הדייג והאנאלפביתית נגד המוסד

שני ספרים חדשים, שוודי וישראלי, מחזיקים בצירוף מקרים פלאי קווי עלילה דומים, אירועים פנטסטיים עם ביקורת חברתית ממשית בהחלט. בת למנקת מחראות אלכוהוליסטית וגאונית במתמטיקה ועורך דין שמחפש את ילדו האבוד – קבלו שני ספרים שמומלץ לקרוא בזה אחר זה, במקרה

לאה רודיטי | 4/7/2014 14:11

שני ספרים שיצאו לאור לאחרונה ושקראתי במקרה בזה אחר זה, מתאפיינים במקבץ לא סביר, אבל די מענג, של אירועים פנטסטיים. ממבט ראשון, אין בין שני הספרים שום דמיון: הראשון הוא "האנאלפביתית שידעה לספור" מאת יונס יונסון השוודי (הוצאת כתר, תרגום: רות שפירא),

האנאלפביתית שידעה לספור עטיפת הספר

מחברו של רב המכר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (שגרסתו הקולנועית מוקרנת כעת). השני הוא "דייג ברשת" של ישראל זמיר (הוצאת ספרי מקור – פרוזה), קיבוצניק ישראלי ובמקרה גם בנו של יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות.

עוד בתרבות:
מכשפת הספרות הישראלית
אמנים מברכים את פורטיס
רפלקס ההקאה הלאומי

בשני הספרים יש מצבור של אירועים מוזרים, אבל ההבדלים העמוקים ביניהם מעוררים מחשבה על מבנה הסיפור, על מידת האמינות העלילתית בתוך הסיפור ומחוצה לו, ועל הקשרים המעניינים בין מציאות לבדיון.

מבחינה סגנונית, ב"אנאלפביתית" יש תווי היכר בולטים של הרומן הפיקרסקי (שבו גיבור בן המעמדות הנמוכים עובר הרפתקאות בלתי מתקבלות על הדעת, באופן שנועד להעביר ביקורת על החברה, כמו למשל "קאנדיד" של וולטייר מאמצע המאה ה-18). כאן מסופר על נערה דרום אפריקאית בשם נומבקו מייאקי, בת למנקת-מחראות אלכוהוליסטית, שהיא גאונית במתמטיקה. בעקבות תאונת דרכים היא הופכת לעוזרת בית ומעין אסירה במתקן גרעיני. בהמשך היא תמצא את עצמה עם מלך שוודיה וראש הממשלה בקבינה של משאית תפוחי אדמה, שבה מוסתרת פצצת אטום, אחרי שאחיו התאום של החבר שלה ברח מסוכן מוסד ישראלי, קפץ ממסוק ונחת על מחסן כריות שריכך את נפילתו. וזה רק אפס קצה של העלילה הבלתי סבירה בעליל.

עם זאת, הביקורת החברתית החוץ-ספרותית היא ממשית בהחלט: על משטר האפרטהייד שנהג בדרום אפריקה, על השתחלותם של נאצים וניאו-נאצים לשלטון, המרדף אחר כוח גרעיני, עליית כוחה הכלכלי של סין, השלומיאליות של כוחות הביטחון – המשטרה השוודית, המוסד הישראלי ומי לא - וכל זאת תוך אזכור פרטים היסטוריים ודמויות ממשיות בפוליטיקה העולמית, מנלסון מנדלה ועד אולמרט וציפי לבני, כן כן. כמובן שאיננו מאמינים לרגע לפרטי העלילה עם הקפיצות השיגעוניות והבלתי מתקבלות על הדעת - ולכן היא מצחיקה בדרך כלל.

לעומת זאת, "דייג ברשת" כתוב במבנה של סיפור מסגרת שממנו מסתעפים אינספור סיפורי משנה – שלמעשה אינם קשורים זה לזה. גיבורו הוא רון גלמן, עורך דין

ישראלי-לשעבר המתגורר במנהטן, שאשתו וילדיו נהרגו בתאונה (גם כאן תאונת דרכים מניעה את העלילה!). הוא נזכר במקרה ברומן נעורים בקיבוץ שבו נערה הרתה לו וסירבה להפיל, ומחליט לצאת לחפש אותה ואת ילדו. בארץ הוא פוגש אנשים שונים שמספרים לו את סיפורי חייהם המוזרים ואנקדוטות מהווי העיר והכפר והעלייה, וגם כאן הרקע ההיסטורי עשיר ומפורט, וראו זה פלא – אנחנו מאמינים לגמרי לכל האירועים הללו, כי יש להם ארומה מוכרת של אגדות אורבניות – או מכיוון שמדובר בקיבוץ, אולי מן הראוי לכנות אותן "אגדות אגרריות"?

למשל, הסצינה המצחיקה שבה הקיבוצניקים בונים את ענף המדגה, ונוסעים לשוק במשאית שבה בריכת ברזנט עמוסה דגים, הנקרעת במהלך הנסיעה. הקיבוצניקים אוחזים בפינות הברזנט עד שהמים מתחילים להתחמם והם חוששים להגיע לשוק עם מרק דגים. הם עוצרים בכפר ערבי כדי לבקש קרח אבל אינם יודעים את המילה "קרח" בערבית, ומנסים נואשות: קרחאן? קרחאנה? (בית זונות). היה או לא היה – לגמרי יכול היה להיות, ברור. או חברת גרעין הנוער שחוזרת בהיחבא לסוריה כדי לרצוח קצין שהתעלל בה בסיוע המוסד, שוב המוסד, או הדייג שנמאס לו מכלבו הנודניק, והוא מבקש מחבריו להצמיד לכלב מטען דינמיט – הכלב הקשור משתחרר ורץ בשמחה לבעליו... למה לא, אנחנו חושבים, אצל הקיבוצניקים האלה הכל יכול להיות.

בשורה התחתונה, שני הספרים הם ספרי חופשה קלילים וקריאים. שוודיה או דרום אפריקה – כל העולם קיבוץ, לא?