עד הקצה: טום קרוז מפלרטט עם המוות
"קצה המחר" עוסק בתהיות אקזיסטנציאליות ומציג את טום קרוז כשהוא בוגר ובשל יותר. זה לא מפריע לו להיות סרט הקיץ המוצלח ביותר עד כה
עוד בתרבות:
דני שטג מחליף חמש דמויות בקליפ אחד
מי רוצה בושם בריח ספרים ישנים?
קליפ האשליות האופטיות ששורף את הרשת
אני מודה שניגשתי אל הסרט בחשש קל היות ואני נוטה לצאת מאוכזב מסרטיו של הבמאי דאג ליימן. זה תמיד אותו הסיפור: הטריילר קינטי ומזרים אדרנלין, אני מתלהב ואומר לעצמי שהפעם יהיה מוצלח, ואז מגיע הסרט והוא לא לגמרי שם. ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי למרות שהקולנוע נוהג להציב את הבמאי בעמדת היוצר ואיש החזון של הסרט, ועל אף מעמדו ההולך ומתערער של הכוכב ההוליוודי, עדיין ישנם קומץ שחקנים שהמעורבות שלהם בסרט חולשת על הרבה מעבר לעמדת השחקן, והם מהווים את המרכיב הכי דומיננטי בתוצאה הסופית. טום קרוז הוא אחד מהם, ומלבד סרטים בהם הוא עובד עם במאים בסדר גודל של שפילברג או קובריק, הנוכחות שלו היא זו שלרוב מטה את גורל הסרט לכף זכות.
ואכן, בשעה טובה, גם לליימן יש סרט שאינו מסתפק רק בטריילר מעולה. "קצה המחר" הוא אחלה סרט קיץ. עשוי היטב, מרהיב, מלהיב, מבדר וגם - בזכות המנגנון הסיפורי המניע אותו – מעורר מחשבה.
זה הולך ככה: חייזרים פולשים לכדור הארץ. וויליאם קייג' (קרוז), קצין חסר ניסיון קרבי, מוצא את עצמו בלב הקרב הגורלי ביותר לאנושות. הקרב נראה אבוד,
אנחנו כבר מכירים את הטריק הזה. ב"לקום אתמול בבוקר" החזאי ביל מוריי מתעורר בכל בוקר לאותו יום ומנצל את העניין כדי לחזר אחר מפיקת התכנית שלו. בסדרה "Day Break", האפשרות לחזור שוב ושוב על אותו יום עוזרת לשוטר טיי דיגס לפענח את פרשיית הרצח הסבוכה בה הוא מעורב. "קצה המחר" לוקח את הרעיון רחוק יותר, כשהפעם על הגיבור למות שוב ושוב רק כדי לקום לתחייה כל פעם מחדש בנקודת ההתחלה. ובעוד שב"לקום אתמול בבוקר" וב-Day Break הנתיבים השונים בהם בחרו הגיבורים פתחו בפניהם אפשרויות חדשות, ב"קצה המחר", לא משנה באיזו דרך בוחר קרוז ללכת או כמה הוא משתפר מניסיון לניסיון, התוצאה היא תמיד זהה: הוא נהרג והאנושות מפסידה. וכאן נעוץ הרעיון המרכזי המפריד בין סרט זה לקודמיו בז'אנר. בזמן שהם מציגים שלל תוצאות אפשריות לבחירות שעושים גיבוריהם, קצה המחר מהדהד כל הזמן את הרעיון הדטרמיניסטי כי גורלנו קבוע מראש, ולא משנה כיצד ינהג האדם, הוא תמיד יגיע אל אותו סוף בלתי נמנע.
נשמע כבד, אני יודע. אך אל דאגה. מדובר בסרט שיודע לאזן היטב את שיאיו הדרמטיים עם רגעים קלילים יותר ומשובבי נפש ולמעשה, דווקא רגעי המוות של קרוז, ולא חסרים כאלה לאורך הסרט, הם שמספקים את רוב האתנחתות הקומיות.
אגב, זהו כבר הסרט השני בתוך שנה שבו טום קשישא מפלרטט עם המוות. גם ב"אבדון", מהשנה שעברה, מצאו התסריטאים דרך להרוג את קרוז כמה פעמים לאורך הסרט וכשמדובר בשחקן הנוהג להיות מעורב מאד בסרטים בהם הוא משתתף, אין לי ספק שהדבר נעשה תוך מודעות מלאה מצידו.
נראה שקרוז קולט שהזמן מתחיל להדביק גם אותו, בכל זאת, הצעיר הנצחי כבר בן 52. וגם אם הוא עוד מרשה לעצמו לנתר בין גורדי שחקים כסוכן אית'ן האנט בסדרת "משימה בלתי אפשרית" (הפרק החמישי כבר על פס הייצור), נראה שבמקביל הוא מתחיל מתכונן להמשך דרכו הבלתי נמנעת - על המסך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם