ראשי » תרבות » אמנות

ריקי בליך: לא חשתי כישראלית ייאוש כזה מעולם

מי שמככבת כל שנה בסדרה חדשה זרקה את הטלוויזיה כדי למנוע מהמתח והלכלוך להיכנס הביתה. בכל זאת, היא לא מצליחה להתעלם מהמצב גם כשהיא חוזרת משופינג אסקפיסטי באירופה: "אני חשה ייאוש ופחד כשאני חושבת על העתיד של בתי כאן"

באנו לדבר איתה על אמנות ועל הפרשנות המקורית שלה לתערוכה מיוחדת בה תתפקד כמדריכה, אך אפילו עם רגע החזרה שלה מטיול אירופאי של שופינג, נימוסים ושקט, מצאנו את ריקי בליך סוערת ונרגשת, לא שאפשר להאשים אותה.

עוד בתרבות:
בין ריאליטי למציאות: האזעקות הגיעו לבית האח הגדול
לא תאמינו איזה שיר בחר ניל יאנג לבצע בטוק שואו של פאלון
הזקן שהלך לאיבוד בעלילה מופרכת ולא מצחיקה

"אני מודה שלא חשתי כישראלית ייאוש כזה מעולם, ואכזבה עמוקה מהאנשים שאני חיה בקירבם. אני יודעת שאני מסתכנת פה בלינץ' באווירה האלימה שנוצרה כאן, אבל זה בדיוק העניין", אומרת בליך בכאב.

"חזרתי עכשיו משבוע של אסקפיזם ושופינג בברלין ובלונדון הקרירות, הנעימות והמנומסות, היישר אל תוך הטירוף שקורה כאן. מי שמדבר על סובלנות וחוסר גזענות ומעז לומר את המילה שלום, הופך מסומן ומנודה, אני מסתכלת בפייסבוק ובוכה. אני אימא לילדה קטנה ואני חשה ייאוש ופחד כשאני חושבת על העתיד שלה כאן. פשוט ככה. מצד שני, היא גם מקור הרוגע והשקט שלי כשאצלה הבעיה הכי גדולה כרגע היא איך להלביש את הברבי שהיא קיבלה מלונדון. אני נסגרת איתה בבית במזגן ומשחקת איתה בברביות ולרגע נדמה שהכל בסדר".

איך את משאירה עבורה את העולם מחוץ לדלת?

"היא עוד קטנה מדי בשביל להבין איפה היא חיה. לפני עשר שנים עשיתי מעשה חכם וזרקתי את מכשיר הטלוויזיה מהבית, אני חושבת שזה מונע מהרבה מתח ולכלוך להיכנס הביתה. אני משתדלת להתנהג כמו שהייתי רוצה שהעולם סביבי יתנהג, בסובלנות, בנימוס, ברגישות".

וזה עובד?

"אני מודה שלפעמים אני שומעת חדשות או קוראת מה קורה סביבי וקשה להישאר רגועה. אין לי ממש תשובה לזה, אני נושמת עמוק ומנסה. אני מדמיינת אותנו מטיילות יחד בהייד פארק בשכמיות ומגפים. ממליצה לכולם, מין דמיון מודרך כזה. אבל אני גם לוקחת אותה לים או לטיול בשכונה, ונזכרת שבכל זאת די מגניב כאן. כשמתעלמים כמובן מכמה דברים קטנים".

ב-10 ביולי יקיים מוזיאון ישראל את אירוע הפתיחה של עונת התרבות בירושלים בניהולו האמנותי של איתי מאוטנר, ולצד שורה ארוכה של יוצרים ופרפורמרים בתחומי המשחק, הריקוד, המוסיקה ועוד, נוכל לפגוש שם גם את בליך, שתדריך סיור אמנותי ותעניק לכל יצירה את פרשנותה האישית.

"מוזיאון ישראל יהיה פתוח כל הלילה, ויהיו בו המון אירועים אמנותיים, מיצגים, הופעות חד פעמיות, יצירות שקורות בלייב מול הקהל ובשיתוף הקהל, הכל בדיאלוג עם מה שמוצג במוזיאון", מספרת ריקי. "וכמובן, מסיבת האוזניות הגאונית המסורתית. אני אישית מתארחת באירוע שקורה בתוך תערוכה בשם 'אי שקט', במסגרתו אני ועוד כמה אנשים מכל מיני קצוות של עולם התרבות והתקשורת נהפוך ללילה אחד למעין מדריכי מוזיאון, וכל אחד מאיתנו יקח קבוצה של אנשים אחרינו לסיור בתערוכה בעקבות אסוציאציות, מחשבות, ותחושות שעוררה בנו התערוכה. זה אירוע מדהים בעיניי, אני מגיעה אליו כל שנה כמעט, הוא מרתק וחדשני ומרגש כל פעם מחדש".

בליך דעתנית, מנוסחת להפליא ואומרת את אשר על לבה ללא חשש. כפעילה חברתית, המעורבת בפרויקטים שונים העוסקים בצדק חברתי, בפעילות למען ילדים חולים ובאקולוגיה, היא אינה בורחת מן המקומות שמחוללים בה אי שקט, אלא מתמודדת איתם ומנסה להביא לשינוי. מעניין לראות כיצד תכונות האופי האלו באות לידי ביטוי במשחק.

בסיור המודרך, את לוקחת את המשתתפים לסיור כפול – זה שבמוזיאון וזה שבנפשך. האם בכל דמות ששיחקת יש משהו מריקי, או שלעיתים את משילה את דמותך שלך מעלייך?

"אני בכלל לא בטוחה שהמילה הזאת 'דמות' היא מדויקת. אין ממש הבדל בין מה שאני משחקת לבין מי שאני, שחקן בעיני פשוט שולף מתוכו, חוויות חיים שלו, או מדגיש תכונות מסויימות שיש בו, התנהגויות אנושיות שיש לכולנו והוא מכיר מתוכו, לצורך כל תפקיד שהוא מגלם.

תני דוגמה.

"לאחרונה שיחקתי בסרט שעוד לא יצא לאקרנים, בתפקיד אימא דתייה לילד שמחפש את עצמו בין העולם החילוני לחרדי. והיה בזה משהו מאוד חזק מבחינתי, גם בעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי אימא מאז שהפכתי בעצמי לאימא, והרגשתי שיש בי משהו אחר ועמוק הרבה יותר מבחינה רגשית וגם מבחינת ההבנה שלי את המצב המורכב והעדין של האישה הזאת. וגם הדיאלוג עם העולם הדתי, שכל חיי אני מפלרטטת איתו בגלל המשפחה הדוסית שלי, היה מורכב ומעניין במיוחד בתפקיד הזה".

וטעון, יש לשער.

"אפשר לומר שבאופן פרדוקסלי, זו הייתה גם הדמות שהיה לי הכי קשה להבין, כי בסופו של דבר היא עשתה בסרט בחירה שבה הדת והחברה והפחד ניצחו את האינסטינקטים שלה כאימא. והיא בעצם ויתרה על הבן שלה. שזה דבר שאני יכולה להבין באופן שכלתני אבל לא יכולה לקבל באופן רגשי. קצת כמו שקשה לי להבין איך אפשר לגדל את ילדיך באזור מלחמה מסוכן שיש בו אלימות בלתי פוסקת ונשק וסכנות מוות מוחשיות. אני לא שופטת, כי כשחקנית וגם כאימא, נשבעתי לא לשפוט אף אדם בשום מצב, או לפחות להשתדל, אבל זה דבר שקשה לי מאוד להבין ולהזדהות איתו.

"חשוב לציין שלמרות שהשחקן עושה שימוש בתחושות ובדברים שקיימים בו, עדיף לו שלא לתפוס את המשחק כהגדרה העצמית שלו. אני אישה, ואימא, וחברה, ובת, והמקצוע שלי הוא שחקנית. ההפרדה הזאת בין מי שאני לבין מה שאני עוסקת בו, משחררת אותי מאוד בשנים האחרונות ומאפשרת לי ליהנות מאוד מדברים שאני עושה שפעם הייתי סובלת מהם, כי כשהגדרתי את עצמי דרך העבודה, אף פעם לא קיבלתי את הסיפוק שמה שאני עושה הוא באמת הכי אדיר בעולם, אם אפשר בכלל להרגיש ככה ליותר מכמה דקות. ואז זה גרם לי להרגיש שאני עצמי לא מספיק טובה ומושלמת. ברגע שהבנתי שזו פשוט העבודה שלי, אני נהנית נורא מכל מה שאני עושה. וזו ברכה אמיתית".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...