הכל מכל דבר: עולם ומלואו מפסולת, חול ואבק

יצירות עשויות סירופ שוקולד, צמר גפן, חול, חוטי תיל ופסולת; בתערוכה החדשה שלו מלמד אותנו ויק מוניס שדווקא האלמנטים חסרי ההגדרה והשֵם ששוכנים בנו מהווים את המפתח לסוד הגן הנעלם של נפשנו

פרויד של ויק מוניס מתוך התערוכה

בתערוכה הזו אין מלנכוליה, אין דרמה ואין כאב. לא תמצאו בה לא סוריאליזם קודר ולא דקדנטיות מאיימת. שמה של התערוכה, "תמונות מכל דבר", מעיד על רבגוניותם, לצד פשטותם לכאורה, של החומרים שמהם עשויות יצירותיו של מוניס; כאן תמצאו תמונות עשויות מסוכר ומסירופ של שוקולד, יצירות שנכתבו באדמה, בחול ובאבק. תגלו גם תמונות המורכבות מצמר-גפן, מחוטי תיל, ומחוטי משיחה, לצד השתקפויות של יצירות מוכרות (כגון "נרקיסוס" של קראווג'ו) אשר עברו טרנספורמציה, נושלו מכס מלכותן ולבשו אדרת מפוארת הארוגה מפסולת, גרוטאות ומגזרי עיתון.

 יחד עם זאת, ולמרות האיכות היומיומית של החומרים שמהם עשויים המוצגים, אין התערוכה חד ממדית או מונוטונית. נהפוך הוא, יש בה הרבה מן המגוון   והמופלא, אשר מזמין אותנו לחלוץ את נעלינו, לעטות את בגדי ילדותנו ולהלך בין המוצגים כילדים בפארק. בתערוכה הזו, כמו במגרש השעשועים האורבני, תמצאו מבט סקרני ומשובב, בת שחוק וחדווה. הללו הינם מנת חלקם של הילדים החוקרים, המחפשים והמוצאים עולם משחקי ובעל משמעות בינות לפיסות החומרים הפשוטים  ולעתים החולפים עם הרוח המתקיימים בו.

עיסוקו של מוניס בחומרים אשר נזרקים כלאחר יד אל הפח לאחר שהוצאו מכלל שימוש, דהו ובלו מזכיר את דמותו של מטאטא הרחובות, גיבור הנובלה "המנון" של איין ראנד. ספר זה, הפחות מוכר מבין ספריה, מתאר דיסטופיה שבה הגיבור, ששמו "שוויון 72521", בעל רוח סקרנית וצמאת דעת, מוצא עצמו בעל כורחו בתפקיד של מטאטא רחובות העיר. למרות זאת, רוחו החופשית והיצירתית אינה נדכאת, ותוך סקרנות ופתיחות, במקום להשליכה מעליו, הוא אוסף כל פסולת הנקרית בדרכו: פיסות נייר ועצמות יבשות, שברי זכוכית וסמרטוטים. בכולם הוא מחפש משמעות ובכולם הוא מוצא אותה. באופן זה מתעצמת נפשו ועולמו מתרחב ומקבל נופך של עצמאות ושל גילוי. כמו "שוויון 72521" גם מוניס מלמדנו שאם במקום להשליך מעלינו את הפרטים התפלים, הזנוחים, אלו ש"אבד עליהם הכלח", נאמצם אל רוחנו תוך התבוננות ומשחק בהם, דווקא אז, ומתוכם, תוכל להיארג יצירה מרעננת ומפתיעה של משמעות חדשה.

אולם תערוכתו של ויק מוניס איננה רק העלאה באוב של יצירות ודימויים ממגרשי המשחקים של ילדותנו, אלא הרבה יותר מכך. היא תערוכה שבה "כל דבר" (anything) הופך להיות דבר-מה (something) אחר, והדמיון בינו לבין ה"דבר" המקורי נעדר באופן שהופכו ל"שום דבר" (nothing), ויחד עם זאת נוכח ומרכזי. באופן זה, ה"דבר" עצמו מהווה את המהות, או גם את החומר (באנגלית זו אותה המילה: The matter), שממנו מתקבלת משמעות היצירה. תהליך זה של אנליזה וסינתזה, של קונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה, מלווה את התערוכה לכל אורכה, ומהדהד את התנודות ואת הסתירות המרכיבות את נפשנו.

כך למשל, כבר בכניסה לתערוכה מפגיש אותנו מוניס עם אוקסימורוני הנפש: על הקיר, מימין, ניתן להבחין בדיוקנו חמור הסבר של אבי תורת הפסיכואנליזה, ד"ר זיגמונד פרויד, העשוי באופן מתגרה ומתריס משהו דווקא מסירופ-שוקולד נוזלי ומתקתק. דימוי זה של "פרויד המתוק" מציג בפנינו את המשמעות הכפולה, לעתים הפרדוקסלית, המתקיימת במרחב שבין החומרים לבין הדימוי שבו הם נטמעים. משמעות זו יוצרת דימוי אחד, שבו המשחק בין הקליל לרציני, בין הפשוט למורכב, בין הקבוע לארעי ובין הדינמי לסטטי הוא חלק בלתי נפרד מן הדיאלקטיקה המאפיינת את נפשנו.

נרקיסוס של קראווג'ו בראי ויק מוניס מתוך התערוכה

בסרט "האמנות בזבל", המוקרן בטבורה של התערוכה והיה מועמד לאוסקר, מתועדת עבודתו של מוניס כאשר שלה ודלה מתוך מגרשי הזבל של ארצו, ברזיל, חומרי פסולת ואשפה שמהם יצר חלק מיצירותיו. בעוד שחופש היצירה התקיים מתוך תהליך החיפוש אחר החומרים במקום שבו מתגשמים ונוכחים כל החושים (לטוב ולרע), הרי שבתערוכה עבודותיו של מוניס משתחררות מנפחן, ממיקומן האותנטי במרחב, ומתמסגרות ונכלאות בתוך התצלום. צילום העבודות מקבע אותן בזמן, תוחם את התפרשֹותן ומותיר אותנו אל מול מרקם שטוח ואחיד של "נוף" מישורי השונה מהמרקם המקורי של החומר שממנו נבנה הדימוי. באופן זה מפקיע מאיתנו מוניס את נוכחות כל החושים, ואלו מצטמצמים לראייה בלבד.

יצירותיו המצולמות אינן מאפשרות לנו להושיט את היד ולגעת, לחוש בבליטות, בשקעים, בנוקשותם של הברגים או ברכותם של ענני צמר הגפן. איננו יכולים גם ליהנות מניחוחו של השוקולד, או להתייסר למשמע שאון הדחפור שחצב את יצירותיו באדמה. אולם דווקא מתוך מגבלה זו מעניק לנו מוניס באופן פרדוקסלי את החופש להתנסות ואת החירות לערב בחווייתנו את מכלול החושים הקיימים בנו. כמו אל מול נופי עברנו, כמו אל מול התמונות שבאלבום ילדותנו, מתעוררים ברוחנו אל מול תמונותיו של מוניס תחושת הטקסטורה, זכר הריח, גונם של הצלילים ושל הטעמים אשר נותרו טמונים בזיכרוננו עת התאפשר לנו, בעברנו, על כל חושינו, להרגיש ולחוות.

החוויות, על תחושותיהן והרגשות הנלווים להן, שמתעוררות בנו אל מול אירועים מן ההווה, על פי הפסיכולוגיה, הנן זיכרונות של חומרים ראשוניים, גולמיים, שמרכיבים את הנרטיב שהתהווה והפך לחלק ממהלך חיינו. חוויות אלו יכולות להיות אסופות של חרדות, קונפליקטים, טראומות והגנות מודחקות; אותם מרכיבי נפש מפוצלים, מסוכסכים ומאוסים אשר אותם שואף המטפל לאחד או לפחות להכיר, ומתוך כך לתקף.

כמו ה"כל דבר" של מוניס, אשר מבנה את הסביבה הדימויית מתוך החומר, חומרים ראשוניים אלו יכולים להיות גם אותם ה"דברים" הפשוטים לכאורה, היומיומיים ולפעמים הבנאליים שאותם פגשנו במהלך חיינו. הם עצמם יכולים להוות תפאורה או רקע בעלי נוכחות וחותם, ומתוכם נבנה הדימוי לתוך נפשנו ומעצב אותה.

מוניס, כמשל לעבודתו של הפסיכולוג, מיטיב לאסוף, ללקט ולבחון את הפרטים הקטנים, את החלקיקים המפוצלים והמודחקים שהיינו מעדיפים להשליך מעלינו לכל עבר עקב חוסר יכולתנו לשאת את משמעותם או להכיר בה. אך כמו בטיפול, מוניס אינו מאפשר להם להיוותר פרגמנטריים וחסרי הכרה. הוא יודע, כמו כל פסיכולוג מתחיל, כי אותם אלמנטים חסרי הגדרה ושם, אשר שוכנים בנפשנו, הם הם החשובים באמת. בהם, מלמד אותנו מוניס, טמון לעתים המפתח לסוד הגן הנעלם של נפשנו. מהם נמלטת הקריאה "שומשום היפתח", המאפשרת גישה למערותינו הנסתרות על אוצרותיהן השדודים, הזנוחים, אשר אבדו בנבכי עברנו. כמו בעבודה הטיפולית, גם מוניס מקיים את השאיפה להשיב לעצמנו חוויות אלו, שנעצרו ונאצרו בעומקי נפשנו. כמו בטיפול, גם הוא מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולהתבונן בתמונותיו האוצרות בין קווי מתארן עולם עשיר ברסיסי חומרים וחוויות ולאפשר לאותם רסיסים, בעת שאנו מישירים מולם את מבטנו, לעבור מחזור, שיקום, או אפילו, אם תרצו, החייאה.

ונוס של ויק מוניס מתוך התערוכה

ההשתהות אל מול תמונותיו של מוניס היא גם הזמנה למשחק בשביליו של הגן. מוניס מציין בקטלוג התערוכה כי בחלק מצילומי יצירותיו הוא בחר להגדיל מאוד את קנה המידה, באופן שמחייב את הצופה להתרחק מהקיר על מנת לראות את הדימוי ולא רק את החומר ממנו הוא עשוי. "שפיל" זה, בין הקרוב לרחוק, מחַיֶּה בתערוכה את המרחב המצוי אל מול התמונה, כאשר אנו הצופים, לאחר שנעמדנו לרגע, מתחילים לחולל תנועה שבה אנו מתקרבים ומתרחקים חליפות מן המוצגים. באופן זה מוניס מגשר בין פסיכולוגיית הגשטאלט, שבה השלם גדול מסכום חלקיו, לבין הסטרוקטורליסטיים, שהאמינו כי יש לבחון את החוויה על סמך היחידות הקטנות המרכיבות אותה.

האפשרות להביט בדימויי נפשנו, לרגע דרך עדשה מרחיקה ולרגע דרך זו המקרבת, היא זו המכוננת את הדינמיות, את היצירתיות ואת המשחק. היא זו שמאתחלת את התנועה שנקטעה לא פעם, ומאחה את הסדקים שנוצרו במהלכן של נסיבות חיינו. דיאלקטיקה זו מהדהדת את האפשרות המתקיימת בחדר הטיפולים לנוע בין מנעדיה השונים של נקודת המבט, ולשנות את הרזולוציה שבה אנו מתבוננים בדימויים ובחוויות שאספנו ואשר מקננים ובוקעים אל תוך נפשנו ואל מהלך חיינו. תנועה זו יכולה לעורר רגעים שקפאו מלכת, להפשיר חוויות שהותכו ונתקבעו ולחדש זרימות בגוף ובנפש אשר פסקו מנשימתן. תהליך טיפולי זה המתווך בין הגולמי לבין המעובד, בין הפרט לבין התמונה השלמה, הוא שמאפשר את יציקתו של נרטיב אחר, עשיר יותר, חדיש ולעתים גם מיטיב יותר, לתוך התבניות הנערמות והמתארגנות מחדש במבנה נפשנו.

ככל שהמבט מתרחק ומתקרב, מצטמצם ומתרחב, עולה וצומחת מתוך תנועה זו דו המשמעות של השלם ושל חלקיו. במהלך משחק זה אל מול עבודותיו של מוניס, כמו אל מול הכורסאות שבחדר הטיפול, מתעוררת לא פעם תחושה אמביוולנטית של זרות לצד מוכרות, של נסיגה לצד התקדמות, של גאות ושפל נפשיים המתקיימים בו זמנית ויוצרים תמהילים שונים של הבניה ושל פירוק. ברגעים אלו, המציאות המתוארת היא הרת משמעויות ובו בזמן מפורקת מכלל משמעויותיה. הריחוק יוצר את הדימוי, בעוד הקרבה מפרקת אותו לחלקיו ומפשיטה אותו ממשמעותו.

תנודה זו יכולה להוות רגע מפחיד בטיפול, כאשר היא מערערת את ה"מבט" היציב או המקובע, הקיים, המבט שבו היינו אחוזים ותלויים שנים רבות. כאשר מגיע תורו של רגע שכזה להיות נוכח בטיפול, נדרש מאיתנו, כמטופלים, האומץ להרפות מאחיזתנו בקרנות המזבח, להישמט אל תוך המכל המתקיים בדמותו של המטפל, וכך לאפשר את הדרך ליצירת מייצג שונה, להבניה של אינדיבידום אחר אשר ינץ מתוך חלקיקי הנפש שחוברו ואוחו במהלך המסע הטיפולי.

המרחב שמול תמונותיו של מוניס, המחייב לעשות בו שימוש דינמי עקב קנה המידה הגדול שלהן, הוא באנלוגיה גם אותו מרחב נפשי משותף המתקיים בין המטפל למטופל. מרחב זה, אם הוא מתקיים תוך שמירה על מסגרת קבועה ובטוחה (כמו המסגרות התוחמות את עבודותיו של מוניס), משחרר את המטופל, כמו גם את הצופה בתערוכה, לשוב אל פינות היצירה של נפשו, ולפגוש באותם חומרים המרכיבים את נופיה. בפינות אלו יוכל המטופל, המלווה בנוכחותו המותאמת והרגישה של המטפל, לפגוש את חלקיו היפים יותר אך גם היפים פחות. את אלו הכעורים, הנאלחים, המוכפשים והמביישים, אשר פיצל בתחילה והשליכם מעליו. הפסיכואנליטיקאי ד"ה וויניקוט כתב בספרו "משחק ומציאות" כי מתוך המפגש עם המטפל תוכל להיסלל הדרך שתאפשר לאדם לחדש את משחקו. דרך זו יכולה להוביל להתפתחות ולצמיחה, שהיא תוצאה של האיחוי והחיבור אל עצמנו.

כמו בחיים, גם בתום טיפול סיפורנו לעולם אינו שלם. יצירת מעשיית חיינו לעולם נותרת בחלקיותה, וגם האיחוי אינו מסתיר את סימנם של השברים. אולם מתוך היכולת הגדלה למשחק רבגוני וגמיש יותר מתרחבת גם היכולת שלנו פשוט "להיות", ולחיות מתוך חוויה רעננה, עמוקה ואותנטית יותר, בשעה שבה ניפגש עם "כל דבר", כמעט, אשר ייקרה בדרכנו.
 

ג'קי קנדי מיהלומים, ויק מוניס מתוך התערוכה

מרלין דם, ויק מוניס מתוך התערוכה

העלמות מאביניון מחלקי פאזל, ויק מוניס מתוך התערוכה

מתוך מוסף "שבת" של מקור ראשון