ראשי » תרבות » טלוויזיה

פנים אמיתיות: מי אחראי לקיפוח בפריפריה?

בפרק המיוחד ששודר אמש, אמנון לוי אכן עלה על בעיה חמורה במדינת ישראל, אך במקום להתמקד בבעיה ובשורשיה, הוא פספס את האמת העצובה שהסתתרה בין שורותיו שלו עצמו. קל להאשים את "מדינת תל אביב", אבל מקבלי ההחלטות שלנו יושבים בירושלים

אף פעם לא הייתי בירוחם. גם לא באפיקים. לכן, כשאמנון לוי חקר אמש בתוכניתו "פנים אמיתיות" את הקיפוח שחווים תושבי הפריפריות, נחשפתי לעולם חדש שלא נחשפתי אליו לפני כן ולסביבת חיים עצובה שקיימת לה בשקט בצדי המדינה, עליהם אף אחד לא טורח להסתכל.

לפי נתוני המשדר אמש, אני יושב לי ב"מגדל השן", או כמו שקוראים לו לוי וחבריו המומחים עימם שוחח לאורך המשדר - מדינת תל אביב. ממרום מדינתי (הנפרדת לחלוטין מישראל כולה אך מתפרשת כמובן מגדרה עד חיפה), החיים דבש. העיריות עושות הכל למען תושביהן, ואנחנו מצדנו מתרווחים על הספסל ברוטשילד ונהנים מקרקס תרבותי עשיר - הצגות, סרטים טובים, זמרים איכותיים, וכל זה רק בשבילנו. אחר כך כמובן נלך לעבודה הנעימה והכיפית, שבה כולם עם חיוך על הפנים, ממלצרים לשעה וחצי ועושים 10,000 שקלים נטו לחודש. במקרה הרע. איזה כיף במרכז האליטיסטי, הכל מושלם והשמים תמיד כחולים. לא כמו בפריפריה ההרוסה, שבה השמים אפורים, המדרכות שבורות ואין תאורה ברחובות. האמנם?
 
התמונה שצייר לוי בתחקירו עגמומית. המצב בערי הפריפריה הולך ומתדרדר, כולם מיואשים וחסרי אמונה, מצב התברואה גרוע, אחוז האבטלה גדול וגם מי שמועסק, לרוב עובד כמו חמור במשמרות לילה ומגרד בקושי 5,000 שקלים חודש. המעטים שיש להם סיכוי להצליח בורחים למרכז ולעולם לא חוזרים הביתה, כך שערי הפריפריה הופכים לקרקע פורה של בינוניות. מי גרם למעגל הבינוניות הזה? מי מרוויח ממנו? איך אפשר לעצור אותו? לוי מפספס את הביקורת האמיתית שנובעת מתחקירו, ובוחר לכפות על צופיו רעיון מאוד נקודתי אך לא לגמרי אמין ומעמיק, כשהוא לא מספק תשובות לשאלות הבוערות על הפרק ומעדיף לירות לכל הכיוונים.

על מנת להוכיח את קיומו של הקיפוח המקיף בערי הפריפריה, משתמש לוי בשלל אמצעים: בתחילה הוא משווה בין עיר כמו ירוחם לעיר כמו תל אביב (הגיוני בערך כמו להשוות את סיני לניו יורק), בהמשך הוא מתאר את בריחת אנשי הפריפריה למדינות כמו קנדה ומתאר עד כמה החיים בפרברים הקנדיים נהדרים לעומת החיים ברמלה, ובסופו של דבר הוא מעלה גם את השד העדתי, משווה את ערי הדרום לגטאות בשל הקהילות הסגורות שבהן של אתיופים ועולים מרוסיה (ובאותה נשימה הוא גם נחרד מהשימוש במילה גטאות).

קשה שלא להרגיש שעל מנת לחזק את עובדותיו, לוי התמקד בנושאים שאמורים ללחוץ על הכפתורים הרגישים בחברה הישראלית - השד העדתי, גל הירידה ההמוני מהארץ,

ו"מדינת תל אביב" שגם ככה צוברת לה שונאים. כל צופה אינטליגנט הבין לבטח שהנתונים שלוי הביא אמש בתוכניתו נכונים, אבל לא מספקים את התמונה המלאה. הרי להראות שכונה אחת בירוחם שהמדרכות בה שבורות ואין בה אור בלילות זה נפלא - אבל יש שכונה כזו גם בכפר סבא. להראות שכיר צעיר שמרוויח שכר מינימום בעבודת ייצור קשה וסיזיפית זה נהדר - אבל מה עם כל הצעירים שגרים בערי המרכז, עובדים גם הם במפעלי ייצור ומרוויחים משכורת זהה? לדבר על הקהילות הסגורות של האתיופים בערים כמו אשדוד ואשקלון ולכנות אותם "גטאות" זה פרובוקטיבי, אבל מה עם השכונה חפציבה בעיר נתניה?

לוי אכן עלה על בעיה חמורה במדינת ישראל, בעיה שעלולה גם לקבור את מדינתנו ב-20 השנים הקרובות. אך במקום להתמקד בבעיה הזו ובשורשיה, הוא העדיף ללכת לעבר אחד הסימפטומים שלה - הקיפוח בערי הפריפריה. בקווי מתאר גדולים וגסים, פספס לוי את האמת העצובה שהסתתרה בין שורותיו שלו עצמו. האמת העצובה הזו אינה בלעדית לתושבי הדרום. אנשים מכל חלקי המדינה בורחים לברלין, לקנדה ולעוד שלל מדינות. משפחות שלמות מתקשות להביא לחם לשולחנן. החברה שלנו מלאה בשסעים, קרעים ופצעים מדממים. להפנות את האצבע לכיוון תל אביב ולכנות אותה בדקות המשדר הראשונות "איום קיומי על מדינת ישראל" זו האופציה הקלה, אבל הרי גם בתל אביב לא הכל זהב. האמת הכואבת היא שמקבלי ההחלטות במדינתנו יושבים בירושלים, וזו העיר שאליה אמנון שכח להגיע בביקור סובב-ישראל בשביל למצוא את התשובות האמיתיות והנכונות לשאלות הקשות שהציג אמש בתוכניתו.

עוד כותרות ב-nrg:
געגועים לימים אחרים: שפה מקודשת לשתי הדתות
אמא מחליפה: בהמיות בשירות הפריים טיים
מי הסלבס שיצפו בליידי גאגא מטבעת הזהב?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...