ראשי » תרבות » קולנוע

סרט על אב שיכור בכיכובו של הומלס אלכוהוליסט

כשהמציאות פוגשת את הוליווד: החדש של ניקולס קייג' אינו אסון, אך יותר בזכות שחקן בן 17 שגונב את ההצגה ואדם חסר בית שנאסף מהרחוב כדי לשחק את תפקיד חייו, תרתי משמע

ניקולס קייג' הנו אולי שחקן מוערך ועטור פרסים, אך משום מה תמיד נדמה שיש להיות זהירים כאשר יוצא לאקרנים סרט חדש בכיכובו. כנראה שנכווינו יותר מדי פעמים, למרות עבודותיו היותר מוערכות, וכעת אף אחד מאיתנו לא בדיוק בטוח בטיבה של הדמות המיסטית הזו שהינה "ניקולס קייג'".

בסוף השבוע הגיע למסכינו סרט חדש בכיכובו, בשם הקליל "ג'ו", והדיווח הפעם חיובי – הסירו דאגה מלבכם, סרטו החדש של ניקולס קייג' איננו אסון. "ג'ו" הינה דרמה בבימויו של דייויד גורדון גרין ("פרינס אבלנש"), אשר הוקרנה עוד בשנה שעברה בפסטיבל ונציה ובפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו, ועתה זוכה להגיע למסכים בישראל באיחור קל של כמה חודשים.
 




הדרמה מגוללת את סיפורו של ג'ו (קייג'), גבר מסוכן ואלים בעל עבר פלילי, שאינו נשמע כמו טיפוס שישמש דוגמא טובה לאף אחד. למרות זאת, כאשר הוא פוגש את גארי (טיי שרידן) בן ה-15, ילד לאב שיכור ומכה ואם נרקומנית, מחליט ג'ו לקחת אותו תחת כנפו. על רקע החיים בחלקיה העניים ושכוחי האל של אמריקה הגדולה, נרקמת בין השניים מערכת יחסים שעתידה, כמובן, לשנות את חייהם.

"ג'ו" איננו סרט סטנדרטי. לפחות לא במונחים של סרטים המוצגים בבתי קולנוע גדולים, ובטח ובטח שלא בארצנו הקטנטונת. נטו סרט של פסטיבלים – אפל, כבד, ומאוד תלוי תרבות. יצירה שדורשת ש"יבינו" אותה לפני שיאהבו אותה. ואם כי לעיתים סרטים אלה בדרך כלל אקסצנטריים, משעשעים וחביבים, זה ממש לא מה ש"ג'ו" מחפש להיות.
 

מעבר לסיפורן של הדמויות, מספר "ג'ו" סיפור רחב הרבה יותר -  אודות הייאוש שבמקומות הריקים והקטנים אשר אף אחד לא רוצה לחפש, ועל האנשים שכמעט ונועדו להיות תקועים בלימבו של אי נחת, אלימות וחרדה המתקיימים כולם על רקע של כלום, למעשה, מפני שאין מטרה, ואין מוצא מהמקומות הללו. הדרך היחידה להפסיק את הדעיכה האיטית והאינסופית היא המוות.

אם כי קייג' ביסס את מעמדו כשחקן חזק, ישנם כמה בצוות השחקנים אשר מאפילים עליו בכשרונם. טיי שרידן ("הסיפור של מאד", "עץ החיים"), בן 17 בלבד אך מצליח להפיח חיים בדמותו באופן 

מרשים, כזה המתפספס בקרב רוב השחקנים הצעירים בגילו. אך ההופעה הטובה ביותר בסרט הינה ללא ספק של גארי פולטר בתפקיד אביו של הנער - פולטר לא היה שחקן במקצועו, אלא חסר בית עם היסטוריה של התמכרויות ואלימות, אשר נאסף, תרתי משמע, על ידי מלהקי הסרט מרחוב באוסטין, טקסס. פולטר נתן הופעה מפעימה. לפני כשנה וחצי נמצא מת כתוצאה מטביעה תחת השפעת אלכוהול.

סיפורו הטראגי של פולטר רק מדגיש את התחושה ש"ג'ו" מנסה לייצר והיא שהאנשים הללו באמת קיימים אי שם, נטושים, מחוץ למערכת, בלתי נראים לעולם. אז נכון, "ג'ו" איננו סרט שייתפס כבידור טהור, אף רצוי שלא, אך הוא ללא ספק יצירה חשובה הדואגת להזכיר לנו שלעיתים הסבל הנורא ביותר איננו זה הגלוי לעיני כל, אלא זה שמלמדים אותנו לא לראות כלל.

עוד כותרות ב-nrg:
ראיון מיוחד: יואב קוטנר חוטא בפוליטיקה
שערוריית אמא מחליפה: מי אשם בזוועה?
שרה פון שוורצה מגיבה לביקורות על זגורי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...