"גוף שלישי": כל הדרכים מובילות לשום מקום
האם מותר לחטוא בשם האהבה? שואל יוצר "התרסקות" בסרטו החדש, ומנסה להשיב באמצעות כל התכסיסים המזוהים עמו באופן לא אמין ובלי לאמר דבר. אפילו מילה קוניס וליאם ניסן הולכים לאיבוד בתסריט מסורבל ועלילה קטועה
"גוף שלישי", סרטו החדש של האגיס, עוסק גם הוא במספר סיפורים שמצטלבים אחד עם השני, הפעם בקנה מידה עולמי. סופר מפורסם (ליאם ניסן, "רשימת שינדלר", "עלייתו של האביר האפל") מתבודד בבית מלון בפריז על מנת לכתוב את יצירת המופת הבאה שלו, וזוכה לביקור מבת זוגתו בעלת מצבי הרוח המשתנים, שמסתירה ממנו סוד אפל. ברומא, איש עסקים אמריקאי (אדריאן ברודי, "הפסנתרן") פוגש צועניה מסתורית שזקוקה נואשות לכסף על מנת להשיב אליה את בתה שמוחזקת כבת ערובה. ובניו-יורק, מילה קוניס ("ברבור שחור") מגלמת אם אשר מאבדת את המשמורת על בנה, לאחר שמואשמת בחשד כי ניסתה להרוג אותו.
עוד בתרבות:
כולם אוהבים את אבי סינגולדה
צפו בטוני בנט מארח את ליידי גאגא
האח הגדול: רפלקס ההקאה הלאומי
החוקיות היא פשוטה: העלילות המקבילות צריכות להתקדם בקצב מסונכרן, לעסוק בנושאים דומים ולתמוך אחת בשנייה. סיפור אחד מוכרח להשליך גם על הסיפור השני, והתסריט, הדמויות, כמו גם העלילה, צריכים להיות חדים מספיק כדי להצליח לעניין, גם כשהעלילה אינה רציפה ונקטעת לטובת סיפור אחר. כדי שסרט כזה יעבוד הוא צריך להביא למסך משהו מרענן ומקורי, מבט קולנועי קצת שונה, איזושהי עדינות מסוימת, תוך כדי התעסקות בסיטואציות אנושיות, במיוחד כשמאז "התרסקות" סרטים בסגנון הלכו והתרבו (אפילו אצלינו עם "מדוזות" הישראלי).
"גוף שלישי" נכשל בכל התחומים האלה, ובפועל נותן הרגשה של התעסקות שטחית בשלושה סיפורים שנדמים תלושים לחלוטין אחד מהשני. שלושת הסיפורים מתקדמים
גם צוות השחקנים המכובד של הסרט לא מצליח להרים אותו. לצידה של מילה קוניס מככב ג'יימס פרנקו ("127 שעות") והדמויות שלהם שטוחות וכמעט חסרות חשיבות. לצידו של ניסן, שחקן מצויין לרוב, נמצאת אוליביה ווילד היפיפיה שגילמה את שלוש-עשרה ב"האוס" ושורות הדיאלוגים המופרכות ששניהם קיבלו גורמת למשחק שלהם להראות לא אמין. דווקא בקו העלילה השלישי בו מככבים ברודי ומורן אטיאס שלנו, המשחק נראה טבעי, התסריט אמין יחסית והסיפור שומר על מתח ועניין.
האגיס משתמש יתר על המידה בתכסיסים מוכרים במטרה לפרוט על בלוטות הרגש של הצופים, כשכל סצינה טעונה מלווה במנגינה קיטשית קבועה והילוך איטי שהיה אמור להיכחד מעולם הקולנוע אי שם בשנות ה-80, מה שהופך את הדרמה להראות לעיתים מגוחכת. דווקא כשהוא זונח את הטריקים האלו בצד ומצליח להציג סצינה כנה ואמיתית הוא אכן מצליח לרגש. יחסית לדרמה שמונעת כולה ע"י הדמויות, הרגעים האלו הם מעטים מדי ולא מספקים.
הסרט עוסק במספר נושאים שחוזרים על עצמם בין הסיפורים השונים, אך נקודות ההשקה ביניהם מאולצות ולא ברורות. למרות ששלושת הסיפורים מציגים במרכזם סיפורי אהבה, הוא עוסק במערכות היחסים האלה בצורה נטולת תשוקה. שלושת הדמויות הראשיות נמצאות בנקודת משבר בחייהן ונדמה כי הן מכות על חטא, ויחד עם זאת נראה כי הן נכתבו ללא טיפת חמלה. ולבסוף, העיסוק המרכזי בסרט בנוגע לאמון בבני האדם שמסביבך, משאיר את הצופים ללא תובנות. האם האהבה גורמת לך לתת אמון בצורה עיוורת לבן אדם שמולך? האם מותר לחטוא בשם האהבה? אין תשובה. אמנם הסרט שומר על עניין עד לסופו, אך התחושה שנותרת היא של סרט כמעט חסר משמעות, שניסה בטרחנות להגיד המון אבל לא אמר דבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם