ראשי » תרבות » ספרות

חוג ריקודי הדם: מיומן המלחמה של רוני סומק

במדור החדש "שיר השירים", יבחר רן יגיל מתוך ספר שירה עכשווי, שיר אחד הנראה לו היפה ביותר, המעניין ביותר, האקטואלי ביותר, המפעיל ביותר, המפעים ביותר, וייתן לו פרשנות קצרה בלוויית שאלות למשורר/ת. והפעם: רוני סומק עם שיר והערה על המצב

ברית מילה

(חַלּוֹן הָרַאֲוָה הָיָה עָמוּס בִּמְחוֹגִים. הַחֲנוּת רֵיקָה. נִכְנַסְתִּי, הִנְחַתִּי אֶת  הַשָּׁעוֹן עַל הַשֻּׁלְחָן וּבִקַּשְׁתִּי מֵהָאִישׁ שֶׁעָמַד שָׁם לְתַקֵּן.
"אֲנִי לֹא שָׁעָן ", הוּא אָמַר, "אֲנִי מוֹהֵל"
"אָז לָמָּה", שָׁאַלְתִּי, "תָּלִיתָ בַּחוּץ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁעוֹנִים?"
וְהוּא עָנָה: "מָה רָצִיתָ שֶׁאֶתְלֶה?")
.
וַאֲנִי נִתְלֶה עַל מְחוֹג הַשּׁוּרוֹת,
שׁוֹמֵעַ תִּקְתּוּק אוֹתִיּוֹת,
מְחַכֶּה שְׁנִיָּה
וְרוֹאֶה אֵיךְ סַכִּין הָעֵט עוֹרֵךְ אֶת בְּרִית הַמִּילָה.
הַהוֹרִים הַמְּאֻשָּׁרִים עֲדַיִן 

לוֹחֲצִים יָדַיִם,
הַתִּינוֹק מַמְשִׁיךְ לִזְחֹל
וְהַשִּׁיר רוֹצֶה לִהְיוֹת כְּמוֹ
יֵין פַּטִּישִׁים הַנִּמְרָח
עַל שִׂפְתֵי הַנִּמּוֹל.
אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מְטַאטֵא אֶת רַחֲבַת הַמִּלִּים
וְכוֹבֵשׁ עָלֶיהָ חָצָץ,
אֲנִי רוֹאֶה שָׁם אֶת הַיַּלְדָּה מִגֶּ'בָּלְיָה
שֶׁכַּדּוּר אֵם-16 בִּקֵּר אֶצְלָהּ בָּעַיִן,
וְאֶת הַיֶּלֶד עִם הַפְּלָטִינָה בַּבֶּרֶךְ
אַחֲרֵי פִּיצוּץ הָאוֹטוֹבּוּס בִּירוּשָׁלַיִם.
לִכְבוֹדָם אֲנִי מְמַלֵּא בַּאֲוִיר אֶת בֶּטֶן הָאָקוֹרְדְּיוֹן,
הֵם מְשַׁלְּבִים יָדַיִם
וּמְנִיפִים רַגְלַיִם
בַּחוּג לְרִקּוּדֵי דָּם.

(מתוך הספר: "אלג'יר")

רוני סומק, המשורר הפופולרי ביותר כיום, היחיד השומר על קשר פואטי רציף עם קהל גבולות רחב מעבר לקו המילייה, נדרש למצב. על אף היות סומק איש נחמד מאין כמותו - דבר לא שכיח בקרב משוררים בעלי אגו לא קטן - הוא מעולם לא ביקש להיות בסדר פוליטית עם כולם ולא פחד להזדהות ולומר את דעותיו בגלוי, ראו ספריו "המתופף של המהפכה", "מחתרת החלב" - השמות מעידים על כך. הוא היה ממקימי "יש עתיד" בראשותו של יאיר לפיד ידידו, ואף עמד במקום של כבוד, 119, ברשימתו.

שירתו של סומק, לאלה שאינם מכירים, בנויה דימוי על דימוי וכל דימוי מקורי מקודמו ומוסיף נדבך אסוציאציות במוחו של הקורא, עד שנוצר מעין שטיח, מארג של דימויים סבוכים ובכך הוא מקיים את החוק השירי המודרני המתבקש כי שירה היא אנטי-דיבור, מבע המַפנה את הקורא באמצעות השפה כלפי עצמו כדובר ומעורר רגש ומחשבה.

בשיר הזה העט הופך לכלי נשק, סכין. מרחב הדף הנכתב הופך למרחב הפוליטי שבו אנחנו חיים, מסוכן בקצה מחוג השורות. רק כאשר אתה מטאטא את שפע המילים הנאמרות על ידי אנשים ובעיקר במרחב התקשורתי שלנו: ערוצים שונים ואינטרנט, נחשפת האמת העירומה של כל אותם בלתי מעורבים: הילדים הפלסטינים שנהרגים בעזה; והילדים הרצים לממ"ד, או מתפנים מבתיהם בדרום הארץ, שמתים, נפגעים ונפצעים כתוצאה מאותם סכסוכים של "מבוגרים".

פניתי לרוני סומק ודיברתי איתו בעת הזאת:

מדוע בחרת דווקא בשיר הזה בעת הזאת? מה ביקשת להעביר?
"זהו מיתר הצעקה שמצאתי בגרון. הווליום שלו משתנה ממינורי למז'ורי, וממז'ורי למינורי. אני מעין מנצח על תזמורת צעקות".

האם אתה רואה עצמך כמשורר חברתי-פוליטי?
"השירים שלי הם דפים תלושים מיומן. לפעמים זה יומן אהבה, לפעמים זה יומן מלחמה".

כיצד אתה קושר את המוטו של השיר אל השיר עצמו ומניין הוא נלקח?
"את הסיפור המופיע במוטו שמעתי מהסופר הערבי הישראלי, אמיל חביבי. אמיל ניסה בדרכו להגדיר מהי שירה ואחרי דקה מצא את עצמו מערבב את שביל השירה עם שביל הפוליטיקה. אהבתי את הערבוב וניסיתי לצייר בדמיון את שני השבילים על אותה מפה".

מה מקומה של המילה הכתובה ומעשה האמנות בדיון הציבורי בעיתות משבר?
"המילה הכתובה היא התרגום בגוף הסרט שבו אנו חיים. אני מוחא לה כפיים. היא נצחית יותר מהפופקורן המטאפורי שמלווה תמיד את הצפייה".

השיר מסתיים בתיאור די מחריד וגרוטסקי של שני ילדים פגועים החוגגים במסיבה עצובה. האם אתה רואה את הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן פסימי וחסר תקווה?
"להפך, אני אופטימי חסר תקנה המקווה שהחוג לריקודי דם יהפוך ביום מן הימים לחוג לריקודי עם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg