אתרים מומלצים

רוק בשחור: כך התמודדו פעם עם רוחות המלחמה

תחת מעטה כבד של דכדוך ופוזה חתרנית, בילו בשנות השמונים צעירי תל אביב עם הפנים אל הקיר. על אף שגם כאן, כמו מעבר לים, היו סמים, מוזיקה גותית וסקס בשירותים, הזיעה, דלות החומר ומלחמת שלום הגליל העניקו אינטרפרטציה ייחודית לסצנה, כפי שהונצחה על ידי הצלמת מירי דוידוביץ'

גם בתחילת שנות ה-80 היתה כאן מלחמה, קראו לה מבצע "שלום הגליל". רוב הצעירים התגייסו למלחמה, ורק קומץ תל אביבים הפריח את סצנת המועדונים האוונגרדים בתל אביב – "הפינגווין", "דן", "האוונגרד", "קולוסיאום" ואחרים. אל המועדונים האלה יובאה תרבות הפנאק, הניו ווייב ואינדיבידואליזם, שנמזגה בסוג של מחאה חדשה כנגד תרבות מפא"י והישראליות המוכרת של צבא ומלחמה.

וכאילו לא חלפו 30 שנה ויותר, ושוב מלחמה, כלומר מבצע "צוק איתן", ושוב פורחת כאן תרבות המועדונים, רק שהפעם זה קורה באמצעות האמנות וקורטוב נוסטלגיה. תערוכה צילומים חדשה, "רוק בשחור" – כאסח במועדוני שנות ה-80' - של הצלמת מירי דוידוביץ', מוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. התערוכה מציעה מבט מחודש על תרבות המועדונים של שנות השמונים בתל אביב, תוך התמקדות בשני מועדונם בולטים: "הפינגווין" וקולנוע דן.

לפני שמירי דוידוביץ', הפכה לאושיה ולצלמת של מועדוני תל אביב, היא חרכה את המועדונים בלונדון, בה התגוררה במשך שנה. "מדי שבוע הלכתי ל-3-4 הופעות במועדונים של לונדון, להופעות של הלהקות הכי חמות של התקופה", היא נזכרת. בארץ, דוידוביץ' העדיפה את "אוונגראד", מועדון שכונתי קטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ואילו ל"פינגווין" ול"דן" באה כדי לעבוד, לצלם עבור עיתונים ומגזינים כמו עיתון המוסיקה "ווליום", "חדשות", "מוניטין", "העיר", "את" ועוד שהזמינו ממנה עבודות. "צילמתי את התרבות. את האופן בו אנשים נראים - הלבוש והאביזרים שלהם, האיפור, ואיך הם מתנהגים ומהי שפת הגוף שלהם", אומרת דוידוביץ'.

עוד כותרות ב-nrg:
בלעדי: ביצוע מיוחד של דודי לוי לשנת השמיטה
אביחי שר על המראות שלא יוצאים לו מהראש
מתברר שלמסתבר יש משמעות לא ברורה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שחור וזוויתי היה הסטנדרט. ''רוק בשחור'' מירי דוידוביץ'

כמו מעבר לים, אבל אחרת

האם זה היה פוזאי או חתרני?

"זה נראה פוזאי, אבל היה חתרני. אנשים השקיעו בהופעה מאד סטייליסטית. מרביתם היו לבושים בשחור, עם חליפות ואלמנטים גבריים, כולל חליפות גבריות שלבשו בחורות, עם הרבה צורות גיאומטריות, א-סימטריות ושיער קצוץ וקוצני. זו היתה תופעה חדשה, שצמחה על רקע מלחמת לבנון והאינפלציה הדוהרת. הפינגווין תפס מקום בחיי הלילה של תל אביב כשהביא יצוג אותנטי של תרבות הצעירים בעיר, בני עשרים פלוס. אנשים לא ממוסדים ששאבו השראה מלונדון, ברלין וניו יורק, ונתנו לסגנון טוויסט ישראלי.

"וזה מה שהיה מעניין. כי עם כל הכבוד לפאנק ולגותיקה, האינטרפרטציה הישראלית שהם נתנו לכל זה עם החום והזיעה ודלות החומר והקרבה לים, ויחד עם זאת לשדר קור וניכור וקרירות, זה מה שהפך את הכל למעניין ומיוחד".

בין הפרצופים המוכרים במועדונים ("אז עדין לא רווח המונח 'סלבס'") שחלקם נקלטו בעדשות המצלמה שלה היו שולץ האיום (דורון אייל), המוסיקאי יוסי אלפנט ז"ל, הסופר יוסי סוכרי (זוכה פרס ברנר השנה על ספרו "בנגזי ברגן בלזן"), גל אוחובסקי, הזמר אדם, אשת התקשורת אלימור זילברמן, הופעות של פורטיס, בעלי מסעדות מוכרים, ואחרים.

"לא תמיד הגיעו אותם אנשים, אבל היה גרעין קבוע שהתאפיין בקוד יחודי, כך שיכולתי לזהות אותם גם כשהלכתי ברחוב", היא אומרת. "בקולנוע 'דן', שבו התקיימו בעיקר הופעות, בא קהל מגוון יותר. אחת הסדרות בתערוכה שלי כוללת צילומים מההופעה ב'דן' של הלהקה האנגלית 'באוהאוז'. בסדרת צילומים אחרת ב"פינגווין" ששכן ביהודה הלוי, תיעדתי אנשים שהגיעו כדי לשתות, לדפוק את הראש, לרקוד. היו שם גם סמים ועשו סקס בשירותים. גם זה היה ואפשר לראות חלק מזה בצילומים שלי".

כשבאוהאוז היו הדבר הכי חם בעולם. ''רוק בשחור'' מירי דוידוביץ'

מלחמת יש ברירה

"אז לא היו סלקטורים", משיבה הצלמת לתהיה אם רוחות המלחמה חדרו לסצנה, "אבל המלחמה לא נכנסה למועדונים, אנשים לא דיברו עליה בתוך המועדונים ולמרות שהדיון על 'מלחמת היש ברירה' לא התקיים במועדונים, הרי שהנהיה של הצעירים אחר העגמומיות, הגותיקה ותחושת הייאוש מתרבות המוות ששררה כאן, גרמו להם לבטא את יחסם למוות ולקץ בלבושם השחור המשולב עם בדי תחרה ומלמלה, ועם איפור הפנים הלבן שנראה כמו בסרטי אימה", מסבירה דוידוביץ.

איזו השפעה הייתה למוסיקה על הצילומים?

"ההשפעה של המוסיקה הייתה אחד הדברים החזקים והדומיננטיים על הצילומים שלי. זו לא הייתה המוסיקה הארץ ישראלית של שירי הלהקות הצבאיות שהכרנו. כל ההופעות היו בשפה האנגלית, האמנים שהופיעו טענו ש'אי אפשר לשיר רוק או פנאק בעברית'. אנחנו הקשבנו לדיויד בואי, רוקסי מיוזיק, בלונדי, פטי סמית ועוד. למוסיקה הייתה השפעה ניכרת על האווירה בצילום, פוזות הצילום והתנועתיות, אז נולד 'ריקוד הקירות', כשהרוקדים במועדונים הפגינו ניכור זה לזה ולמקום בו שהו ובמקום לפנות פנימה לתוך הרחבה הם רקדו כשפניהם אל הקיר".

מה עוד מאפיין את הצילומים?

"בגלל החושך ששרר במועדונים צילמתי עם פלאש בוהק, ישיר וחזק כמו פלאש חתונות, ובזמנו הוא נחשב ל'צילום רע', שם שדבק והפך לז'אנר צילומי. עם הזמן המושגים השתנו, והיום צילום עם פלאש ישיר נחשב לשיא האופנה. הצילומים שלי צולמו גם בזוית רחבה ולפעמים גם במבט מלמעלה למטה. אני לא צלמת דוקומנטרית אבל הצילומים האלה בהחלט מתעדים אנשים ותקופה שהייתה מאד מדכאת ומדוכאת. הם מציגים אורבניות, אפלוליות, מיניות, בוטות ופרובוקטיביות. וכמובן לכולם גם ערכים צילומיים אסתטיים. כשהוצאתי את הצילומים מהארכיון שלי הופעתי לראות עד כמה הם עכשוויים".

אין כניסה למלחמה וחיוכים. ''רוק בשחור'' מירי דוידוביץ'

היום כבר לא מעניין לצלם במועדונים

סך הכל מוצגים בתערוכה "רוק בשחור" 70 צילומים בשחור לבן ובצבע. "זה התחיל בפניה של תחקרינית מערוץ 8 לחפש צילומים מהמועדונים לצורך תוכנית טלוויזיה על תרבות המועדונים בשנות ה-80' ("בעקבות "לרקוד עם דמעות בעינים"). אגב, חלק מהתוכנית ששודרה בערוץ 8 מוקרן בתערוכה. מבחינתי התערוכה היא סוג של שירות לציבור, כולל חלל התצוגה במוזיאון ארץ ישראל, שכן התרבות שנוצרה במועדונים גם היא פרק בהיסטריה הישראלית, גם אם מדובר בחלוציות מסוג אחר".

כאמור, דוידוביץ' לא דוהרת לבדה על גל הנוסטלגיה הרוכב על תרבות המועדונים של תל אביב. קדם לתערוכה שלה גם ספר אלבומי "אנשי פינגווין, ההיסטוריה הסודית של תל אביב", שהוציא השנה אריאל סמל, מי שהיה ברמן צעיר ב"פינגווין" עם מצלמה שבעזרתה תיעד את באי המועדון.

האם גם היום מעניין לצלם במועדונים?

"התרבות במועדונים השתנתה מאד. מתישהו בשנות ה-90 עברו לעשות שמח במועדונים. בהתחלה הייתי קצת בשוק למראה האנשים שרוקדים ומרימים ידיים, כולם במצב רוח טוב, נחמדים, יכול להיות שהחליפו את הסמים?

"אנחנו חיים בעידן הגלובלי, הכל נעשה גדול ומסחרי יותר. אין טרנדים או תופעות חריגות או קבוצות מיוחדות. כולם חשופים להכל. וזה פחות מעניין לעין של צלמת".