יש ימנים מצחיקים, כנגד כל הסיכויים
הם ימנים, מצחיקים, תל־אביבים, חילונים ורציניים תהומית בכוונה שלהם לא לתת לסצנת הפייסבוק להישאר עם שתי ידיים שמאליות. עכשיו, כשהעניינים נעשו רציניים עוד יותר, נזרקו פתאום יותם זמרי והחבר‘ה לעולם האמיתי. עד שהדביבונים יבואו לחלץ אותם
ישראל היום: מחבל עם רימון חדר מעזה.
מקור ראשון: מחבל עם רימון חדר מעזה.
מעריב: מחבל עם רימון חדר מעזה.
פוסט: מחבל עם רימון חדר מעזה.
הארץ: יאללה תרגיעו, כולה פרי.
(יותם זִמרי, 22.6.14)
אם העניינים היו מתנהלים כמתוכנן, דף הפייסבוק של יותם זמרי צריך היה להכיל בשבועיים האחרונים גודש סטטוסי כדורגל למביני דבר, עם גיחות קטנות לבדיחות על הנשים שמפריעות לאירוע וקצת ציפי לבני. אבל בשעה שמיליונים ברחבי העולם צפו בשידורי פתיחת המונדיאל – וזמרי עוד הספיק לפרסם כמה דחקות על חשבון הערוץ הראשון ועל האמצעים הבלתי מידתיים לגיוס חברים לצפייה בשידורים – שלושה נערים נחטפו בגוש עציון, ועמוד הפייסבוק שלו שינה כיוון. בימים הראשונים שאחרי החטיפה זמרי לא כתב על שום נושא מלבד זה, אפילו לא על שירן אשתו, גיבורת לא מעט מהסטטוסים שהוא מעלה להנאת קהל המעריצים והמעריצות. בלי שהתכוון לכך, עמוד הפייסבוק השנון שלו הפך מטה מאבק וירטואלי של הימין, שנתן מענה לאמירות שנשמעו משמאל.
“אני מרגיש שהקרב די נכפה עליי“, אומר זמרי. “הייתי מעדיף להעלות סטטוסים על הנערים עצמם או בכלל לשתוק, אבל הפעם פשוט הרגשתי שנחצו כל הקווים. שעתיים אחרי החטיפה אנשים כבר התחילו להטיל אשמה לכיוון הלא נכון. דברים בסגנון ‘מטורללים‘, ‘שלא יגורו שם‘, ועוד פנינים. כשזה מגיע מאדם פרטי זה מחליא בעיניי, אבל מובן שזו זכותו. כשזה מגיע מאיש תקשורת זו עדיין זכותו, אבל כאן כבר נכנסת לעניין גם זכותי; וזכותי לחשוף לכמה שיותר עיניים מה חושבים האנשים שאחראים כאן על עיצוב דעת הקהל וסדר היום“.
עוד בתרבות:
הגיטריסט של רובים ושושנים מנגן את התקווה
הרובוטריקים החדש עמד בכל הציפיות שלנו
פרומו למשחקי הרעב שובר שיאי צפייה
האחים כהן עוברים מסך
כשזמרי מדבר על אנשי תקשורת, הוא מתכוון בין השאר לעיתונאי רענן שקד, שכתב בעמוד הפייסבוק שלו עם היוודע דבר החטיפה: “ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: פ##, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור בשטחים“. זמרי שיתף את הסטטוס מתוך כוונה ברורה: “לחשוף את החלאות לאור השמש“.
דווקא מימין ספגת לא מעט ביקורת על פרסום הדברים. למה באמת לתת במה להתבטאויות מכוערות כאלה?
“זה נכון, לא צריך לשתף כל התבטאות של כל הזוי עם מקלדת. אבל כשמדובר באנשי תקשורת לא רק שצריך, זו חובה. זה גם מה שכתבתי בעמוד שלי: צפיתי לאורך כל הימים הראשונים בשידורים המיוחדים בערוצים 2 ו־10, וזה היה לא קל. כמות השנאה העצמית והטחת האשמה בנערים, בהוריהם, במתנחלים ובמתנגדים להקפאת בנייה הייתה פשוט מטורפת. כמעט ולא נשמעו קולות מנגד. הכוח היחיד שלנו מולם כרגע הוא ברשת. אז כן, לפעמים זה מציק, לפעמים זה מרגיש קטנוני, אפילו חופר. אבל אין מחטא טוב מאור השמש. לא רציתי את הקרב הזה, אבל רבאק, יושבות משפחות שמחכות לבנים שלהן, ואנשים מתעסקים בלהשמיץ. אז הן לא יכולות להגיב, אבל אנחנו יכולים. העובדה היא שרענן שקד הסיר את הסטטוס הזה אחרי שעוד ועוד אנשים שיתפו אותו והגיבו לו. והוא לא היחיד. הפייסבוק הוא המקום היחיד כרגע שבו אנחנו מצליחים לתת פייט“.
וזמרי נתן פייט. ועוד איך נתן. וככל שכוחו ברשת עלה, כך הוא הפך אישיות מושמצת אצל לא מעט אנשי שמאל שגינו את הפשיסטים ואת הַיותם זמרי שלהם. במקביל נעשה זמרי למרואיין מבוקש באולפני רדיו וטלוויזיה. והמונדיאל? “אני צופה“, הוא אומר, “אבל את רוב המשחקים אני שומע ברקע, בזמן שאני רב עם אנשים בפייסבוק“.
“הרבה הליום יש באיש הזה. מין מנהיג דעה שכזה, עם דעות פשיסטיות ורדודות להחריד. ודור שלם נוהה אחריו כאילו הוא מינימום הנביא ישעיהו“.
(אחד הגולשים מעריץ קצת פחות)
אז איך יותם זמרי אחד מצליח להרגיז כל כך את אנשי השמאל, ולמה בעצם? אולי משום שמדובר בקופירייטר חילוני תל־אביבי בן 31, שמשהו השתבש אצלו. עובדה, הוא נעשה ימני, ועוד שנון שכזה. מילא אם היה נשאר באלמוניותו, אבל הבחור הצליח בתוך זמן קצר להגיע ליותר מ־9,300 עוקבים וכ־4,100 חברים בפייסבוק.
“יותם הוא מחלוצי הסטטוסים הימניים ברשת, ועוד סטטוסים מצחיקים, ועוד עם סאטירה“, אומר נועם פַתְחי, חבר ואושיית פייסבוק רבת־עוקבים בזכות עצמו. “בשיח הציבורי היה ריק גדול, והוא בא ומילא אותו. בתגובות לסטטוסים שלו אפשר למצוא איזו אנחת רווחה נוסח ‘טוב שמישהו אומר את זה!‘“.
“יש גם לא מעט תגובות הפוכות“, מציין זמרי. “כל מיני ‘עדיף שתתרכז בסטטוסים על שירן‘ או ‘אני לא מבין איך אדם אינטליגנטי כמוך יכול להחזיק בעמדות ימניות כאלה‘. אני מודה שאני הכי אוהב את ההגדרה שלי כ‘נביא הליום‘, כי זה עושה קול מצחיק“.
“יותם הפך את הדף שלו לקיר בושה של אנשי תקשורת ושמאלנים קיצונים שעברו את גבול הטעם הטוב בהתבטאויות שלהם סביב חטיפת הנערים, וזה עובד“, אומר פתחי. “עליתי לשידור אצל איילה חסון בערוץ 1 מול איש ‘שלום עכשיו‘ שאמר בפה מלא שהמתנחלים הביאו על עצמם את היחס הזה בהתנהגות שלהם. הוא למעשה הוכיח שבשמאל יש חלוקה מאוד ברורה: יש חטופים שהם ‘הילדים של כולנו‘, ולא מעזים לשאול אם הם הביאו את זה על עצמם, ויש חטופים שהם ילדי מתנחלים, והאמפתיה אליהם שונה. גם ההאשמה בעלייה לטרמפים, שנשמעה שעות ספורות אחרי שנודע על החטיפה, היא שערורייה. מישהו יודע אם הם אוימו לעלות? השמאל, כרגיל, מוצא את כיוון התקיפה ההזוי שלו, ולא מתבייש ללכת בו“.
ובדיוק על זה כועסים עליכם: על שהפכתם את הפייסבוק למקום שהשמאל פוחד להתבטא בו, כי תוקפים אותו ומכנים אותו הזוי.
“מצחיק אותי שאנשים שחולשים כמעט על כל המדיה האלקטרונית ועל חלקים נרחבים מהמדיה המודפסת, מדברים איתי על סתימת פיות“, אומר זמרי. “ממש כמו האנשים שנלחמים על זכותה של חנין זועבי להביע את דעתה מתוקף חופש הביטוי, ומבקשים ממבקריה לסתום את הפה“.
יש קשר בין רמת הזעם שאתם מעלים בקרב השמאל לעובדה שאתם חילונים? מדתיים־ימנים יותר קל להתעלם?
“בהתחשב בעובדה שאנחנו חילונים תל־אביבים שעוסקים בענף הפרסום, אין ספק שהכתיבה הימנית שלנו מפתיעה אנשים“, אומר פתחי. “עד שהשיח ברשת נעשה מקובל, לא הרגשנו בנוח בעולם הפרסום עם העמדות הימניות שלנו. זה השתנה בשנה האחרונה. זמרי הפך למעין מנהיג רשת, חוד החנית של העניין הזה. הוא באמת־באמת מחולל שינוי וסוחף אחריו אנשים“.
“התקשורת צודקת. טרוריסטים יש משני הצדדים ועכשיו זה הזמן לבצע עסקה: הטרוריסטים הפלשתינים יחזירו את שלושת הנערים, והיהודים ינפחו מחדש את השניים וחצי גלגלים שהם ניקבו. טרור תמורת טרור“.
(נועם פתחי, 16.6.14)
הקשר בין השניים – תאמינו או לא – התחיל דרך פייסבוק. “למעשה, כל החברים הקרובים שלי היום הם אנשים שהכרתי בפייסבוק“, אומר זמרי, ומקלקל שורה של נאומים דידקטיים נוסח ‘רשת חברתית – האומנם?‘. דרך אותה רשת עצמה נקראו השניים להתגייס לחבורת ‘אין ימנים מצחיקים‘, שיצאה מהעולם הווירטואלי להופעות חיות בעולם האמיתי.
“לפני כמה חודשים פנה אליי אלון קמחי, שיזם את האירוע“, אומר זמרי. “הרעיון היה להביא איזה עשרים־שלושים איש לאולם קטן, לדבר פוליטיקה והומור. הקריקטוריסט אור רייכרט הציע את השם, והסמל הנבחר היה היד של תנועת כך, שחור על גבי צהוב“. וכשהוא אומר היד של תנועת כך, הוא מתכוון לגרסה שבה האגרוף המוכר מציג אצבע משולשת. מי אמר שאין ימנים מצחיקים.
החבורה פתחה “עמוד אירוע“ בפייסבוק, וחגיגת התגובות החלה, מימין ומשמאל. “מרוב התרגשות נטעתי עץ זית בשטח A במקום לעקור אחד“, הגיב מישהו. “הנחה בכניסה למי שמגיע עם עצי זית“, כתב אחר. ומשם זה המשיך: “הבעיה עם בדיחות ימניות היא שהן בדרך כלל נבחרות לכנסת“, “מביאים שתייה? מה בכלל עשבים שוטים?“ ו“פעם ראשונה בהיסטוריה שסלקטורים בארץ ייתנו עדיפות לערסים“.
300 איש הגיעו לפאנל החגיגי שהתקיים במועדון זמיר בתל־אביב. המפגש הוביל לאירוע נוסף בירושלים ולאירוע שלישי השבוע, תחת הכותרת ‘אין ימנים מצחיקים – הפעם ברצינות‘. “זה התחיל כמשהו חד־פעמי, ולאור הביקוש התפתח למפגשים נוספים ולשני סיורים ביו“ש“, אומר אלון קמחי, המשמש מעין אייל קיציס של האירועים: המנחה והמבוגר האחראי שמת לצחוק אבל שומר על ארשת פנים רצינית. “במידה מסוימת פתחי וזמרי לא מודעים לכוח שלהם. הם כבר בצד המשפיע. פוליטיקאים מכירים אותם, מגיבים לדברים שהם מעלים. יש פה שינוי מגמה. ועם הכוח מגיעה האחריות“.
איך אתה מסביר את תופעת יותם זמרי ואת ההשפעה שלו?
“ההצלחה של יותם נובעת משימוש בהומור שאפשר להתחבר אליו. הוא יודע לשלב בטוב טעם בין בדיחות על חיי זוגיות לפוליטיקה. בפוליטיקה אין לו מעצורים, הוא לא בולם. הרבה ימנים נמנעים מזה, מעדיפים להישאר בנישה של סטטוסים מצחיקים וזהו. זמרי יודע להציף נושאים בלי להיות קיצוני. ובשורה התחתונה, יש לו את זה. יש לו כישרון כתיבה“.
פתחי וזמרי הם התשובה לתוכניות כמו ‘ארץ נהדרת‘?
“לא באנו להתחרות. למה לתת פייט כשאפשר פשוט ליצור משהו משלך? מבחינתנו, שיהיו כמה שיותר דעות, אבל שיהיה דיון. שכל הצדדים יקבלו זמן שווה להביע את דעותיהם. מה שכן, אנחנו טובים יותר מקומיקאים מהשמאל, כי לנו יש הומור עצמי. אנחנו יודעים לצחוק גם על עצמנו.
“העיסוק שלנו בזה הוא התנדבותי והוא התחיל כתחביב. אם זה ייצור פלטפורמה לכישרונות ימניים שיגיעו גם לטלוויזיה – נשמח מאוד. אבל זו לא המטרה שלנו. בכל מקרה, אני משוכנע שהפריים־טיים עובר לרשת. זה זול, נגיש, וקל להשגה. לא רחוק היום שהשניים האלה יהיו מוכרים יותר מאנשי ערוץ 2“.
“חבורת ‘אין ימנים מצחיקים‘ נולדה מתוך מציאות בעייתית, מתוך מצוקה, אבל לא במובן הטרגי“, מוסיף פתחי (“דווקא יש בזה משהו טרגי“, מציין זמרי). “מי ששולט בשיח הציבורי הם השמאלנים. לא יכול להיות שב‘פגוש את העיתונות‘ ובאולפן שישי ובשאר תוכניות האקטואליה אין פרשן ימני אחד. לא יכול להיות שבשבוע של חטיפת נערים יהודים, זהבה גלאון – יו“ר מפלגה בת שישה מנדטים בלבד – שוכרת חדר קטן באולפני החדשות ומופיעה שם מסביב לשעון, ומנגד אתה בקושי רואה מדי פעם איזה ח“כ או שר ממפלגת השלטון או מהקואליציה.
“השמאל חושב שהעובדה שהימין בשלטון מוכיחה שלתקשורת אין השפעה. הם לא מבינים שבלי קמפיין תקשורתי, אין לממשלה מספיק כוח לנהל את המדינה ולקדם את סדר היום שלה. קיימת עיתונות ימנית, אבל אין לה ייצוג או השפעה בזירה הדיגיטלית, שלא לדבר על הטלוויזיה. כשאמנון אברמוביץ‘ אומר שצריך לאתרג את שרון כי ההתנתקות חשובה יותר מפרשיית שחיתות, זה אומר הכול. והוא עדיין יושב באולפן במהדורה המרכזית בערוץ 2 כפרשן מן המניין, וכל כתבה על בנט מסתיימת עם פרשנות נשכנית שלו“.
“בשביל הצופה התמים יונית לוי זו המציאות האובייקטיבית“, אומר זמרי. “בלי שום בקרה“.
ובכל זאת נראה שהם לא מצליחים להשפיע על הבחירות. הליכוד עדיין בשלטון.
“ועוד איך הם משפיעים“, אומר פתחי. “שום מנחה טלוויזיה, כריזמטי ככל שיהיה, לא היה מקבל 19 מנדטים בבחירות ראשונות שלו בלי דחיפה משמעותית מצד התקשורת. מפלגות טרנדיות כמו ‘יש עתיד‘ מקבלות בין 10 ל־12 מנדטים. יאיר לפיד קיבל את כל שאר המנדטים בזכות החיבוק התקשורתי שזכה לו“.
לזמרי יש הסבר הרבה יותר פשוט לשליטת השמאל בשיח הציבורי. “השמאלנים עובדים הרבה יותר ברשת. יש להם זמן, הם קולנוענים“.
“במה אנחנו עסוקים כל כך?“ שואל פתחי.
“השמאל היה עסוק במשך שנים בטיפוח חלקו בתקשורת. הימין ויתר על זה“, עונה יותם. “הפייסבוק פתח אצלנו תחושה שגם אנחנו יכולים, ולא ברמת הטוקבקיסט“.
“כנראה אין מספיק ימנים שרוצים לכתוב“, אומר פתחי. “הימנים בתקשורת לא רוצים להבליט שם את הדעות שלהם, בניגוד לקולגות משמאל“.
“גם לא ראיתי שמישהו מהשמאל קיבל תגובות כמו ‘תתרכז בבדיחות, עזוב פוליטיקה‘“, אומר קמחי.
“ערוץ 2 משדר את תוכנית הבוקר שלו מהאולפן הרגיל שלו וגם מאולפן מיוחד שהוקם בפורדיס כאות הזדהות עם תושבי פורדיס שסובלים מטרור יהודי בלתי פוסק שקרה פעם אחת וכלל ריסוס כתובת בספריי שחור על קיר וגלגלים מפונצ‘רים. זה מזכיר לי את האולפן המיוחד שהוקם באריאל יום אחרי שאדל ביטון בת ה־4 קיבלה אבן לראש ונשארה מאז ועד היום בבית לווינשטיין. זה מזכיר לי גם את האולפן המיוחד שהקימו בחברון יום לאחר הירצחו של סגן ניצב ברוך מזרחי בפיגוע ירי, או את האולפן המיוחד שהוקם ביצהר יום אחרי שנרצח בדקירות סכין אביתר בורבסקי, תושב המקום. זה מזכיר לי גם את האולפן המיוחד שהוקם באיתמר יום לאחר שחיטתה של משפחת פוגל. אגב, תגידו, אם ספריי שחור על קיר זה טרור, איך קוראים לשיסוף גרון של תינוקת בעודה ישנה?“
(יותם זמרי, 1.5.14. 3,961 לייקים, 1,470 שיתופים, אחד מהם של השר נפתלי בנט)
בניגוד למפגשים הקודמים של ‘אין ימנים מצחיקים‘, המפגש שהתקיים השבוע ביקש ללכת למקום קצת יותר רציני, בהתחשב בנסיבות. “התברר שם שימנים אוהבים להתווכח עם ימנים לא פחות משהם אוהבים להתווכח עם שמאלנים“, אומר זמרי. על מה יש להם להתווכח? על מה לא. תוכנית סיפוח כספין או כרעיון אידיאולוגי אמיתי שיש לשאוף אליו; האם עסקת שליט יצרה מוטיבציה לחטיפות או שהמוטיבציה הייתה ותהיה שם תמיד, ועוד ועוד. אם להיות כנים, למרות קווי הדמיון הברורים ביניהם, גם זמרי ופתחי לא שונים בעניין זה מהקהל שלהם. גם הם מצליחים למצוא נקודות מחלוקת משמעותיות יותר ופחות.
“ההצדקה היחידה לבקר פעולות תג מחיר בחריפות היא שכשמרססים בתי כנסת באירופה, כולנו מזדעקים ומצפים שהשלטונות שם יפעלו בהתאם“, אומר פתחי. “אז מה פתאום אנחנו נוגעים במסגדים? במקום דתי לא נוגעים. זה הגבול, ממש כמו חיילי צה“ל“.
“היחידים שפעולות תג מחיר פוגעות בהם הם המתנחלים, והנהג שצריך להחליף גלגל מפונצ‘ר“, אומר זמרי. “ובכל זאת, אני לא אתך בעניין הנקמה. למען האמת, אני גם לא מתרגש מצלב קרס באירופה. אני לעולם לא אבין את הצורך בתגובה יהודית כמו שאתה מבין אותה“.
“יש עניין של נראות הסברתית“, אומר פתחי. “אבל ברמת העיקרון, כשערבי זורק על יהודי בקבוק תבערה, זה ראוי לנקמה. אם תג מחיר היה נשאר בגבול המעשה מול מעשה, זה היה בסדר“.
“אני לא שם“, אומר זמרי. “זה פוגע רק במתנחלים. האמת, אחד הדברים שהכי מפריעים לי בתג מחיר הוא שזה מוציא את הימין כטרוריסטים ממש גרועים. אם קוראים לזה טרור, אז שישנו את השם של אירועים כמו חטיפת נערות ניגריות או מטוס שנכנס במגדלי התאומים“.
בשורה התחתונה שניהם מסכימים: התגובות בתקשורת לפעולות תג מחיר הן לא מידתיות בעליל. “הפוסט המפורסם הזה, שגם השר בנט שיתף וחשף לציבור רחב, לא היה בו שום תחכום, שום אמירה מלבד ציון עובדות: אולפן מיוחד של ערוץ 2 שידר מפורדיס לאחר פעולת תג מחיר, ותזכורת לארבע פעולות טרור רצחניות, שבהן כמובן לא הוקם אולפן מיוחד בשום מקום. זה הכול. מאז כל יצהר חברים שלי. מזמינים אותי לזבוח שה“.
זמרי ופתחי הם שני קופירייטרים שעובדים במשרדי פרסום תלת־שֵמִיים (ענבר־מרחב־ניסן וגליקמן־נטלר־סמסונוב, בהתאמה). שניהם הגיעו בשנות העשרים לחייהם לתל־אביב הגדולה. הראשון מעפולה, האחר מרחובות. זמרי נשוי לחובבת חנויות זארה, שהיא גם חוקרת אלצהיימר בשעות הפנאי. פתחי, שנפרד לאטו משנתו ה־39, נמצא בתחילת קשר עם שירן משלו (ולא, לא באמת קוראים לה שירן). זמרי ואני יורדים על שווארמה בלאפה, פתחי מזדעק כשהוא מגלה שלפיתה האנמית שלו התגנבה חתיכת בשר. הפיתה מוטחת אחר כבוד לקרקעית הפח הקרוב ביותר עוד לפני שהקרניבורית שבינינו מספיקה למחות.
“הוא צמחוני“, מתנצל זמרי.
מטעמי בריאות או מטעמי מצפון?
“מטעמי גועל“, עונה פתחי.
אז מה היה לנו כאן, אצל פתחי? פרסומאי חילוני שהוא ימני; צמחוני שמסתייג מפעולות תג מחיר בצורה מוגבלת משהו; כזה שמצטרף למלחמות הימין ברשת, אבל לא ממש מרגיש צורך לשכנע אף אחד, כי זה כבר לא מעניין אותו. זמרי, לעומתו, מבלה לא מעט שעות בוויכוחים כאלה (פתחי: “עניין של גיל“), ומוצא גם זמן לשיעורי תורה שבועיים. והוא בפירוש לא הולך לחזור בתשובה בזמן הקרוב. “אני חילוני עד יציב“, הוא מבהיר. “לצערי, אני לא שומר שבת. זה חזק ממני“.
“אני די נהנה מהחיים כפי שהם“, אומר פתחי. “לא מתעסק בשאלה אם אני מאמין באלוהים או לא. לא שאלה חשובה בעיניי“.
“לימני זו שאלה חשובה“, אומר זמרי.
“בוא נגיד שאני יותר ישראלי מיהודי“, עונה פתחי.
“אני ללא ספק יותר יהודי מישראלי“, ממהר זמרי להגיב. “חשבון פשוט – לפי מי שיותר רוצה להשמיד אותי. אם יבואו להשמיד את כל הישראלים, אני אוכל לומר
“ברור שזו הבטחה אלוהית“, אומר פתחי. “אל תשים אותי במקום האתאיסטי, הלא יהודי. אני יהודי. יהודי שמעדיף לא לשים הכול בידי אלוהים. אני ימני מטעמי היגיון. ימני ביטחוניסט. אני חושב שאפשר להחזיר שטחים תמורת שלום, אם זה באמת היה מביא שלום. אני רק לא מאמין שזה יעבוד. בינתיים אני ימני“.
“אם משמר חדי הקרן יאמרו שעצי מרשמלו יחצצו בינינו לבין הערבים, ואנחנו נוכל סוף־סוף לאכול טופי ברמאללה“, אומר זמרי, “אז גם אני בעד מסירת שטחים. גם אני בינתיים ימני, עד שיגיעו דביבונים ויסדרו את הכול“.
אל תזלזלו בטיעון הדביבונים של זמרי. הם משחקים תפקיד חשוב בוויכוחים אידיאולוגיים שלו. “כשאנשי שמאל מתחילים לתקוף אותנו על שאין לנו אלטרנטיבה, אני טוען שדווקא יש לי. דביבונים. הרי השמאל לא מביא פתרונות רציניים שיכולים להצליח. כל מה שהם ניסו, נכשל. אז מה זה עוזר שיש להם תוכנית? כל עוד הם מציעים הצעות מסוכנות שאין בהן שום פתרון אמיתי, אני מציע דביבונים. זה לא פחות רציני מהסכם אוסלו“.
אל תראו אותו ככה. זמרי עצמו היה נער שמאלני אנטי־דתי. בבית הוריו בעפולה עוד אפשר למצוא על קירות החדר שלו סטיקרים נוסח “די לכפייה הדתית“ ו“חופש מדת“. גם פתחי של שנות ה־90 קיווה באמת ובתמים שהסכם אוסלו יצליח. כביטחוניסט אמיתי, האכזבה הגיעה עם גלי הפיגועים.
“כולם משלמים מחיר על מעבר משמאל לימין“, אומר זמרי. “תראי מה קרה לעירית לינור ואברי גלעד. איזו כמות רפש שפכו עליהם. אבל תארי לעצמך שימי אוסלו היו מתקיימים בעידן הפייסבוק. תראי מה קורה ברשת בגלל שלי דדון אחת, ותארי לעצמך מה היה קורה אם מדי שבוע בעמודי הפייסבוק היו תמונות של אוטובוסים מתפוצצים עם תגובות של האזרחים. אף אחד לא היה זוכר את התקווה והאכזבה, כולם היו מדברים רק על האחראים לכל רצח ורצח“.
עם הימים שעוברים, ולמרות שהלב ממשיך לכאוב נוכח חטיפת הנערים, השניים חזרו לפרסם פה ושם סטטוסים בעניינים אחרים. זמרי מעלה בין 10 ל־15 סטטוסים ביום, פתחי כשלושה. “הקסם של זמרי זה שהוא יודע להשתמש בסדרות“, אומר פתחי. “אם הוא משתף את הקוראים בתקלת התקנת המנורה שדלקה רצוף חודש וחצי אצלו בסלון, אז הוא משתמש במוטיבים משם שוב ושוב, והקהל כבר מכיר ושותף. הקהל שבוי“.
מלבד מנורת התמיד (“תקרה של שלושה מטרים! לא, אי אפשר היה לעלות להבריג אותה החוצה“), קהל הקוראים הקבוע של זמרי מכיר היטב את דיאטת הכאסח שלו, את מוטיב הכרובית החוזר, את ההערצה המייאשת למכבי חיפה ואת עמית. עמית הוא בחור צעיר מאוד, חבר פייסבוק שאוהב לשתף סטטוסים מוצלחים של אחרים ובעיקר של זמרי, רק בלי לתת את הקרדיט למקור. איכשהו מתוך הגנבה הקטנה הזו נוצרה מערכת יחסים משעשעת, להנאת הקוראים.
“אני מת עליו“, אומר זמרי חד־משמעית. “הוא דוגמה לזה שאפשר להפוך משהו נרגן ומעצבן למשהו כיפי. זה מוכיח כמה כוח יש להומור“.
“יותם התעלה על עצמו בעניין הזה“, אומר פתחי. “מישהו אחר היה נכנס בו. אבל בשורה התחתונה ילד בן 16, אם התכוון ואם לא, הצליח לגרור אושיית פייסבוק ולהפוך את עצמו לסלב דרכו. הוא קיבל חשיפה מדהימה בזכות ההתנהלות של יותם. מנפלאות הרשת. עמית יודע מתי לסגת ואיך לא להגזים. יש לו כישרון להפוך לקוריוז מצחיק ולא לדמות נבזית“.
“הבחור גאון“, מסכם זמרי. “ראיתי מה שקורה כשאנשים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות כשגונבים מהם בדיחות. פעם עמית העתיק ממני מהר כל כך, ותוך דקה היו לו איזה מאה לייקים על סטטוס שלי, ולי היו בקושי 14. פרגנתי לו והוא שמח מאוד. בחור תמים כזה“.
מה הסוד של סטטוס מצליח ומקורי, כזה שלא העתקת מיותם זמרי?
“סטטוס זה פאנץ‘“, אומר פתחי. “לא משנה אם כתב אותו אדיר מילר או חשב שכר מראשון־לציון. הסוד הוא להישאר צנוע. הומור עצמי תמיד מנצח“.
“אחרי הכול, מי אוהב וינרים?“ מסכים זמרי. “אתה דואג להופיע בתגובות משעשעות לסטטוסים של אחרים. בסוף יכירו גם אותך. אחרי שיכירו אותך וייהנו ממך, גם יקשיבו לך כשיש לך משהו חשוב לומר“.
“מה שיותם עושה זו לוחמה בשטח בנוי“, אומר פתחי. “זורק סטטוס־שירן אחד, כולם באים, ואז זורק סטטוס ימני. ממש כמו בעולם הפרסום. תבדר אותי – אני אקשיב לך ואשמע על המוצר שאתה מוכר לי. גם כאן, תוכיח שאתה בנאדם ולא מתנחל מופרע, אז נקשיב לדעות שלך. את הלגיטימציה שלו הוא מקבל מהבדיחות, מהסטטוסים המצחיקים“.
“מול המתנחלים זה הפוך“, צוחק זמרי. “תתחיל עם סטטוס ימני, נספוג גם איזה סטטוס על שירן“.
“עקב דרישת הקהל לסטטוסים מצחיקים בין הסטטוסים על פוליטיקה: שירן, זארה, כרובית,
עמית, מתההההה, מכבי חיפה, דביבונים. קחו, תרכיבו לבד“.
(יותם זמרי, 22.6.14)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם