הזקן שהלך לאיבוד בעלילה מופרכת ולא מצחיקה
מתחיל משעשע וממשיך משעמם, העיבוד הקולנועי ל"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" השוודי מנסה לשחזר את הצלחת "פורסט גאמפ", אבל מאבד את הדרך להוליווד. על אף משחק מצוין של הדמות הראשית, התוצאה המתקבלת היא בדיחת קרש אחת ארוכה
עוד בתרבות:
ראש הממשלה חייב לו כסף: משחק אסוציאציות עם רד אורבך
בין ריאליטי למציאות: האזעקות הגיעו לבית האח הגדול
יום הולדת 60: אמנים מברכים את רמי פורטיס
ב-2009 יצא לאור בשוודיה ספר בשם "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ובמהרה הפך לרב מכר עולמי. גם בישראל זוכה הספר לאהדה רבה. כנראה ששוודיה השכילה ללמוד מהוליווד שבנוסף למשפטי מחץ אלמותיים, ספרים מצליחים אפשר לעבד לסרטים רווחיים, וככה הגיע אלינו הסרט בבימויו של פליקס הרנגרן.
הזקן בן המאה הוא אלאן קרלסון, קשיש שיושב בחדרו בבית האבות בעוד בחדר השני האחיות מכינות לו עוגה עם מאה נרות, לכבוד יום הולדתו. אבל אלאן, שמאז ומתמיד היה טיפוס יוצא מן הכלל, מחליט לצאת דרך חלון החדר ולברוח. הוא אמנם מבוגר אבל כוחו עוד במותניו. אלאן מגיע לתחנת האוטובוס הקרובה ומוצא את עצמו לוקח מזוודה מסתורית למסע שבמהלכו יפגוש דמויות מוזרות ופילים, בזמן שסוחרי סמים אכזריים והמשטרה רודפים אחריו.
הפתיחה של "הזקן בן המאה" נראית מבטיחה. דמותו של אלאן מעוררת עניין וחמלה מההתחלה - כולם מסביבו מתייחסים להכל בהמון חשיבות, ורק לאלאן
אבל במהרה הסרט הופך להיות מתיש ושבלוני. עלילת המתח במהלכה אלאן נרדף ע"י סוחרי סמים ובדרכו מצרף אליו עוברי אורח מפסיקה לעניין במהרה. דמויות המשנה לאורך הסיפור שטוחות ברובן ומשמשות רק כאתנחתות קומיות לא מוצלחות, והצפייה הממושכת בהן מתסכלת. העלילה כולה מתקדמת באופן שרירותי לחלוטין - האירועים נובעים מצירופי מקרים כאלה ואחרים, מוטיב חוזר במהלך הסרט, שבו הכל למעשה מקרי ושרירותי.
בתחילה זה אמנם משעשע ומקורי, אבל באיזשהו שלב זה כבר נהיה מופרך. זהו אחד הדברים המרכזיים שנראה כי נפלו במהלך העיבוד לסרט: בזמן שבספר אירועים שרירותיים יכולים להחליק פנימה בלי שהקוראים ישימו לב, בסרט שבו אנו מקבלים את כל העלילה באופן הרבה יותר מרוכז, השרירותיות הזו בולטת ומערערת את האמינות של הסרט וגם את הסבלנות. אם הכל יכול לקרות וחוקי הקולנוע לא חלים על הסרט - לאף אירוע לא יהיו השלכות על המשך העלילה וכל מצב ניתן לפתור בעזרת פתרון קסמים, אז אין שום דבר שמסקרן להמשך הצפייה.
במקביל לבריחה מבית האבות, משולבים בסרט גם רגעים מתקופות בחייו של אלאן, בנקודות בהן הוא מצא את עצמו במרכזם של אירועים היסטוריים חשובים. בין היתר הוא רוקד עם הגנרל פרנקו הספרדי, אוכל ארוחת ערב עם הנשיא טרומן, מרגיז את סטאלין ואפילו תורם להמצאת פצצת האטום.
ההשוואה ל"פורסט גאמפ" בשלב הזה מתבקשת, סרט ששילב בין אירועים אישיים בחייו של הדמות הראשית לבין אירועים בעלי השפעה כלל-עולמית, רק שהביצוע ב"זקן בן המאה" מאכזב. סצינות הפלאשבק הן עוד אתנחתות קומיות (בסרט שגם ככה נראה כולו כאתנחתא קומית) שלא מסתנכרנות כלל עם העלילה הראשית וגם הן תורמות לתחושת השרירותיות של הסרט. בנוסף, סצינות פלאשבק רבות נחתכו איפשהו בין שלב העיבוד לתסריט לשלב העריכה - בין היתר פגישה עם ווינסטון צ'רצ'יל וטיול על הרי ההימלאיה, והשאלה הברורה היא למה היה צריך את זה בכלל? האפיזודות הקצרצרות האלה מן העבר חסרות טעם ואמירה, מיותרות לעלילה כמו גם להתפתחות הדמויות.
יכול להיות שמשהו הלך לאיבוד בתירגום - בין הספר לסרט, או בין הסרט השוודי לקהל. החיים הם באמת קופסת שוקולד, אבל במקרה הזה הטעם של השוקולד פשוט לא משהו. ההומור השוודי, שעליו מושתת הסרט כולו, נראה רוב הזמן ילדותי מדי. בדיחות סלפסטיק ואי-הבנות יכולות אמנם לשעשע, אבל לא להחזיק סרט באורך מלא. מעל לכל נדמה שהסרט מנסה להציג בפנינו רצף של משלים קצרצרים ולהעביר איזשהו מסר על הדברים החשובים בחיים, על הבחירות שאנחנו עושים ועל המקומות שאליהם אנחנו מגיעים, אבל כל התובנות האלה נופלות בין העלילות השבלוניות שמותירות את הצופה מותש, ורצף המשלים הזה נראה פשוט כמו רצף מערכונים לא מוצלחים. "הזקן בן המאה" אולי ניסה להגיד משהו חשוב ולשלב בין תובנות אנושיות לקומדיה משעשעת, אבל בסופו של דבר הוא מרגיש בעיקר כמו בדיחת קרש אחת ארוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם