בדרך לישראל: הלהקה הכי טובה שלא שמעתם
סאז חשמלי, אלקטרוניקה, גרוב פקיסטני ונגיעות של רוק כבד טבולים במיסטיקה אפוקליפטית ותשישות של כוכבי רוק בלי שום רצון להיות כאלה - סיקרט צ'יפס 3 מגיעים השבוע לתל אביב להדגים איך נשמע רעיון "הכפר הגלובלי" כסגנון מוזיקלי
עוד כותרות ב-nrg:
הסרטים שאסור להחמיץ ביום הקולנוע הישראלי
חברים של כולם: הסדרה שעשתה היסטוריה
דודו ארז מציג: הומור נוירוטי לילדים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מיסטר באנגל הייתה להקה שנשמעה כמו שילוב של פאנק, רוק כבד, ומוסיקת כלי נשיפה בסגנון מאדנס הבריטית, רק על סטרואידים. מאחורי החזות הסרקסטית, הם שרו שירים שעסקו בנושאים כבדים: אוננות כפייתית, התעללות בילדים, התמכרות לפורנו ואלימות בבית הספר ובתוך המשפחה. הזמר שלהם היה מייק פאטון, ממקימי מיסטר באנגל, אך את פרסומו קנה כסולנה של פיית' נו מור האגדית.
סיקרט הלכו לכיוון אחר לגמרי; הרוב המכריע של השירים אינסטרומנטלי, ומעט השירים שיש בהם מלים עוסקים בנושאים אבסטרקטיים כמו מיסטיקה אפוקליפטית או התשישות המאפיינת את חייהם של כוכבי רוק בסיבוב הופעות.
הם אוהבים לשבץ כמעט בכל אלבום גרסאות כיסוי לחומרים מגוונים ביותר: החל מפסקולים הוליוודיים, דרך שירים של הביץ' בויז, וכלה בשירי בוליווד ומנגינות פולחניות של האיסלאם הסופי.
המוסיקה שלהם כה מגוונת וכה חוצת סגנונות שבאלבום הרביעי, "ספר האופקים" (Book of Horizons), השירים מנוגנים על ידי שבע "תת-להקות" שונות; הרבה נגנים מנגנים ביותר מלהקה אחת מתוך השבע, והחלוקה לתת-להקות מהווה למעשה מעין סמן של הסגנון שלהן יותר מאשר אינדיקציה לזהות החברים בהרכב. כך, להקת The Holy Vehm מנגנת רוק כבד קיצוני כל כך שהוא עומד בקצה ההגיוני של הז'אנר; אישרקיון (Ishraqiyun) היא להקה של פיוז'ן מזרח תיכוני שיכלה אולי לנגן בחתונות של היפסטרים באיסלאמאבד; צורות (Forms) מנגנת עיבודים למוסיקה מסרטים, אך העיבודים כל כך חופשיים ומלאי דמיון שלא תמיד ניתן לזהות את המקור; ו-Electromagnetic Azoth הוא הרכב אלקטרוני שהמוזיקה שלו מורכבת מרמיקסים של כל הלהקות הנזכרות לעיל וכמה אחרות שלא הזכרנו.
ספרואנס הוא אמן טוטאלי. באלבומים הוא כותב, מפיק, מקליט, ומצייר את העטיפות. הנגנים שמנגנים איתו כולם מוסיקאים בחסד עליון שמוכנים ללכת עם החזון האמנותי שלו
הצ'יפס מגיעים לבארבי פעם נוספת במוצאי שבת הקרובה אחרי שיחזרו ממוסקווה, שם ניגנו עם 50 נגנים המנגנים על כלים המאפיינים את מוסיקת העם הרוסית. אלינו הם באים, שוב, בהרכב מצומצם של חמישה נגנים, אבל ספרואנס מבטיח שההרכב השלדי (באלבומים ישנם שירים המשלבים יותר מעשרה נגנים ולפעמים תזמורת שלמה) לא פוגם בעיבודים המורכבים וסיקרט "בהחלט יודעים לתת בראש בהופעות חיות".
למרות ההשפעות של המוסיקה האתנית, מוסיקה קלאסית ומודרנית ופסקולים מאת אניו מוריקונה או רהול דב בורמן (הגאון האולטימטיבי של שירי בוליווד, שכתב מוסיקה ליותר מ-300 סרטים), המוסיקה של סיקרט היא לא חוויה אינטלקטואלית יבשה: הגרוב תמיד נמצא שם והוא תמיד תופס את האוזן ואת הרגליים, אפילו אם מדובר בגרוב של 11/8 או משקלים א-סימטריים אחרים.
בעולם מוסיקלי שבו הדבר הכי חצוף שיצא מהמיינסטרים הקיץ הוא הישבן של ניקי מינאז', אפשר לאמר בביטחון רב שההופעה של סיקרט צ'יפס 3 תפתיע לא פחות מההופעה הקודמת שלהם בישראל ב-2010.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם