נסיעה במרחבים אסורים: קורות הבמאי האלג'יראי במסע ההגנה על ישראל
ז'אן פייר לדו נולד באלג'יר למשפחה קומוניסטית ובמשך 50 שנה התעלם מישראל. לאחר מסע שערך בארץ הוא שינה את דעותיו, ובסרט חדש הוא עוסק ללא הסוואה בדעות הקדומות ובשנאת היהודים בעולם. טוב תעשה ישראל אם תסייע לו בהשלמת הפרויקט
לדו מביים סרטים עלילתיים ותיעודיים רבים ואלו זוכים להצלחה (בין השאר "אימפריית החלומות" בפסטיבל דמשק, 1985; "צומת" בפסטיבל קרתגו בתוניס, 1988; "הים כחול, גם השמים" בפסטיבל דה לורקין, צרפת, 1991; ו"האבות", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים המדעי של אלג'יר). חלק מסרטיו צונזרו ולא הוקרנו בטלוויזיה. זוהי תקופה שבה המדינה שולטת בחברות ההפקה ומנהלי האולפנים מחויבים להישמע לתכתיביה. אחד מסרטיו של לדו נעלם מחדר העריכה זמן קצר לפני סיומו.
ב-1990 לדו, הרואה עצמו כאלג'יראי מבטן ומלידה, נשוי לאישה מקומית ואב לשני ילדים אלג'יראים, מתראיין לטלוויזיה. תוך כדי שיחה, מבלי שהיה בכוונתו לעורר שערורייה כלשהי, הוא מזכיר בדרך אגב את מוצאה היהודי של אמו. למחרת, שכניו מקללים את בנו "יהודי מלוכלך!". כעבור שלוש שנים המצב באלג'יריה מחמיר. האסלאם הקיצוני פועל לחיסול כל אלה שאינם מסכימים עם דרכו. בכל רחבי אלג'יריה, בערים ובכפרים, קורים מקרי טבח רבים, וכ-200 אלף איש נרצחים.
בשלב ראשון זוכה לדו להגנתה של המשטרה, אך האיומים על חייו מתחזקים והוא מחליט לעזוב את מולדתו, שבה חייתה משפחתו מאות שנים. ההחלטה מתבררת כמוצדקת; חמישה ימים לאחר עזיבתו מגיעים לביתו הנטוש רוצחים מחופשים לשוטרים במטרה לחסלו.
בצרפת, שאליה מגיע לדו, הוא יוצר טרילוגיה תיעודית המוקדשת לאלג'יריה. הסרט הראשון, "החלום האלג'יראי" (2003), מתאבל על כישלונה של אלג'יריה הרב-תרבותית ורב-אתנית שהקומוניסטים ניסו ליצור מבעד לסיפורו של אנרי אלג, יהודי קומוניסטי ממוצא פולני-רוסי שנעצר ועונה על ידי הצבא הצרפתי בזמן מלחמת השחרור ובסופו של דבר נאלץ לעזוב את אלג'יריה העצמאית.
בסרט השני, "אלג'יריה, רוחות הרפאים שלי" (2004), הבמאי הגולה מחפש בצרפת שרידים לרוח הרב-תרבותית האלג'ירית, ומראיין גולים אירופים, פועלים
בסרט השלישי בטרילוגיה, "אלג'יריה, סיפורים שלא ניתן לספר" (2007), לדו מנסה לאמת את חשדותיו אלה. כשהוא מורכב מארבעה חלקים, הסרט בוחן את יחסם של האלג'יראים לאוכלוסייה הלא מוסלמית לפני 1962. לדו מגלה שהיחסים היו מאוד משמעותיים ולעתים קרובות גם מצוינים, ומראה שהסיפור הרשמי של הממשלה האלג'יראית, הממתגת את כל מי שאינו ערבי כשטני, אינו נכון. אחת מדמויות הסרט, ערבי מהעיר פיליפוויל, גדל אצל חקלאי ממוצא איטלקי שראה בו את בנו. דמות אחרת, נער ערבי שאומץ על ידי האוכלוסייה הענייה הצרפתית בעיר אוראן, נזכר בנוסטלגיה בשנות ה-50 שהיו תור זהב עבורו.
ניתן לומר שזהו סרט על אהבה ונוסטלגיה לאלג'יריה שאיננה, אך במהלך הראיונות עולים סיפורים מזוויעים שאותם איש לא סיפר עד כה. אחד מהם, הבולט ביותר, הוא הסיפור על הטבח באוראן ב-5 ביולי 1962. מאורע מזעזע שמעולם לא זכה לתיעוד בתקשורת הצרפתית וגם לא בזו האלג'יראית. ביום החגיגות הרשמי לעצמאות אלג'יריה, האוכלוסייה הערבית בהדרכת כוחות ה-F.L.N. מתנפלת על האזרחים הלא מוסלמים, בתוכם יהודים רבים, וטובחת בגברים, נשים וטף. שיטות הטבח נוראיות. הרוצחים תולים את גופות הנרצחים על ווים המיועדים לתליית בשר.
באותה שנה הצבא הצרפתי שוהה עדיין באוראן ויש באפשרותו להגן על האוכלוסייה האזרחית בקלות, אך שארל דה גול, נשיא צרפת דאז, מחליט שלא להתעמת עם הממשלה האלג'יראית החדשה ולמעשה מקריב את האזרחים הצרפתים הסומכים עליו. למרות בקשת הצבא להתערב דה גול משיב במילים נוראיות: "תנו להם לעשות!" ("!Laissez fair"). משפט זה מאיר באור חדש לחלוטין את גיבורה הלאומי הדגול של צרפת, הזונח את האזרחים האומללים, צרפתים ויהודים, שהאמינו בתמימותם לנאומיו ולהבטחות הממשלה האלג'יראית ונטבחו בידי ציבור אלים ואכזרי במיוחד.
במרכז החלק הזה מופיע במאי תיאטרון ערבי המעלה את "הצדיקים" של אלבר קאמי. המחזה עוסק בקונפליקט הקשור בלגיטימיות של פעולות טרור. במהלך הסרט הבמאי מנהל דיאלוג עם דמויות שנכחו בעת הטבח באוראן ואף השתתפו בו. חלק אחר, לא פחות מסעיר, עוסק ברצח מסתורי בעיר קונסטנטין של מוזיקאי יהודי בשם ריימונד לייריס, כוכב אגדי של המוזיקה היהודית-ערבית-אנדלוסית. הוא אינו קיים יותר בזיכרון העכשווי הרשמי של אלג'יריה. באופן שיטתי, כל קשר עם יהודים נמחק מההיסטוריה של ארץ זו. "הוא לא היה שווה את הכדור שהרג אותו", אומר מוזיקאי ערבי היוצא מקונצרט של מוזיקה אנדלוסית, ומציג את עצמו כ"לוחם חופש ותיק". באנציקלופדיה שיצאה לפני זמן מועט על יחסי יהודים-ערבים ובעריכתם של יהודי וערבי, מופיעה דמותו של ריימונד לייריס מבלי שסופו הטרגי יוזכר; אולי כדי לא לבטא את כישלון היחסים בין היהודים והערבים.
זהו סרט עוצמתי ומרתק שנאסר כמובן להקרנות באלג'יריה, אך נבחר להופיע בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, כמו בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים ב-2008. רק אחרי היסוסים רבים מקבל לדו את ההזמנה לירושלים. עד אז נקודת מבטו על ישראל, בהשפעת העולם הערבי והקומוניסטי שממנו בא, הייתה שזו מדינה שטנית. בארץ הוא מגלה מציאות שונה לחלוטין. לדו מסתובב במקומות רבים בישראל ומקרין את סרטיו בירושלים, בתל אביב, בנתניה, בחיפה, בעפולה, בשדרות ובאשדוד, שבה גם מצא את משפחת דודו מצד אמו שהגיעה לארץ ב-1961. לדו, הלוחם מאז ומתמיד למען האמת ולהגנת החלשים, מבין שעוול נוראי נעשה בייצוגה של ישראל בעולם. הוא מחליט לשקם את תדמיתה המותקפת באופן אובססיבי בעולם.
כישרונו של לדו אינו מצטמצם לעשייה קולנועית בלבד. יש לו כישרון גדול גם בכתיבה ספרותית. במרחב התרבותי בצרפת הוא פותח במסע הגנה נלהב על מדינת ישראל. המכתבים הפתוחים שהוא שולח לעמיתיו לשעבר דרך העיתונות הצרפתית מהווים דוגמה מופתית של יכולת שכנוע ורטוריקה. בהדרגה הוא מחליט לעלות לארץ ולקשור את גורלו עם מדינת היהודים.
המעבר לישראל אינו קל, אך הוא אינו נואש. אישיותו מזכירה לנו דמות של אביר מימי הביניים שאינה מוותרת לעולם על מימוש מטרתה. כתושב חדש הוא מכין סרט שיצולם בישראל, וחושף את השיפוט המוטעה, הרווי בדעות קדומות, שממנו סובלת כיום ישראל בעולם. ניתן לו לתאר את תוכניתו בשפתו שלו:
"תוך מסע בישראל ומבעד למפגשים שונים, אני מנסה, בליווי בתי ודרך סיפורי האישי, לזהות מילים, רעיונות, מחשבות ומכשולים שמנעו ממני להגיע לישראל מוקדם יותר. גרתי באלג'יריה עד 1993, ובמשך קרוב ל-50 שנה התעלמתי מישראל. אני נמצא היום במקום מספיק טוב שבו יש ביכולתי להגיד שאנו עדים לאחת מההתרחשויות הנרחבות ביותר של שנאת יהודים שהאנושות ידעה. נעשית כאן דה-לגיטימציה לאחד מהעמים העתיקים בעולם, בניסיון למוחקו מעל פני האדמה. השואה רצתה להשמיד עם באופן פיזי, והכוונה היום היא להשמיד את הנשמה היהודית. זיוה פוסטק, העורכת הראשית של הסרט "שואה" של קלוד לנצמן, תפיק ותערוך את הפרויקט החדש שלי".
לאחר השמדה פיזית של שליש מהיהודים, יש ניסיון להשמיד את הרוח היהודית. אירופה רוצה למגר את הזהות היהודית. כמובן שבאווירה האנטי ישראלית בעולם (פניה החדשות של האנטישמיות) פרויקט ליצירת סרט לא "פוליטיקלי קורקט" אינו יכול לזכות בקבלת פנים חמה. הפרויקטים הקודמים של לדו זכו תמיד לתמיכת הממסד הקולנועי והציבורי בצרפת, אך עבור פרויקט זה, כל הדלתות נסגרו.
במקביל להכנת הסרט, שני ספרים על העולם הערבי נכתבו על-ידי לדו ויצאו לאור: "המהפכה הדמוקרטית הערבית - הלוואי והיה זה אמיתי" (פריס, 2012), ו"העולם הערבי מול השדים שלו: לאומנות, אסלאם ויהודים" (פריס, 2013). יש להגיד בקול רם: ז'אן פייר לדו הוא סופר גדול. ספריו חדשניים ומרתקים. הוא מסביר ומפרט בהם את הסיבות לכישלונו של האביב הערבי. לטענתו, העולם הערבי חייב, לפני הכול, לעצב מחשבה דמוקרטית. כדי להגיע לכך עליו להיפטר משלושת העקרונות המסרסים אותו: הלאומנות, האסלאם ושנאת היהודים הקיימת בבסיס התפיסה של העולם הערבי מאז ומתמיד.
נחזור לסרטו החדש. בתחילת הדרך הכותרת הייתה "הדוד שלי מישראל". בינתיים היא השתנתה ונקראת "אלג'יר-ירושלים, נסיעה במרחבים אסורים". רבים בישראל מתלוננים על הקולנוענים בארץ, שבגלוי או בסמוי מסתכלים בשלילה על ארצם ועל המפעל הציוני. האם עם אזרחים כאלה יש עוד צורך בתעמולה עוינת מצד העולם הערבי-מוסלמי? והנה הגיע אלינו במאי מוכשר המתעקש לגעת במקורן של הדעות הקדומות והתפיסות המקובלות של העולם נגד ישראל.
בליווי בתו נאוול וזיוה פוסטק, עורכת הסרט "שואה", הוא צילם למעלה מ-200 שעות של חומרים המאפשרים לשחזר את מסעו הרוחני; מהדחקתה של מדינת ישראל ועד לכבוד שהוא רוחש אל העם ולישראל כיום. בשלב זה נחוץ מימון לעריכת החומר המצולם ולעבודות הסיום של הסרט. לדעתי, מדינת ישראל חייבת לסייע לו בהשלמת הסרט, העונה על צורך דחוף עבורה.
לדו הוא במאי קולנוע חשוב. אני מציע לכם, בינתיים, לצפות בטרילוגיה האלג'ירית שלו, ובייחוד בחלק השלישי "אלג'יריה, סיפורים שלא ניתן לספר". לסרטים יש כתוביות בעברית; מבעדם תיווכחו לראות ולשמוע איך במאי, בעזרת חומר תיעודי, יודע ליצור רגעי אמת בלתי נשכחים.
מתוך מוסף "שבת" של מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם