סיפור אמריקאי: "הרובוטריקים 4" סתמי כמצופה
הרביעי בסדרת הרובוטריקים נמרח על פני כמעט שלוש שעות של עלילה חסרת משמעות, דמויות סטריאוטיפיות, משפטי מחץ נדושים ושאר קשקושים בנאליים, או במילים אחרות: עוד בלוקבסטר הוליוודי קלישאתי של מייקל ביי
עוד בתרבות:
האח הגדול משעמם כמו הצבע שמתייבש
אחרי שיר הערק, קבלו את שיר הישבן
הגיטריסט של רובים ושושנים מנגן את התקווה
"הרובוטריקים 4" (או בשמו המקורי, "רובוטריקים: עידן ההיכחדות"), שיוצא השבוע לבתי הקולנוע, יהיה הלהיט הגדול של הקיץ. סדרת סרטי "הרובוטריקים" היא סדרת הסרטים הרביעית הרווחית ביותר בארה"ב, מאז שהסרט הראשון בסדרה יצא ב-2007. מייקל ביי, הבמאי שכולם אוהבים לשנוא ושעומד מאחורי "פרל הארבור" ו"ארמגדון", קיבל תחת אחריותו את מלאכת הבימוי של מופע הרובוטים-פיצוצים-מכוניות-חייזרים. הסרט הרביעי מסמל את תחילתה של טרילוגיה שנייה בסדרת "הרובוטריקים". הקאסט שכיכב בסרטים הראשונים הוחלף לחלוטין, אך מייקל ביי ממשיך בכיסא הבמאי. הרי מי מתאים ממנו לתפקיד הזה? במאי מושמץ גם ככה לסרטים שהביקורות כמובן ייקטלו.
אמריקה, גרסת הרובוטריקים. שקיעה מעל לחווה טקסנית, דגל ארה"ב מתנופף ברוח, מסחרית משומשת נוסעת, וברקע פסקול מלנכולי מלא נהמות. עברו 5 שנים מאז קרב החייזרים בשיקגו שחתם את הסרט הקודם בסדרה, וכעת ה-CIA מנהל מצוד אחרי כל רובוטריק שנצפה בשטח ארה"ב, כחלק מאיזשהי עסקת קונספירציה. מארק וולברג ("השורד האחרון", "השתולים") נכנס לנעלי הגיבור התורן ומגלם את קייד ייגר, אב חד-הורי לוזר שמתקן מוצרים טכנולוגיים מיושנים באסם שמחוץ לביתו. כשהוא מבזבז את הכסף המועט שיש לו על מסחרית מיושנת וחלודה, בתו טסה (ניקולה פלטץ, "בייטס מוטל") שמנסה לחסוך כסף לקולג' זועמת. המסחרית המשומשת מתבררת להיות אופטימוס פריים (מנהיגם של הרובוטריקים) וכעת עליו לעזור למשפחת ייגר שנמצאת במנוסה מה-CIA ולהציל את הרובוטריקים שבסכנה.
הדמויות מאופיינות בצורה שטחית וכל אחד בתורו הוא סטריאוטיפ מהלך: קייד ייגר הוא האבא הדרומי השמרן וחסר האינטליגנציה רגשית, בתו היא הנערה החסודה שרק רוצה לברוח מהבית תוך כדי שהיא לובשת את המכנסונים הקצרים בעולם, וכך משתלבים בתסריט דיאלוגים רציניים של "את לא הולכת לעשות סקס עד החתונה" בזמן שרובוטים מרושעים חוטפים את השניים. שאר הדמויות הן לא יותר מאתנחתאות קומיות לא מוצלחות - ההומור העצמי של ביי אינו מפותח מספיק ומורכב בעיקר מבדיחות קרש, אבל אי אפשר שלא לצחוק למראה הדמויות השונות זועקות אחת לשנייה "תזכרי שאני תמיד אוהב אותך" בדרמטיות מלוקקת. העלילה המגוחכת היא בעיקר תירוץ-לא-מספיק-טוב בשביל ים של פרסומות סמויות - עיר בירה שלמה נהרסת במהלך הסרט אבל שלט החוצות של ארמני נותר ללא פגע.
נקודות האור המעטות בסרט, ביניהן סטנלי טוצ'י ("משחקי הרעב") שמגלם ממציאן שבונה רובוטים לטובת צבא ארה"ב אך בוגד במצפונו והופעתו של
את זה אפשר לזקוף לחובת יכולות הבימוי של ביי - במאי אקשן שפשוט לא יודע לביים סצינות אקשן. הרובוטריקים הם גם ככה דמויות מגושמות - רובוטים עצומים ולא פוטוגניים, וביי מביים את הקרבות הגדולים עם המון רעש ותזוזה, מה שהופך את כל חוויית האקשן לבלאגן שעל המסך הגדול עלול גם לעורר בחילה.
אבל למייקל ביי לא באמת איכפת. הוא בא לעשות את העבודה שלו והוא משוכנע שהוא יודע לעשות אותה הכי טוב שאפשר, ולא משנה כמה בדיחות ירוצו על חשבונו, הוליווד תמשיך לקחת אותו לשירותיה.
בתחילת "הרובוטריקים 4", שתי הדמויות הראשיות בסרט מגיעות לבית קולנוע ישן שמציג סרטים משנות ה-50. הבעלים של בית הקולנוע מסכם כי היום הוליווד היא אוסף של רימייקים נוראיים והמשכונים גרועים. מייקל ביי, ברגע של מודעות עצמית, מגיב למשמיציו. ההערה הזו נשכחת והסרט ממשיך. זוהי דרכו של ביי להגיד - כן, אני יודע שאני עושה המשכונים חסרי טעם, ופשוט לא איכפת לי. אמריקה נשארת אמריקה (ואנחנו בהשפעתה), ולסרטים האלו הקהל תמיד מגיע - קהל שאמנם יירדם בשעה השלישית של הסרט, אבל יחזור לצפות גם בהמשכון הבא. אחרי הכל, זהו הסרט המושלם לילדי שנות ה-90: הרובוטריקים קורמים עור וגידים ומארקי מארק רץ מיוזע על המסך. אפקטים מטורפים, עלילה חסרת משמעות, משפטי מחץ נדושים, מערכת יחסים מרגשת בין אב לבתו, והמון רובוטים וחלליות ואנשים רעים בחליפות. אמריקה, את צודקת. מי צריך יותר מזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם