השדכנית שלא מאמינה באהבה
היא אינה מסוגלת לזוז מהמיטה, אבל חיתנה כבר למעלה מ-550 זוגות. את חולי הגוף והנפש היא תלווה בפגישות ותזהיר אותם ממחשבות על אהבה, כי טובה מאמינה רק באמירת אמת, גם אם פירושה דרישה מההורים התחייבות שהזוג הצעיר לא יביא ילדים. פלא שהסרט התיעודי עליה מועמד לפרס אופיר?
את השלט הדהוי בצורת לב אדמדם שעליו נכתב בלקוניות ‘טובה שדכנית‘ רואה כל עובר אורח, ונשים וגברים שיכולים בהחלט להדגים את המילה “גיוון“ פוקדים את הבית כדי למצוא אהבה. טובה, אגב, לא מאמינה באהבה. לא שזה מנע ממנה לצוות ולשלוח לחופה 550 זוגות, והשמיים - יחד עם מאה ומשהו הכיסאות שניכסה לעצמה בגן עדן - הם הגבול. “היה לך פעם קשר עם מישהי?“ היא שואלת את הבחור שזה עתה טיפס במדרגות, והוא משיב בשלילה. “עכשיו אני רוצה לראות אותך עומד, נראה את הגובה שלך“, מצווה טובה על העלם הלוקה בשיתוק מוחין, ואחותו שכבר התמקמה על הספה נחלצת לעזרה. “אם יכולתי לקום כמוך מהכיסא למיטה, לא הייתי נכה. אתה רואה? אתה לא מוגבל“, אומרת לו טובה.
ואז היא פונה אל העובדת הזרה הרכונה על ספר עב־כרס, ופוקדת עליה לעבור לדף מסוים. ניוון השרירים שמקבע אותה עשרות שנים לכורסת הסלון גזל ממנה אולי את היכולת לזוז, אבל לא את הכישרון: אחרי שיחונת עם המשודך הפוטנציאלי היא כבר התבייתה על שם וטלפון. “שלא תחשוב שזה לחופה וקידושין, הכול ניסיונות, להכיר את עצמך ולקבל ביטחון“, היא מסבירה לו. “לא להתאכזב אם זה לא הולך, בסדר?“.
החלק האחרון בספר שעל שולחנה, חולייה לא אחרונה בשרשרת ספרי שידוכים עבים וצפופים, מוקדש כולו ל‘מוגבלים‘. “אני לא סוגרת דלת לאף אחד שראשו עובד“, אומרת לי טובה. “כשזוג רגיל מתחתן דרכי, שיהיה לו לבריאות. אבל כשאני מחתנת מוגבל, האושר שלי גדול שאין לתאר“.
זו מטרת־על שהצבת לעצמך?
“תגידי לי, מי אני שאחליט מי יתחתן ומי לא? את ראית פעם איזה מוצלחים, משכילים ויפים יש בעולם שמזלם לא בא, ואיזה עקומים ומסריחים התחתנו פעמיים ושלוש? אז אני אבוא ואגיד למישהו ‘אתה לא‘? אנשים שלא יכולים לשבת אצל מישהו אחר, אני נתתי להם שעתיים של שמחה. הם ישבו כאן ועודדתי אותם, נתתי להם ביטחון שכמו שזה יכול לקרות אצל מישהו אחר, אם הם ינסו עוד קצת זה יקרה גם אצלם“.
יש קו אדום? מישהו שלא תקבלי?
“כן: מי שיש לו אותה מחלה כמו שלי. את יודעת כמה אני עולה למדינה כל חודש? אלפי שקלים. כשאני משדכת מוגבלים קשים, אני לוקחת התחייבות מההורים שהזוג הזה לא יביא ילדים לעולם. בשביל מה צריך ילד שלא יקבל את מה שהוא צריך, שיהיה נטל על המשפחה, על האחים, על המדינה? אבל אני אעשה הכול כדי שהזוג יחיה ביחד, שישמח“.
עוד כותרות ב-nrg:
פנים אמיתיות: מי באמת אחראי על הקיפוח בפריפריה?
אמא מחליפה: בהמיות בשירות הפריים טיים
מערבון בהר חברון: המתנחלים אשמים בהכל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
טובה אכן עושה הכול כדי שזה יקרה. במסגרת התשלום הסמלי שהיא גובה – גם הוא תוצר של אילוץ חיצוני ואחרי עשרות שנות חינם – מועלית השדכנית לא פעם לרכב המסחרי הגדול הנושא בגאווה את הלוגו שלה, מגייסת את איכויות הקואוצ‘ינג המולדות ומשתתפת באופן פעיל בדייט של מי שלא יוכלו לעשות את זה לבד (“ושלא תחשבי שכל האינטליגנטים יודעים יותר טוב מה הם רוצים מעצמם“). מבעד לעדשתו של הבימאי דני וסרמן, שהגיע אליה לחמש דקות ונשאר שלוש שנים, נראית טובה ישובה בין שני קליינטים, שלושה כיסאות גלגלים בגן ציבורי הומה. בטבעיות היא מנצחת על ההיכרות ונותנת עצות שימושיות. אהבה? פחחחח, על אהבה היא לא מדברת. על הצורך בוויתורים דווקא יש לה משנה סדורה.
ב‘השדכנית‘, התוצר הסופי של וסרמן והמפיק ברק הימן, 144 שעות צילום שזוקקו ל־52 דקות (ולמועמדות לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי), אפשר לצפות בטובה מלמדת את רזי הזוגיות: “בעזרת השם והיה שידוך, הכי חשוב אם אתם יודעים לוותר. לא רק בזוגיות של אנשים נכים, גם אצל רגילים“.
על האמת, לעומת זאת, היא לא מתכוונת לוותר. למי שבאים אליה ומתקשים להישיר מבט אל המציאות היא מציבה מראה, גם כשהם מסרבים לעמוד מולה. “שלא תעזי להתקרב לאנשים בריאים“, היא אומרת בסרט בנחרצות לבחורה עיוורת שיושבת אצלה בסבב מתמשך. “מדובר בבחורה מאוד־מאוד חכמה, אבל אנשים זרים שעונים להודעות שלה יודעים שהיא עיוורת ועלולים להיות נוכלים ורמאים“, מסבירה לי טובה. “אמרתי לה את זה, והיא חייבת להבין. אם מכירים אותה דרך שיחה ומתפתח קשר זה משהו אחר, אבל אלה שפונים בטלפון הם סכנה גדולה. המבט חשוב כדי לראות דקויות. היא מוגבלת מאוד, ומי שאיתה צריך לתת את כל־כולו למענה, לעשות בלי הפסקה“. בפעם אחרת ישבה עם בחור הלוקה בפיגור, והסבירה לו לאט ובהמון כבוד שאסור לגעת בבחורה כשהיא לא מעוניינת, ושאם יעשה כך - היא, טובה, תיכנס לתמונה.
לצד העיסוק האנושי הסיזיפי שבחרה לעצמה, לאתר לכל אחד את החצי השני שלו, היא תובעת לקבל אמת - וכשזו לא באה, טובה מחזירה באמת שלה, שלא תמיד ידידותית למשתמש.
פגעת פעם במישהו עם הישירות שלך?
“כן, לפעמים אני פוגעת, מה לעשות. יושב אצלי חולה נפש שמנסה להסתיר, אבל לפי איך שהוא צועד לכיוון הכיסא אני כבר יודעת. אני רואה תנודות קלות בידיים, בעיניים, ואני יודעת שזה מהתרופות, מסכן. לפני שבוע באו לכאן אמא ובת, ואני רואה שהילדה לא מסודרת, לא מסורקת. אז אני שואלת אותה: תגידי, יש לך בעיה? והאמא עונה במקומה - ‘מה פתאום, היא לומדת להיות גננת והכול בסדר‘.
“אנחנו ממשיכות ואני שואלת אותה: הייתה לך אהבה נכזבת? שוב האמא באה לענות, והילדה אומרת ‘כן‘. בקיצור, היה לה משבר נפשי קשה מלב שבור, ובסוף היא לא הייתה מסוגלת עוד, קמה וברחה. הייתי צריכה להגיד לאמא הזאת ‘מה את חושבת, שאת עושה לי טובה כשאת לא אומרת את האמת?‘ אבל התאפקתי ואמרתי לה: ‘הבת שלך לא צריכה בעל, היא צריכה טיפול נפשי‘. והאמא מתעקשת שזה יעבור, שהבת רק צריכה למצוא אהבה חדשה.
“לפני כשנה הגיעו זוג הורים דתיים עם הבן שלהם, מלך היופי, מטר שמונים. הם התיישבו משני הצדדים שלו. אני שואלת ‘בשביל מי באתם?‘ והוא מומיה, לא מדבר. בסוף האמא עונה: ‘בשביל הבן שלנו‘. אז אני פונה אליו ושואלת: ‘תגיד לי, רצית לבוא אליי?‘ והוא עונה לי: ‘אני לא יודע, בכל כמה זמן הם לוקחים אותי והולכים למישהו אחר‘. כאב לי על הילד, את מבינה? הוא לא יודע מה הם רוצים ממנו, לא מבושל.
“האמא מספרת לי שיש להם בית ומשכורת בשבילו, ו‘אנחנו רוצים שיתחתן‘. אמרתי לה ‘תתחילי להתעניין בהוסטל, כדי שכל זמן שאת חיה הוא יהיה איתך, וכשתלכו לעולמכם שיהיה שם‘. אחרי שאמרתי את זה האמא יצאה. האבא קם - אני לא אשכח את זה לעולם - הוא שם את הידיים הרועדות שלו על הראש שלי, ואמר: ‘גברת שמסיאן, את גדולה מהחיים. אין מי שיסביר לאשתי שאלה סתם ריצות. אני יודע את זה מזמן, אבל היא לא משלימה עם זה‘. מאז לא שמעתי מהם. אנשים צריכים לדעת ששידוך הוא לא פסיכולוג, בעיות צריך לפתור“.
שידוך הוא אולי לא פסיכולוג, אבל בימים אלה הוא משמש לטובה עצמה תרפיה. את דלת ביתה הפתוחה מכסה מודעת אבל גדולה. על המודעה מופיע שמו של בעלה, גבי, שנפטר לפני כשבועיים, וכרסם בשיטתיות בהיפותזת האין־אהבה שטובה מנפנפת בה. עם כל הרצון והיצירתיות, אין דרך אחרת להסביר את המסירות שלו אליה, במיוחד אחרי שחלתה.
מיד כשנולדה דולי בכורתה התחילה טובה לצלוע, להרגיש חולשה. הגוף סירב להגיב למה שהראש מבקש. כשהילדה הייתה בת שנה כבר ידעו הרופאים לתת שם למחלה של אמה: ניוון שרירים. “לא ALS“, היא מיד מבהירה. את דליי הקרח אפשר להשאיר לעת עתה במקפיא. “אלה מתים בתוך כמה שנים, אני אחיה עוד מאתיים שנה. אני חושבת שאני בתחנה הסופית, זהו, הכול משותק חוץ מהראש. אין לאן להתקדם במחלה הזאת“.
כבר עם הגילוי, בצעד אלטרואיסטי עילאי היא הורתה לבעלה גבי לקחת את הילדה וללכת, לחזור לאחים העשירים בפרס. אבל הוא מצדו לא היה מעוניין לשמוע. קודם עבד כקבלן בניין, וכשחלתה עזב את המקצוע התובעני והתחיל לעבוד בעירייה. כלכלית זה לא הספיק, הבית המה מבקרים ומשתדכים, וטובה סירבה לתבוע את הביטוח הלאומי. אז גבי היה חוזר מהעירייה, ישן שעה־שעתיים והולך לתחנה המרכזית לעבוד בבסטה, הכול כדי שלא יחסר. “הם היו היוצא מן הכלל“, אומרת הבת דולי. “הם הדבר הכי אמיתי בעולם. כל הזמן דיברו על זה שאין אהבה, ומה שהם הקריבו הוכיח שיש אהבה“.
טובה מסרבת להשתכנע בעניין האהבה וחוזרת למנטרת הוויתור. “ברגע שאת מוותרת לבן הזוג שלך, ברגע שאת מקבלת את הדעות שלו, אין מריבות. ואותו הדבר לצד השני. אהבה? לא יודעת“.
גם אחרי שהתאלמנה, טובה מתעקשת שלא להפוך לנטל. “יש לי חמישה נכדים. הקטן אמר: סבתא עכשיו אלמנה, צריך לעזור לה. הבן שלי אמר: אני אמכור את הבתים, נבנה בית משותף גדול ונחיה יחד. אמרתי לו שבשום אופן“.
כאילו לא די באובדן הבעל (“ארבע קופסאות סיגריות ביום לקחו אותו“), יום לאחר פגישתנו מתחילה טובה בפעם השנייה בחייה טיפולי כימותרפיה, אחרי שבגופה נתגלתה מחלת הסרטן. “אני לא מפחדת“, היא אומרת. “עוד שנה קשה וזהו“, ממשיכה דולי ביובש, ואנחנו מחליטות להניח את העניין בצד. “אנחנו רוצים אופטימיות“, דולי מסבירה.
אנחנו נפגשות בשעת צהריים. שעות הקבלה - שעתיים בלבד, כפי שביקש בשעתו המנוח - טרם התחילו, אבל טלפונים יש ויש. דולי הבת עונה. היא מתגוררת לא רחוק מבית הוריה, שותפה נמרצת
מול המתקשר הנוכחי היא מפגינה חוסר סבלנות קל. “זה שוב הוא“, היא מיידעת. “אל תהיי תוקפנית, דולי“, אומרת טובה, ובתה מתרצת: “שלושים שנה הוא מחפש אצלנו אהבה“. “זה טרנגוזה זה“, טובה מסבירה לי, ואני מהנהנת משל יש לי שמץ של מושג מה פשר המילה. אבל אל הטרנגוזות והטרנגוזות דה־לוקס אנחנו עוד נגיע.
הרבה אמפתיה יש בטובה, רצון טהור לעזור למי שמחפשים. אבל להגיד שהיא חוסכת שבטה מלקחותיה, אפעס, יהיה לחטוא לאמת. כינויי החיבה שבהם היא מכנה את חלקם, איך לומר, בלתי חיבתיים בעליל. “תראי את זאתי (הקללה העסיסית שמורה במערכת), בחורה בכיסא גלגלים, מוגבלת, שמקבלת בחור בריא, צעיר, גבוה, ויש לה תלונות שהוא קצת מבוגר. את ראית את החמד הזה?“.
מקבץ קטן מתוך ספר השידוכים הגדול: “מיליונר פטפטן“, “ג‘ינג‘י גדול, מכוער ומעשן“, “בריון, שמן, פוזל“, “רזה, אצילית, עדיפות לספרדי“, “שמנה, גברית“, “מלאה, עדיפות לעיראקי“, או סתם “מעשן, לא רוצה תימנייה“. מגילות היא לא כותבת, רק סימני דרך שיציתו את הזיכרון, וזה, יש לומר, עושה את תפקידו באופן פנומנלי. “לאמא יש מחשב בראש“, קובעת דולי, ואני זוכה לראות את ההארד דיסק בפעולה. יושב לקוח, המוח שלה סורק נתונים, מריץ את הזיכרון, מבצע את המטריצה, עד שהיא מסמנת לעצמה את התוצאה ונותנת הוראות להריץ את דפי ספר השידוכים קדימה ואחורה, למורת רוחו של הופך הדפים. ואז פונקט, נמצאת השורה. בן או בת המזל עלו בגורל. הספרים, אגב, טורים על גבי טורים המחולקים לפי גיל־גובה־מוצא־מצב־דת־מקצוע, עתידים להיות רכושה של דולי כיורשת העסק בבוא היום. הזוג שמסיאן כבר דאגו לעגן את העניין בצוואה מצולמת.
עד שהכירה את גבי הייתה טובה ספרית. מגיל 14 חלטרה בספונג‘ה בשעות אחר הצהריים כדי לממן לימודי ספּרוּת ולקנות מכשיר בייבי־ליס למספרה ביתית מאולתרת. כשפגשה בו (“בחור חסון, מטר שמונים ושלוש“) והפכו לזוג, גבי העמיד אולטימטום: או השיער או הוא. טובה בחרה בו, אבל עד לחודש השביעי להיריונה עוד עמדה על רגליה ונענתה לגחמותיהן של נשים ופריזורותיהן. ואז קם לגמרי במקרה העסק ההתנדבותי של השידוכים, עם דחיפה בלתי מודעת של הרב עובדיה יוסף.
“יום אחד, בזמן שאני מדברת בטלפון עם אמא שלי, עולה השכן ואומר - ‘תעזרי לי, יש לי עולה חדש בן 34 שרוצה מאוד להתחתן, אולי יש לך חברה רווקה‘. אני שואלת את אמא שלי אולי יש לה רעיון, והיא עונה לי שבדיוק באה אליה מישהי. הכרנו ביניהם והם התחתנו. ככה, פשוט. זה הדליק אותי, ואמרתי שאם זה ממשיך באותה קלות, אני מאושרת“.
23 שנה עבדה בלי לקבל תמורה, גם כשבבית המצב היה קשה והיא עצמה יצאה לגמרי מתפקוד. “כשרציתי עוד ילד הרופאים הזהירו אותי שזה מסוכן. נכנסתי להיריון בת 26, חולה ובחולשה גדולה בגוף“, משחזרת טובה. כשהייתה בחודש השמיני, השמועות דיברו על צדיק גדול שבא לעיר - הרב עובדיה. “באתי לבית הכנסת, רציתי לראות על מי מדברים. כשהוציאו ספרי תורה אמרתי לעצמי שאם אני עוברת את ההיריון בשלום, אני קונה ספר תורה לבית כנסת. חשבתי, כמה זה כבר יכול לעלות? ואז שמעתי את המחיר וידעתי שלא אעמוד בזה. מצד שני, אומרים ששבע חתונות שוות לספר תורה אחד, אז התחלתי לדאוג לחתונות“.
לפי הלוגיקה הזאת, ארונות בתי הכנסת בחולון־רבתי היו אמורים להתפקע. מה שבינתיים עמד להתפקע היה הבית של השמסיאנים: “אף פעם לא ידעתי כמה אנשים ישבו פה ומתי הם ילכו“, נזכרת דולי. “בישלנו ולא ידענו כמה יאכלו, ואני כילדה בסך הכול רציתי להתקלח בשקט“. כשאיציק נולד, ילד היפראקטיבי שהטיפול בו דרש אנרגיה, המוגבלות של טובה מנעה ממנה לרדת איתו לגינה. הבית הפך למיני־החלקרח: מים היו נשפכים בסלון, וכל אורח היה מקבל שקית ניילון ומחליק כדי לארח לאיציק לחברה.
כשהבן כבר גדל ושירת בגולני, ובכל ביקור בבית ראה את האנשים והעבודה, הוא הגה את הפטנט המהפכני: לגבות כסף תמורת שידוכים. בתחילה התנגדה טובה בכל תוקף - שידוכי מצווה ושאר נימוקים - ואז התרצתה והתחילה לגבות עשרה שקלים תמורת השירות. “הייתה קופה בחדר והיו זורקים לשם כסף. אז אנשים אמרו ‘בשביל עשרה שקלים אני אבוא עד לבית של טובה? תוותרי לי ונדבר בטלפון‘. אז העליתי לעשרים. גם אז ביקשו שאוותר, התעצלו לבוא להכניס כסף לקופה. אחרי שחיתנתי את הילדים שלי העליתי למאה, כדי שיהיה לי מה לתת לילדים, רק לטיפים קטנים ובזבוזים.
“חיתנתי וחיתנתי זוגות, ויש כאלה שאפילו לא טרחו להגיד תודה. היה זוג ששידכתי, ופתאום אחרי ארבע שנים הופיעו פה עם בקבוקים של שמן זית ומיץ לימון, מלחייה ופלפלייה. הבעל אמר שנולדו להם שלוש בנות. הוא הלך לרב לשאול למה זה קורה לו (הולדת בנות, למי שתהה באשר לטיב האסון, י“א), והרב אמר ‘מישהו עשה לך דבר אחד גדול ולא פיצית אותו‘. שבוע ימים הוא חשב, ואז אשתו אמרה לו שהיא אפילו לא הכירה את השדכנית, ואולי בגלל זה. אז הם קנו שמן“.
יש אחרים, “מקסימים“ כהגדרתה. “הנה, רק היום בבוקר השתמשתי במשהו שכתבה לי אמא של חולת נפש שחיתנתי - קצינה, בחורה גבוהה. שידכתי אותה עם בן לניצולת שואה שמיררה לו את החיים. האמא של הקצינה כתבה לי כל מיני דברים יפים, ואחד מהם היה ‘מה שלא ניתן לשינוי - לקבל, מה שניתן - לשנות‘. ואני בכל יום קמה עם הכובד הנורא הזה וחושבת: איפה הדברים שהיא אמרה לי? תתחילי להשתמש בהם בעצמך“.
חדי העין ומאותגרים סנטימטרית יבחינו אולי במוטיב חוזר העולה וצף בכל הסיפורים: אלמנט הגובה. דולי מספרת על בחור רווק ומוכשר אבל - לא עלינו - נמוך. “איזו בחורה רוצה מטר שישים ושבע?“ היא אומרת. בחורה שהיא מטר שישים? אני מנסה. שתיהן מצקצקות. “בנות מבקשות שיהיה גבוה. זה הביטחון שלהן“.
מה עוד מבקשות בנות ישראל?
“מלומד. הן שואלות כמה הוא מרוויח, איפה הוא עובד, אם זו חברה ממשלתית, אם הוא הרבה זמן בעבודה. לא מעשן זה גם חשוב, ‘אין לו רכב - לא רוצה‘“, טובה חוטאת בחיקוי. “מישהי בת שבעים שואלת אותי על השידוך, ‘מה, אין לו פנסיה? אז מה יהיה אחרי שהוא ימות?‘ הכול ביזנס“.
באופן טבעי אני עוברת לשאלת הבאה, מה גברים מבקשים. “מושכת, נשית. אבל כמה יצורים יש בעולם? מיליארדים? אלוהים ברא כל כך הרבה, כדי שלכל אחד יהיה הטעם שלו. היה מישהו שהגיע לכאן, חיכה וחיכה, נתן לכולם להיות לפניו. בסוף קראתי לו. הוא אומר לי, ‘אני רוצה אישה כמה שיותר שמנה‘. מבחינת האחריות שלי אני צריכה לדעת למה, כי היו לי פה כל מיני משוגעים וטרנגוזות, ואני רואה שהוא אירופי, מהנדס מחשבים, רזה שדוף. הוא מספר לי: ‘הייתי נשוי לאישה מקסימה שבכל יום הייתה עולה על המשקל כי היה לה סיוט מזה שהיא משמינה. כל החיים הייתה בדיאטה. אני לא יכול יותר, אני רוצה הכי שמנה שיש אבל מאושרת‘. ואני אומרת לך שפחות ממאה קילו הוא לא שמע“.
הגיע זמן הטרנגוּזה (במלעיל). “יש לנו חבר, שיהיה בריא, שכשהוא היה פוגש אנשים קצת יורמים, כאלה שצריכים גב חזק, היה אומר: זה טרנגוזה. ואם הם ממש ‘לא מבושלים‘, אנשים עם בעיות גדולות יותר, זה טרנגוזה דה־לוקס. ותמיד תזכרי - גם לאלה מגיע להיות מאושרים“.
יכול להיות שאנחנו מדברות על אהבה?
“קדחת. אין דבר כזה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם