ראשי » תרבות » ספרות

מדעי הרוח לאן?

ספרו של פרופ' יואב רינון, ראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות באוניברסיטה העברית, הוא החיבור הראשון המקורי בעברית המציע הסבר מבפנים לפיחות שחל בערכם של מדעי הרוח. מתברר שהמפתח לחינוך מוסרי נעוץ ביוון העתיקה

רבים מדברים על משבר מדעי הרוח בעולם ובישראל בשנים האחרונות. מעטים מציעים ניתוח לתהליכים שהובילו למצב הנוכחי העגום. גם מבט חיצוני יכול לזהות את הנזק העתידי לדמוקרטיות שאזרחי העתיד שלהן בוחרים פחות ופחות להעמיק את ידיעותיהם בתשתית התרבותית המונחת בבסיס רעיון המדינה. אולם בכדי להבין את מאחורי הקלעים של התהליך ובכדי להציע לו מרפא יש צורך במתבונן מבפנים שיש לו אומץ לחשוף את הבעייתיות של המערכות שבתוכן הוא פועל.

ספרו של פרופ' יואב רינון, ראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות באוניברסיטה העברית, הוא החיבור הראשון המקורי בעברית המציע הסבר מבפנים לפיחות שחל בערכם של מדעי הרוח. הנטייה הרווחת של העוסקים בתחום היא לתלות את האשם במשבר בהתגברות הדרישה של החברה המערבית לפרקטיות ולרווחיות. ייחודו של הספר הנוכחי אינו רק בניתוח המעמיק שהוא מציע, אלא בעיקר בכך שהוא אינו פונה להאשמת גורמים חיצוניים אלא מבקש לעשות בדק בית. רינון בוחן את המשבר משני היבטים מרכזיים - היסטורי ורעיוני – ומתווה כיוון למענה אפשרי. למסה שלו הוא מצרף שני פרקים מאת הוגים אמריקניים מובילים בתחום המשלימים את התמונה שהוא מצייר.

בפרק הראשון מציע רינון סקירה מלומדת של התפקיד שמילאו מדעי הרוח בהיסטוריה של המערב – מיוון הקדומה ועד אירופה של סוף המאה ה-19. לאורך אלפי שנים נתפסו הטקסטים הספרותיים והפילוסופיים לא כתחום מחקר מדעי, אלא כתוכן חינוכי. הספרות הקלאסית הפגישה דורות של מתחנכים עם דמויות מופת ששימשו כמודלים של מצוינות אישית; היא הרחיבה את הניסיון האישי שלהם דרך פיתוחה של תודעה היסטורית; היא עזרה להם להתפתח כדוברים וככותבים רהוטים בהציבה עבורם דגמים של כתיבה מעולה. לעיתים שולבו היבטים מדעיים (מחקר פילולוגי, היסטורי ובלשני) בטיפול ביצירות המופת, אך אלו שירתו את המטרה המרכזית – הבנה טובה יותר של הטקסטים כבסיס לשיפור מוסרי של היחיד והחברה.

המפנה המשמעותי חל בסוף המאה ה-19 עם עליית קרנה של התפיסה המדעית, שהפכה את מושאיה לאובייקטים לחקירה ובכך ניתקה אותם מתפקידם המסורתי כבסיס לחינוך. הדרישה למדעיות קידמה את ההתמחות וזנחה את ההשכלה הרחבה; הדרישה לאובייקטיביות ערערה את מעמדו של הסובייקט בתהליך ההערכה והביקורת של היצירות. לשיא פיתוחו הגיע התהליך במאה העשרים שבה השתלטו רעיונות חדשים על התחום. בניתוח מעמיק וחריף מראה רינון כיצד זרמי הביקורת החדשים רוקנו מתוכן את האנושיות ובכך השאירו את האדם ללא תקווה להדרכה מוסרית. במילותיו שלו: "מאחר שאתיקה היא התחום שאמור להנחות את התנהגותם של בני אדם בעולם אנושי, הרי שבעולם מכני שבו פועלים ומתקיימים רק אובייקטים וכוחות – בין אם המוחלטות של הטקסט (דרידה) או המוחלטות של השיח (פוקו) – אתיקה אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים... ומכאן שכל המלל הרב שהוקדש לדיונים במהות האתיקה הפוסט-מודרנית אינו אלא אחיזת עיניים".

במילים אחרות: הבעיה המרכזית של מדעי הרוח אינה האיום מבחוץ (הדרישה לפרקטיות) אלא קריסת ההצדקה העצמית מבפנים.

בהתאם לתפיסתו, רינון אינו מציע שינוי בחלוקת המשאבים בין תחומי הלימוד השונים באוניברסיטה או עידוד מלאכותי של סטודנטים לפנות למדעי הרוח, אלא מבקש דרכים לשנות את הגישה המקובלת ללימודי הספרות. בפרק השלישי ובנספח לספר הוא מציג הדגמות לגישה לביקורת הספרות שהוא מכנה "פואטיקה דידקטית" ומטרתה השבת השיח המוסרי למרכז העיסוק בתחום. לדעתי, זהו כיוון חשוב, אך אני מוצא כיוון משמעותי נוסף לשינוי מצב מדעי הרוח דווקא בנספח השני לספר, פרק מספרו של פרופ' אנדרו דלבנקו מאוניברסיטת קולומביה.

עוד כותרות ב-nrg:
רדיוהד חדש: השירים שאולי יכנסו לאלבום הבא
נינט מתחתנת: כל התחנות בדרך ליוסי מזרחי
צביקה פיק לא מחזיר כסף בגין הופעה שבוטלה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בין שאר הביקורות של דלבנקו על מצב האוניברסיטה, הוא מדבר על תחום שרינון אינו עוסק בו: איכות ההוראה. למרות שהוראה היא אחד התפקידים המרכזיים של המרצה באוניברסיטה, פיתוחה, טיפוחה והערכתה, כמעט ואינם זוכים לתשומת לב. בכל הדרך הארוכה שעוברת פרח המחקר עד לקבלת תואר הדוקטור הנכסף אין ולוּ שעה אחת המוקדשת לפיתוח יכולותיה כמורה. קידומם של המרצים באוניברסיטה תלוי בכמות ובאיכות מחקריהם ולא באיכות ההוראה שלהם. כדי לשנות באמת את מצב מדעי הרוח, טוען דלבנקו, "אחת הפעולות שיש לנקוט היא לדאוג לכך שבמוסדות להשכלה גבוהה יהיו יותר מורים שההוראה חשובה להם". הבעיה המרכזית של רבים מהמרצים, כך הוא טוען, היא "חקירה המתמקדת בקוצו של יוד בנושאים שמעוררים עניין מוגבל ביותר בקרב אנשים צעירים שזקוקים להשכלה כללית".

הקשר בין הניתוח של רינון לטענה של דלבנקו הוא ברור: כאשר העיסוק בהומניסטיקה אינו רק מדעי אלא גם חינוכי, הרי שהמרצה הוא גם מחנך – אדם הרואה את תפקידו לא

רק כמוסר של ידע אובייקטיבי, אלא כמי שאמון על הפיתוח המוסרי של חניכיו. חשוב לציין שהחינוך שעליו מדובר כאן אינו הנחלת תפיסת העולם של המרצה למאזיניו, אלא טיפוח יכולות החשיבה והביקורת העצמאיות שלהם.

דגם מופת של חינוך מהסוג הזה מציג רינון בפתיחת הסקירה ההיסטורית שלו כאשר הוא עוסק בסוקרטס, המחנך הדגול, שלא הנחיל לתלמידיו מקבץ של דוגמות, אלא עמל לפתח אצלם את יכולות השיפוט העצמאיות. מרתה נוסבאום, אחת הדוברות המרכזיות בעולם בזכות השבתו של החינוך ההומניסטי לאקדמיה, מתארת את ההוראה הסוקראטית כמקדמת את העיקרון הדמוקרטי לפיו לכל אחד יש מה לתרום לאמת ולכל אחד יש חובה מוסרית לחיות חיים של בחינה עצמית, חיים של בחירוֹת מוּדעוֹת, ולא לקבל קביעות סמכותניות וחברתיות כתורה למשה מסיני.

הצבת המודל הסוקראטי כבסיס לחשיבה מחודשת על תפקידם של המרצים מהווה תרומה משלימה לרנסנאס הרעיוני שמציע רינון במסתו – הצבת האדם וחינוכו לחיים של ידיעה ועצמאות מחשבתית כמרכז הכובד של הלימודים ההומניסטיים.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי במרכז האקדמי שלם

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...