לקראת האיחוד המרגש: הישראלי שהצחיק את מונטי פייתון
רגע לפני האיחוד ההיסטורי של חבורת הקומיקאים המיתולוגית, מייקל פיילין, מייסד החבורה, מספר בגילוי לב ליונתן גת על הפחדים בתחילת הדרך ("חשבתי שעשינו טעות איומה") על הסיבות לאיחוד ("החברים היו צריכים את הכסף") ועל הקריירה שאחרי. ראיון שונה לגמרי
מייקל פיילין לא צריך להתאמץ כדי להוציא אותי משיווי משקל מרוב צחוק. בכל זאת, מדובר בקומיקאי שמצחיק אותי עד דמעות כבר 20 שנה. זה האיש שהקים ב-1969 עם ג'ון קליז את חבורת מונטי פייתון האגדית, שחוללה מהפכה בהומור הבריטי עם מערכונים כמו שיר חוטב העצים (פיילין משתוקק ללבוש בגדי נשים), מועדון הוויכוחים (פיילין משלם עבור ויכוח חסר תועלת), וכמובן, התוכי המת (פיילין מנסה לשכנע את ג'ון קליז שהתוכי שמכר לו בכלל לא מת, אלא רק עייף). את מערכוני הטלוויזיה הללו, שלקוחים מהסדרה פורצת הדרך "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", למדתי בעל פה מתוך קלטות שהשאלתי מספריית הווידאו ליד הבית, ואחר כך שיננתי גם את סרטי הקאלט, "מונטי פייתון והגביע הקדוש", "בריאן כוכב עליון" ו"משהו שונה לגמרי", שהוקרנו בקולנוע פריז ובגת. פיילין, בטח כבר הבנתם, אחראי לכך ששנות העשרה שלי היו מצחיקות וטיפשיות במיוחד.
עוד בתרבות:
רצח נערים דוחה מונדיאל
ואגינה 3.0: לייפות את הפות
יוצרי אבודים לא הולכים לאיבוד
"זה מחמיא לי שאנשים צעירים בגילך צוחקים מחומרים שכתבתי לפני 45 שנה", הוא מחייך במבוכה כשאנו נפגשים במועדון הפרטי החביב עליו באחת מסמטאות הסוהו שבלונדון. "אבל זה בעיקר מבלבל מבחינתי, אני מוכרח להודות. אני לא תמיד יודע להסביר למה זה עדיין תופס. גם בזמן אמת, אגב, היו דברים מסוימים שעשינו, ולא האמנתי שמישהו יצחק מהם. אבל זה הצליח".
למשל?
"כשצילמנו את 'הגביע הקדוש' ב-1974, כתבתי את המערכון על האבירים שמאיימים להגיד 'ני!' לכל מי שלא יענה לדרישותיהם המשונות. זה היה יום קר, כבר היה מאוחר בערב, עמדתי על סולם עם קסדה ענקית ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'נו באמת, זה לא יצחיק אף אחד'. היום, המערכון הזה מיתולוגי ממש. אנשים יודעים אותו בעל פה".
איך אתה מגדיר את ההומור שיצרתם? מהו הומור "פייתוני"?
"קשה להגדיר. זו קומבינציה של סוגים שונים של הומור. מערכונים קלאסיים עם טוויסט, סלפסטיק, מוקומנטרי, רוח שטות. גם רצינות לפעמים. כל מה שלא קונבנציונלי. עם אלמנט של הנאה. אני יודע שהמילה 'הנאה' נשמעת בנאלית, אבל היא מרכיב מאד מרכזי אצלנו. למרות שההומור שלנו יכול להיות גס וחצוף, הוא מעודד אנשים ולא מנסה להאיר את הצד האפל של העולם. בעניין הזה אנחנו קרובים לביטלס, שגם אצלם אלמנט ההנאה הוא קריטי. אז אולי זו הסיבה שממשיכים לאהוב אותנו".
ואת האהבה הזו ניתן גם למדוד. בנובמבר אשתקד, כשפיילין ושאר הפייתונים החיים הודיעו על איחוד היסטורי למופע ראשון על הבמה אחרי 34 שנה, ההודעה פורסמה בראש מהדורות החדשות משני עברי האוקיינוס. 20 אלף הכרטיסים הראשונים להופעה שתיערך ביולי נחטפו תוך 43 שניות בלבד. עשרות אלפי הכרטיסים ל-9 ההופעות שנוספו לאחר מכן אזלו אף הם במהירות שיא.
ההערצה הממושכת הזו מפתיעה אותך?
"זה תהליך מאד מסקרן. אנשים כנראה אוהבים את המערכונים שלנו כחלק מהווי, להיות חלק מקבוצת אנשים שהיית רוצה להיות מזוהה איתה. זה קשור גם ליצר אספנות. לאסוף חומר של מונטי פייתון, או לאסוף משפטים שלנו, גורם משום מה לאנשים סוג של שמחה. וככל שהמשפטים מוזרים יותר - כך טוב יותר".
מי כמו פיילין (71), יליד העיר שפילד, יודע מה זו אובססיה להומור. כבר בגיל 10 החל לבצע מונולוגים קומיים מול אמו (שבניגוד להורים בריטים שמרניים אחרים, דווקא תמכה בכישרון המולד שלו), וכשהתבגר, מעט העריץ את חבורת הקומיקאים הרדיופונית "The Goons", שכללה את פיטר סלרס וספייק מיליגן. תוך כדי לימודי ההיסטוריה באוקספורד, פגש את טרי ג'ונס ויחד החלו לבצע מערכונים עבור ה"אוקספורד רוויו", חבורת הקומדיה של האוניברסיטה. ב-1965 הוזמן להופיע בתוכנית הטלוויזיה "NOW!" ויחד עם ג'ונס החל לכתוב לתכניתו הידועה של דייויד פרוסט. שם גם נפגשו השניים עם צמד הכותבים ג'ון קליז וגרהאם צ'פאמן והתסריטאי אריק איידל. כשקליז התקשר אליו והציע לו לאחד את כולם לחבורה אחת, פיילין הסכים בשמחה. הם צירפו אליהם את האנימטור האמריקאי טרי גיליאם והקימו את שישיית מונטי פייתון.
ההתחלה לא היתה קלה. "אני זוכר שאחרי התכנית הראשונה של 'הקרקס המעופף', אמרתי לעצמי שכנראה עשינו טעות איומה. אם תביט בה,
ומתי הבנת שזה כן עובד?
"אחרי שתיים-שלוש תכניות התחלתי להבין שאולי בכל זאת יש לזה קהל. שמענו שסטודנטים צופים בזה, שבארים מקרינים את זה. נודע לנו שפול מקרטני עוצר את החזרות שלו כדי לראות אותנו. וג'ורג' הריסון שלח לנו מכתב מאוד נחמד. כשעיתונאים התחילו לשבח אותנו, הבנתי שזה מתחיל לתפוס".
ובכל זאת, ב- BBC לא עשו לכם חיים קלים.
"נכון, הם לא היו מרוצים מהעונה הראשונה. יש לנו עותק מישיבת הבוקר אחרי סיום העונה, כשרק אחד מתוך עשרה היה בעדנו. כנראה שהם אמרו לעצמם: טוב, זה שבת בלילה, אף אחד לא באמת רואה את זה. בואו ניתן להם להמשיך".
אז היה לכם גם מזל.
"בטח. היום, למשל, אני לא חושב שהתכנית היתה נוצרת בכלל. ב-69' רק אדם אחד היה אחראי על כל מחלקת הקומדיה, שגם אהב וגם הבין בתחום. אם הרעיון שלך מצא חן בעיניו, קיבלת תכנית. היום, כל הצעה עוברת ניתוח קפדני של מפיקים שבוחשים בתסריט ומודאגים מכל מילה וביטוי. הם היו מנסים לעשות לנו אנליזה ולשלוט בנו, ובגלל שהיינו כל כך ספונטניים, זה היה מסרס אותנו. לדעתי זו בעיה אמיתית לקומיקאים עכשיו. קשה ליוצרים להסביר על הנייר מה הם הולכים לעשות ועוד לקבל אישור מאנשים, שבינינו, אין להם חוש הומור מי יודע מה. אלו ששולטים היום בתעשייה טובים יותר בחישובים כספיים מאשר בהומור".
כתבת לא מעט מערכונים קיצוניים וסוראליסטיים, אבל אתה נראה נורמלי ויציב.
"אני מניח שזה בתוך הראש. הרבה דברים רצים לי בראש. אני לא יודע איך אני יודע לכתוב כך. למה שמישהו יכתוב מערכון על מישהו שמגיע הביתה ואומר שמשהו במפעל מתקלקל, וכשאשתו שואלת אותו שוב ושוב מה קרה, הוא יגיד 'לא ציפיתי לאינקוויזיציה הספרדית', ואז יהיה כתוב בתסריט שהאינקוויזיציה הספרדית אכן נכנסת לבית. אני לא יודע אם זה דבר משוגע לעשות או לא. זה משוגע?".
בוודאי.
"לי זה נראה טבעי לגמרי (צוחק). תראה את גרהאם צ'פמן, למשל. הוא היה רופא, טיפס על הרים, עישן מקטרת, ממש הבריטי המהוגן - והיה מטורף על כל הראש. לא היית רואה את זה ביומיום, אבל זה היה צץ לו במערכון. למשל, במערכון התוכי המת הוא זה שהחליט לקרוא לו 'הנורווגי הכחול', שזה שם נפלא לתוכי. אני לא יודע מאיפה הדברים האלה צצים. אני מניח שיש מגעים חשמליים במוח שמביאים לך את ההברקות".
בזמנו, חשבו שאתם על סמים.
"כן. אבל המקסימום שלקחנו היה פרצטמול פעם בשבוע. חשבו ככה כי היינו נערי שנות ה-60 והיה מקובל להאמין שבשביל לעשות משהו יצירתי, צריך לעשן משהו. אבל אם היינו משתמשים בסמים, זה היה פוגע במשמעת הכתיבה שלנו. אם תביט על המערכונים שלנו, תראה שיש שם הרבה עבודה מחושבת. המערכונים מאד מילוליים והדיאלוגים מאד מדויקים. סמים היו הורסים הכל".
ובכל זאת, יש הרבה אנשים שלא מתחברים להומור שלכם ולא מבינים מה מצחיק בו.
"בהחלט. אני חושב שההורים שלי הם שניים מהם. יש הרבה אנשים שמרגישים מאוימים מאיתנו, כאילו אנחנו 'אינטליגנטים מדי'. אני לא חושב שזה הכי אינטליגנטי לשים לעצמך מטפחת על הראש ולצעוק 'כואב לי הראש', כמו במערכון של מיסטר גאמבי. אבל אני חושב שבכל דבר שיש בו ערך, יהיו אנשים שייהנו או יסלדו ממנו. במקרה של מונטי פייתון זה קיצוני, אלה שאוהבים יכולים להיות ממש אובססיביים. אני יכול לרדת לרכבת התחתית ואנשים יצטטו לי את כל מערכון התוכי המת, אלא אם כן אני אירה בהם. ובאותה מידה, יהיו אנשים שיסלדו מאיתנו, וזה טוב. הכי גרוע זה להיות באמצע. שאנשים יגידו: 'אה, מונטי פייתון? כן, מעניין'".
גם אתה לא היית מרוצה מכל המערכונים שעשית.
"נכון. אני חושב שיש לא מעט חומר שכתבנו שלא היה ברמה הכי גבוהה האפשרית, כי אל תשכח שכתבנו המון. הכנו תוכנית גדושה מדי שבוע במשך 13 שבועות. אני חושב שהיו אולי 2-3 מערכונים חזקים באמת בכל תוכנית. אני לא יכול לשים את האצבע שלי על מקרים ספציפיים, אבל אם אעבור על ספר המערכונים שלנו אני בהחלט אוכל לנקוב בכאלה שלדעתי לא היו טובים מספיק, או שפשוט לא בוצעו כראוי באותו ערב. היו לנו סטנדרטים גבוהים ואנחנו מאוד ביקורתיים כלפי הדברים שעשינו".
עשיתם מהומה גדולה עם הסרט "בריאן כוכב עליון". טענו שאתם פוגעים בשלוש הדתות. אתה זוכר איך היהודים הגיבו?
"אני דווקא שמעתי שיהודים מאד אהבו אותו. כי ליהודים יש חוש הומור מצוין. והסרט הזה, בסופו של דבר, הוא קומדיה. אנשים חושבים שזה סרט שצוחק על ישו, אבל זה לא נכון. הסרט מספר על אדם שחושבים אותו בטעות לישו. ואם לצופה אין חוש הומור, אז זה ממילא לא ישנה לו. אגב, אני זוכר שלקחנו ניצבים בתוניסיה לשחק חלק מהמאמינים, אז נוצר מצב משעשע שערבים שיחקו יהודים אדוקים".
ב-1989 היה נדמה שהחגיגה נגמרה, כשגרהאם צ'פמן נפטר מהסרטן יום לפני חגיגות 20 השנים הראשונות למונטי פייתון. מאז, הפייתונים סירבו לשוב ולהתאחד, למרות תחנוני המעריצים. פיילין, כך מתברר, היה הסרבן העיקרי. "אני מודה שאני הייתי זה שלא רצה לוותר על שאר העיסוקים שלי. ב-98' היה דיבור לא רשמי על איחוד. חלק מהחברים רצו לעשות הופעות בלאס וגאס, אחרים רצו הופעות קטנות יותר. ואני לא רציתי לוותר על יתר הפרויקטים שהתחייבתי להם. גם הייתי מודאג מחסרונו של גרהאם. שאלתי את עצמי אם זה יכול לעבוד בלעדיו, בלי הראש הטוב שלו והמשחק המצוין שהיה מאד חיוני לנו. אבל הנה, בסוף הסכמתי ואנחנו עושים את זה".
כשראיינתי את ג'ון קליז ואת טרי גיליאם, הם נשבעו לי שלעולם לא תתאחדו.
"נו, אתה רואה? ובסוף מאשימים אותי (צוחק). זה מתאים לנו. אנחנו מבטיחים משהו ביום אחד ומפרים את ההבטחה למחרת".
אז מה שכנע את כולכם להתאחד דווקא עכשיו?
"הסיבה הראשונה היא שחלק מהחברים צריכים את הכסף. לג'ון קליז היו גירושים יקרים מאד מאשתו השלישית. טרי ג'ונס מוטרד מהמשכנתא שלו...".
אתה צוחק.
"לא, לא, הוא באמת צריך לשלם משכנתא, הוא עבר לאזור יקר יחסית בלונדון. וחוץ מזה, היתה לנו תביעה משפטית שסיבכה אותנו. אדם שהיה מעורב בסרט 'הגביע הקדוש' דרש מאיתנו זכויות מהמחזמר שנוצר בעקבות הסרט, 'ספאמלוט'. ההוצאות המשפטיות גדלו והקופה של החברה שלנו התרוקנה. החלטנו להחליף את הסוכן שלנו והבחור החדש שהגיע היה מנוסה מאד בהופעות ענק, הוא היה האמרגן של 'קווין'. הוא אמר לנו: 'תראו, אם אתם רוצים לכסות את החובות, תופיעו באולם ה-o2'. וזה שכנע אותנו".
"אבל מעבר לעניין הכלכלי הטהור, אני חושב שכולנו רצינו להתמודד סוף סוף עם הרצון הזה של הקהל, להתאחד. היינו צריכים להגיד 'לעולם לא', או 'פעם אחד נוספת ודי'. והלכנו על זה. אחרי הכל, אנחנו מאוד אוהבים את החומר. אנחנו אוהבים להיות על הבמה. וכולנו, במידה כזו או אחרת, אקסהיביציוניסטים".
מה הולך לקרות במופע?
"המופע יכלול את המערכונים הקלאסיים שלנו, 'מועדון הוויכוחים', 'שיר חוטב העצים', 'נאג' נאג'', 'התוכי המת', 'ארבעת אנשי יורקשייר'. אריק איידל ישיר 2-3 שירים, אחד מהם חדש. זו תהיה הופעה עמוסה מאד. אני עצמי צפוי להחליף שם תלבושות 12 פעם".
נראה אותך בבגדי נשים?
"אני רואה ניצוץ בעיניך, יונתן?" הוא צוחק. "אז כן. נבצע את מערכון 'השופטים העליזים', שבו אני מופיע בדראג. ותהיה גם להקת רקדניות שתמלא את קטעי הביניים. אחד הדברים היפים והחשובים שנעשה הוא לצרף אלינו את גראהם צ'פמן ולתקשר איתו בזמן ההופעה דרך מסכי הווידאו באולם. יהיה נחמד שיצוץ פתאום ויגיד לכולנו: 'תעצרו, זה נהיה טיפשי מדי'".
יהיו דברים חדשים?
"יהיה משהו אחד חדש יחסית. יש מערכון שנקרא 'סחיטה', שבו אני מגלם מנחה טלוויזיה שמציג סרטים פורנוגרפיים של פוליטיקאים וקורא להם לשלם לתוכנית כסף כדי לעצור את השידור. מכיר?".
בעל פה.
"אז נרענן אותו. אנחנו מנסים לכתוב משהו מודרני שיהיו מעורבים בו פוליטיקאים רלוונטיים. לא יודע אם זה יצליח. אנחנו עדיין עובדים על זה. כל היתר יישארו אותו דבר. הגענו למסקנה שאי אפשר לעדכן את המערכונים. אבל נבצע את 'האינקוויזיציה הספרדית' בפעם הראשונה בהופעה חיה".
יש חשש לאכזב את המעריצים?
"בוודאי. שמע, אנחנו יכולים לעלות לבמה, לעשות משהו מאד אנרגטי ולחטוף התקף לב. אנחנו כבר מבוגרים, אתה יודע. אנשים בני 70 ומעלה לא אמורים לקפץ על הבמה עם בגדי נשים. כמובן שיש חשש שמשהו ישתבש, אבל לא נראה לי שזה יקרה. בסופו של דבר, אנחנו מקצוענים. עשינו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר. אני לא חושב שמישהו ירשה לעצמו להיות לא מוכן. ויש עוד דבר - הקהל שלנו הם המעריצים שלנו. הם קנו כרטיסים לא בשביל לראות מה זה מונטי פייתון, הם באו כדי ליהנות ממה שהם מכירים. הם ודאי יצעקו איתנו את השורות. אז אם נשכח משהו, הם יעזרו לנו".
זהו האיחוד האחרון או שאנחנו יכולים לצפות למשהו ב 2019, כשתחגגו 50 שנה למונטי פייתון?
"אולי נעשה אירוע רפואי, תחת הכותרת 'מונטי פייתון שמורים בהקפאה'. אני מניח שאנשים ירצו לעשות משהו. 10 ההופעות שנעשה ייתנו לנו הזדמנות לראות איך זה מרגיש. אם זה עדיין עובד בינינו כמו שצריך. אם ניהנה מזה מספיק, אולי נעשה עוד מופע בעתיד. אבל קשה לי להבטיח לך".
היתה שמועה בזמנו, שאולי תעשו סרט המשך ל"הגביע הקדוש".
"נכון. היתה מחשבה כזו, שאריק איידל הגה לפני 15 שנה. הרעיון היה שהאבירים המבוגרים יצאו למסע נוסף, כשכל הזמן מסיחים את דעתם בדרך. כך שבמקום לבצע את מסע הצלב, הם יסטו מהדרך בגלל כל מיני סיבות טיפשיות. זה היה יכול להיות מאוד מצחיק. אבל זה לא קרה. שוב, בגלל שלכל אחד היו דברים אחרים לעשות. אנחנו נהנים לעבוד גם מחוץ למונטי פייתון. וקשה לכולנו להפגש יחד לזמן ממושך".
למרות שהשם "מונטי פייתון" רודף אחריו לכל מקום, פיילין הוא כבר מותג תרבותי בפני עצמו ובשנים האחרונות מוגדר בבריטניה כ"נכס לאומי". לאחר ימי הפייתון הוא מנהל קריירה עשירה כשחקן בסדרות ובסרטים ("ברזיל", "דג ושמו ונדה", G.B.H. ו-"חברות מאמריקה") וכמגיש תכניות טלוויזיה. בין השאר, מוביל פיילין את תכניות המסע והטיולים של ה-BBC. שמונה עונות כבר מאחוריו והוא ביקר בכל מקום על פני כדור הארץ. כמעט.
"אני לא יודע למה לא טיילתי בישראל עד היום", הוא מתנצל. "עשינו מסעות ארוכים מאד, מסביב לעולם, מקוטב לקוטב. היה לנו רצון לבקר גם במזה"ת ולעשות סיבוב בין מצרים, ישראל, ירדן, סוריה ואיראן, אבל זה לא התאפשר מסיבות טכניות, בגלל בעיות גבול. אני לא שולל את האפשרות שזה עוד יקרה".
גילמת גם דמויות רציניות וזכית לשבחים. אתה לא חושב שהזיהוי שלך עם קומדיה מנע ממך לפתח קריירה של שחקן דרמטי?
"אני לא מרגיש שפספסתי משהו. ובכנות, אינני רואה הבדל גדול בין משחק דרמטי לקומי. אני מרגיש בר מזל שאפשרו לי לגלם כל כך הרבה תפקידים קומיים. זה נחמד כשמבקשים ממך לגלם דמות דרמטית, למרות שאני חושב שהקומדיה תמיד שם, גם בתפקידים הרציניים. אבל אם הצופים היו אומרים 'אנחנו לא חושבים שזה מספיק טוב, כי הוא לא מצחיק כמו במונטי פייתון', הייתי מתאכזב מזה. כנראה שבגלל שעשיתי כל כך הרבה דברים בחיי, אנשים נותנים לי קרדיט לעשות גם דברים רציניים ורואים את זה בקונטקסט הנכון".
בשנים האחרונות מתמחה פיילין גם בסרטי דוקו על אמנות וציירים. האחרון שבהם הוא על האמן אנדרו וואיית', דוקו שזכה לשבחים רבים. "אני מוצא שאמנות טובה יכולה להיות מכשפת ורבת עוצמה. הרבה עבודות אמנות מוצגות בתקשורת כאילו הן מיועדות רק לאליטות ורציתי לעשות מסע לימוד עצמי. קיוויתי שכשאני לומד, גם הצופים ילמדו. לא לימוד ברמה האקדמית אלא ההתרגשות הטבעית מהבטן".
ובנוסף לכך, בזמנו הלא כל כך פנוי, כותב יומן אישי. כבר למעלה מ-45 שנה. היומן נחשף בספרים עבי כרס שהפכו לרבי מכר באנגליה, הכרך השלישי בדרך והוא ילווה במופע יחיד ראשון של פיילין, בו יספר לצופים את קורות חייו. "הספר יוצא בספטמבר ונקרא 'Traveling to work'. אלה יומנים שמתארים את התקופה שבה הייתי בן 50 ופתאום קפץ עלי פחד שאני עלול למות בלי שמימשתי דברים בחיים. לכן התחלתי לעשות הרבה דברים באותן שנים: לכתוב מחזות, לכתוב רומן, לצאת לסדרת טיולים".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"שיזכרו. זה יספיק לי. רק שיזכרו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם