עריכה. לא הכנסתי לסרט שום דבר שהיא לא תרגיש בנוח איתו. הייתה לה אפשרות וטו, והיא בדרך כלל לא השתמשה בה“.
מה יהיה ביום אחרי הקרנת הסרט, כשאמירה תחזור לשגרה?
“מהסיבה הזו דאגתי שהזכויות לסרט יהיו שלי ולא של גופים מממנים, כך שאוכל לתת אותו לאמירה, ולה תהיה אפשרות להופיע איתו בהקרנות בכל מקום כמנוף לבטא את עצמה. מיכאל ואמירה הם אנשים אמיצים, אבל הם באו לסרט ממקום מאוד נואש. זה חלק מהניסיון לעשות כל דבר שאפשר כדי להוציא אותה מהמצב“.
לא לגמרי ברור שאמירה עצמה רוצה לעשות כל שביכולתה לצאת מהמצב. במהלך הסרט היא אומרת שלו הייתה תרופת פלא שתעלים את המחלה, היא לא הייתה לוקחת אותה. “זה מקור החיות שלי“, היא מסבירה לי. “כדור פלא יכבה את הרע, אבל גם את הטוב. הרי מה שגורם לי להתנהג כמו שאני מתנהגת הוא אותו הדבר שגורם לי לצייר על קיר שלם כמו שאני מציירת, לנגן כמו שאני מנגנת, ולהכין לבת מצווה של הבת סעודה חגיגית, כולל קינוחים, ל־300 איש. זה הדבר שמאפשר לי להעביר שיעור גמרא במשך שלוש שעות, ולא שיעור רגיל, אלא מורכב, עם מהלכים חדשניים. יצירה אמיתית. אם תיקחי ממני צד אחד, גם הצד השני ייעלם. אני לא רוצה שיכבו אותי“.
מיכאל מעדיף לעקוף את העניין. “הרי אין כדור פלא כזה, אז מה זה משנה?“ הוא אומר. “אם אפשר לדמיין או להמציא, אז צריך להמציא כדור שיידע לכבות את מה שרע בלי להרוס את מה שטוב“. “גם אני הופתעתי מאוד כשאמירה התבטאה כך“, אומר הרב ורדי. “הלכתי לברר את הסוגיה עם חולים אחרים, וראיתי שזה אכן כך. חולה סכיזופרניה ששוחחתי איתו הסביר לי שההפרעה היא חלק מהזהות שלו. הוא לא יכול להפריד“.
הסרט צולם לאורך ארבע השנים האחרונות. לעתים קיוותה אמירה שההפקה תואץ ותושלם, ולעתים רצתה להאמין שהצילומים יישארו בינם לבין עצמם, מבלי להתגבש ליצירה שתצא החוצה. הסצנה המוקדמת ביותר בסרט צולמה עוד לפני שהתקבלה החלטה להפיק אותו. כשאמירה ומיכאל החליטו לחשוף בפני הקהילה את סיפורם, הם עשו זאת דרך הקרנה של ‘השעות‘, סרטו עטור הפרסים של סטיבן דלדרי, שמספר בין השאר על מחלת נפש שפוקדת את הסופרת וירג‘יניה וולף במהלך כתיבת רומאן.
הרב ורדי הגיע לאירוע הקהילתי והציב מצלמה. לימים הוא הכניס לתוך הסרט שלו שורה אחת מפי וירג‘יניה וולף, המגולמת על ידי השחקנית ניקול קידמן. “אני יודעת שאני הורסת את חייך, ובלעדיי תוכל לעבוד“, נשמע קולה של קידמן. כשהמילים האלה מהדהדות בחלל, נראים פניהם של מיכאל ואמירה באולם החשוך, מוארים ומוסתרים חליפות. המורכבות של אמירה עולה מתוך סרטו של הרב ורדי לא רק בקונפליקט שבין כוחות החיים העצומים שלה לבין החידלון שפוקד אותה תכופות, אלא גם בעולם הדתי שלה. היא אשת הלכה חריפה, שמצאה את עצמה לא פעם בשבתות כותבת ביומן שלה, יושבת מול המחשב או מנגנת בפסנתר, מה שהפך אותה לשיחת השבת בקיבוץ.
הקדשת את חייך ללימוד כדי למצוא פתרונות הלכתיים למצוקה הנפשית שלך, ולא בחרת לחפף ולעשות מה שנכון לך בלי פסיקה אחראית. אבל בסוף את מנגנת וכותבת בשבת. אם ההלכה כל כך חשובה לך, איך זה קורה?
“כשזה קורה, אין לי שליטה. זה צורך קיומי. אני לא עוצרת לחשוב מה נכון לעשות, ואין לי אפשרות שאמירה אשת ההלכה תכריע פה. זה פשוט קורה, ולרוב אני גם לא זוכרת אחר כך. קשה למישהו מהצד להבין את זה. הרב ורדי בתחילת התהליך אמר לי: אם את כבר חייבת, לא עדיף שתנגני בפסנתר, שזה דרבנן, ולא תכתבי, שזה דאורייתא? אבל זה לא נתון לבחירה“.
מיכאל, איך אתה – רב שמקפיד על קלה כחמורה – חי עם זה?
“כמו שאני מחמיר בכל דבר, אני מחמיר מאוד גם בפיקוח נפש“. מי שיראה את בני הזוג עוברים מולו ברחוב, עשוי להרים גבה. מיכאל בעל החזות הרבנית, על זקנו הארוך והכיפה הגדולה, ואמירה הלובשת מכנסיים, משקפים תמונת זוגיות דתית קצת חריגה. “זה לא סוד שיש בינינו פער בהשקפת העולם“, מסבירה אמירה. “זה בא לידי ביטוי גם בהרצאות שלי שמיכאל משתתף בהן. כל עוד אני מרצה בענייני מחשבה, הכול בסדר, הכול עובר חלק. אבל כשאני מדברת בענייני הלכה, הוא יכול לקום מהקהל ולומר אחרת, להתווכח איתי במהלך השיעור. יש בינינו מחלוקות“. “כמו המחלה, גם זה לא היה נראה לי רלוונטי לשאלה אם אתחתן עם אמירה או לא“, אומר מיכאל על הפערים הדתיים. “זה פשוט לא הטריד אותי“.
נשמע כאילו גם אתה לא לגמרי חי את הנורמה.
אמירה צוחקת. “עד שהכרנו, מיכאל היה נחשב המשוגע. כך כינו אותו. הוא היה נון־קונפורמיסט, אחר. עם שיער ארוך ומקטרת, טיפוס שחי בשעות לא קונבנציונליות. הוא החליט פעם שיממה לא חייבת להיות בת 24 שעות, והמציא יממה בת 48 שעות וחי לפי זה. כשהתחתן איתי, הפרופורציות השתנו“, היא שוב צוחקת, “הכול יחסי“.
למרות הקונפליקטים ההלכתיים שחוזרים ועולים בסרט, ותיאור החיפוש אחר מענה הלכתי לפגועי נפש, מדובר בסרט אנושי שקהל היעד שלו אינו דתי בהכרח. ורדי כמו בחר לשים את הרב ורדי בצד ולתת את הבמה לוורדי הבימאי.
“את הסכום הראשון לתקציב הכנת הסרט קיבלתי מקרן שמיועדת לסוגיות של מיעוטים בחברה, משום שהוא עסק בנושא דתי“, אומר ורדי. “אבל מהר מאוד הבנתי שזה סרט כללי. החשיפה של חולי נפש לא מתקדמת יותר במגזרים אחרים. מהתגובות שקיבלתי גיליתי שגם חילונים יכולים ללמוד ממודל החיים של הזוג רענן ושל ההתמודדות שלו.
“רציתי בסרט הזה לנקות את השטח מהצדדים הדידקטיים ולפנות מקום לביטוי הטהור והחופשי של האמנות“, הוא מוסיף. “רציתי שהצופה ייכנס לעולם של אמירה, יחווה את הדברים מנקודת המבט שלה“. כדי להשיג את התוצאה הזו השתמש ורדי במבע הקולנועי על כל יתרונותיו הוויזואליים והקוליים. לא פעם ננעל הצופה בחדר של אמירה, נחשף לבדידות המשחררת שבו, לחופש המוגבל שמשתקף בפניה כמו גם בווילון המתנופף ברוח. המצלמה מלווה את אמירה בין אנשים כשרק צילום התקריב לעיניה מלמד על הבידול שבינה לבין השכנות והחברים.
“זה היה האתגר“, אומר ורדי, “להסתכל למוות בעיניים, להפוך ייסורים לפיוט“. הסרט אמנם החל כהליך טיפולי, כניסיון לתת פתרון למצוקה הנפשית דרך חשיפה, אולם במהלך היצירה נוספו כמה אג‘נדות. ב‘אמא לא משוגעת‘ יש ניסיון לשינוי התודעה החברתית, והדגשת השילוב בתוך הקהילה, שהפך משמעותי כל כך עבור אמירה.
נוסף לרגישות שמגלה הסביבה ולהתגייסות האוטומטית בכל פעם שאמירה מתאשפזת, היא זוכה לליווי גם בימים שבשגרה. “בכל יום בין ארבע לשש אני אצל שכנה אחרת, שיש לה ילדים בני גילם של הילדים הקטנים שלי. יש ביניהן תורנות כתובה שנועדה לתת לי מרחב נשימה. עצם הידיעה שאני יכולה לקום וללכת ויש מי שידאג לילדים שלי, מאפשרת לי להישאר“. הפסיכולוג של אמירה, שליווה את תהליך החשיפה, הבהיר לשכנות: אם אתן מרגישות שאתן לא עושות כלום, סימן שזה הצליח. עד כמה הליווי הזה קריטי לאמירה, תעיד תקרית שאירעה ממש לאחרונה. “התחלנו לחזור לשגרה אחרי שבועיים של חופשת פסח, והלכתי לשכנה התורנית“, מספרת אמירה. “היא כנראה שכחה ולא הייתה בבית. לא יכולתי לעמוד בזה, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. מיד התקשרתי למיכאל שיבוא, ועד שהוא הגיע מהנגרייה, אני כבר הייתי עמוק בתוך המיטה“.
ילדיה של אמירה מודעים היטב למצבה המורכב של אמם. במהלך הסרט מטיחה בה הבת צרי: “את לא חושבת שהיית חסרת אחריות כשילדת אותנו?“. “זו שאלה, שאלה טובה“, אומרת לי אמירה. “בתיכון אמרתי שאני לא אלד ילדים לעולם, כי אני לא יכולה להבטיח להם את האושר שמגיע להם. אבל אז התאהבתי ושכחתי. בחגיגת בת־המצווה של צרי, שנערכה בין אשפוזים שלי, אמרתי לקהל האורחים: ‘כולם יודעים שזה לא מובן מאליו שאני פה. בדרך כלל הילד שמגיע למצוות מברך ואומר ‘תודה להוריי שהביאוני עד הלום‘. אני אומרת: תודה לילדיי שהביאוני עד הלום“.
לפני כמה שנים החליט מיכאל ללכת רחוק עם משאלת המוות של אמירה, ולחגוג את יום הולדתה בסגנון מקברי במיוחד. החברים הוזמנו להגיע לאזכרה שלה, והתבקשו להביא מיני מאכל עגולים ולהכין הספדים. “הייתה בזה הכרזה: את כל כך רוצה למות, אז הנה“, אומרת אמירה. ומיכאל מסביר: “חשבתי שאולי אם היא תשמע מחמאות בהספדים, היא לא תרצה למות“.
כמה מהחברים הזדעזעו ולא הסכימו לשתף פעולה בשום אופן. אחרים נענו במבוכה, והיו שנכנסו לזה בכיף. בין הספד אחד לאחר התפתח דיון סביב השאלה בשביל מה להישאר בחיים. אחד החברים ענה נחרצות: “בשביל הילדים! הם ההישג שלנו, והם גם הסיבה לחיות“. את אמירה הטיעון הזה לא משכנע. “הרבה פעמים הרצון למות נובע דווקא מהמחשבה שיהיה להם טוב יותר בלעדיי“, היא אומרת. “תמה הבכורה שואלת אותי בסרט: אז מה, עדיף בלי אמא בכלל? ואני לא יודעת את התשובה. אולי מיכאל יוכל למצוא מישהי טובה ממני ולחיות כמו שצריך“.
את לא יכולה לגרום לכך שהרצון שלך לחיות ירים ראש וישתלט?
“זה בלתי אפשרי. אנשים במחלקה הסגורה הם לא אנשים שניסו להתאבד כדי למשוך תשומת לב או לאיים על מישהו. הם באמת רוצים למות. הייתה בחורה שקפצה מהקומה השמינית. הגוף התרסק לה, אבל היא חיה. היא לא שיחקה משחקים ולא ניסתה להרשים אף אחד. היא באמת רצתה למות. פגשתי מישהו שירה בעצמו, והתעוור. עכשיו הוא אפילו לא יכול לנסות שוב. אין דבר מתסכל יותר מלנסות להתאבד ולא להצליח“, היא אומרת. שתיקה מצמררת יורדת עלינו. אני מביטה במיכאל, מנסה להבין אם הוא מפוחד, מיואש או אדיש. “יש לי הבנה שזה לא בשליטתי“, הוא אומר. “אני עושה כמיטב יכולתי, אבל לא הכול אני יכול למנוע“.
אמירה מוסיפה: “אמרתי לבנות לא פעם: אם אמות, תדעו שזה לא בגללכן, אלא כי לא יכולתי לשאת את הכאב“. הכאב הזה הוא אותו כאב שהוביל אותה, כאמור, להיות אשת הלכה. “התחלתי ללמוד בכעס גדול, בעוינות. חשבתי שהדת עושה לי דווקא, כדי לאמלל אותי, וגיליתי עולם מלא ברצון טוב. וזה משך אותי מאוד. נכון, אני הולכת עם ההלכה עד לקצה, אבל שם ההלכה. השאלה קיימת, אז אני מתמודדת איתה, אבל עושה את זה מתוך היופי שמצאתי בלימוד, ועם כל הכבוד שאני רוחשת להלכה ולכל הגדולים, לכל מי שקדמו לנו. אני מאמינה שבתוך כל זה, עודף הרגישות שלי הוא בשורה שעוד לא הייתה בשיח ההלכתי. יש ניצנים שלה, יש נגיעות, אבל אין עדיין בירור רציני שמתייחס לסוגיית המרחב הנפשי של האדם בתוך מסגרות ההלכה. ופה יש לי שליחות, להיות כלי גם לאחרים“.
וזה לא משהו לחיות בשבילו?
אמירה שותקת רגע. “לא מזמן ראיתי ספר של הרב רא“ם הכהן, ובו פרק על התמודדות עם פיקוח נפש במובן הנפשי. קיוויתי למצוא הנחת בסיס לפתרון השאלות שאני שואלת, אבל בסופו של דבר לא יצאתי מסופקת. הרגשתי שהוא לא עשה את ההפרדה הדרושה בין הגוף והנפש. זה פרק שמתייחס לתקופת הפיגועים, מצב מלחמה, ומביא היתרים שקיימים במצב כזה כדי לשמור על החוסן הנפשי של העורף. ואני אומרת: אם יש פיקוח נפש על מצב נפשי של יישוב שלם, אז יש גם פיקוח נפש על נפשו של אדם אחד. כי הוא במאבק, הוא במלחמה. ואת זה עוד לא כתבו“.
dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם