לאונרד כהן חותם קריירה עילאית באלבום מופת

האלבום החדש של לאונרד כהן לא צפוי כשם שהוא עצוב, מרתק ומפתיע כפי שהגיח לעולם, בסמוך ליום הולדתו ה-80. ההשלמה של המשורר הדגול עם המוות מקבלת פנים של אלבום פרידה מופתי של אמן שלא היה ולא יהיה כמוהו לעולם

רז ישראלי | 21/9/2014 15:03

לאונרד כהן, Popular Problems

לא הרבה אמנים המשיכו ליצור בגיל 80, וגם אלה שהמשיכו, קשה לאמר עליהם שיצרו יצירות מופת בגיל המכובד הזה. אבל לא כולם לאונרד כהן. למעשה, אף אחד לא לאונרד כהן. לא היה בשנות השישים, לא היה בשנות השמונים ולא יהיה, סביר להניח, גם עוד הרבה מאוד זמן. מי שצריך לפרט עבורו את הסיבות לקביעה הזאת, רצוי שיעשה לעצמו טובה גדולה ופשוט ילך ויאזין לאלבומיו של כהן, או לכל הפחות לאוסף משיריו, וחשוב שיקשיב למילים כשם שיאזין למוזיקה. נאמר רק על קצה המזלג שאף אחד לא מדגדג אפילו את היכולת לספר סיפור כמו המשורר הרומנטי, החריף והשנון הזה, ורבים ניסו. רבים וטובים.

הסתייגות קלה – לא כל מה שכהן עשה מבריק. כמו כל אמן, גם לכהן היו מעידות, אחת מהן אף לא מאוד מזמן, יחסית לקריירה הארוכה של כהן, בשם Dear Heather משנת 2004. Old Ideas שיצא

שמונה שנים אחריו היה אלבום נפלא דווקא, מה שעוד יותר מעמיד את אלבומו החדש באור יקרות נוצץ, בעודו חוגג יום הולדת שמונים, שנתיים וחצי אחרי אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו, והנה הוא מוציא אלבום נפלא נוסף ואף יותר טוב מקודמו.

כבר עם יציאת Old Ideas נדמה היה שהוא נפרד מאיתנו באלבום מפוקח שמתבונן אחורה בצנעה ובהשלמה, מרגש כשם שהוא נעים. והנה, עברו להן שנתיים וחצי, וכהן פותח את Popular Problems, אלבומו החדש, בהסבר למה הוא איטי, וזה לא בגלל שהוא הזדקן, ולא בגלל שהוא מת, זה גם לא מה שהגסיסה גורמת לו להיות, זה פשוט כי כך הוא מעדיף, ליהנות מהחיים האלה בהילוך איטי, ללגום אותם לאט, בקצב שלו.

ואכן, האלבום מתחיל לאט, זולג לאוזניים בלחש, קולו המחוספס מזקנה של כהן נתמך בקולות המלאכיים שמלווים אותו, לא עייף, אלא פשוט, מה לעשות, בן 80. אך על אף היותו איטי, מדובר אולי באחד האלבומים ההרפתקניים ביותר של המשורר שרגיל לפורר את המילים החזקות שלו על לחנים מאופקים מבלי לשבור את הרצף, בהנחה המוצדקת ששילוב הרך והקשה הזה מורכב כשלעצמו. הפעם כהן מעיז לנתב מחדש את הזרם ללא התראה עם כניסות לא צפויות של כלי נגינה ושל זמרות הליווי ואפילו מאוול פורץ לפתע באמצע הרצועה השביעית, וכל הפתעה שכזאת מעלה חיוך גדול, כמו למצוא הפתעות מתוקות בגביע בן אנד ג'ריס, רק שכאן הן צפויות הרבה פחות.

קטעים נוספים

בשיר השני באלבום, Almost like the blues, כהן חוזר לטקסטים שאפיינו אותו בעיקר בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, שיר מחאה נוקב שמדבר באופן כללי למדי על הזוועות שמתרחשות בעולם חדשות לבקרים ומוות, איך לא, שוב משחק כאן תפקיד מרכזי. אך גם הפעם נדמה שהמשורר מסתכל על כל אלה מלמעלה, מנקודת מבט של מי שכבר קשה להפתיע אותו, של מי שמעז לראות במוות שלו עצמו כהשלמה עם המצב שמתסכל אותו בחייו. כולם מוצאים ישועה במוות של אחרים, הוא מוצא ישועה במוות שלו עצמו. כמה מדכא, ככה עמוק.

באמצע האלבום כהן זונח לרגע את הכאבים ואת ריח המוות על צורותיו השונות ומפתיע שוב עם אחד משירי האהבה היפים שכתב אי פעם. דווקא כאן המילים הן רק כלי משחק פשטני בידי הלחן הלא צפוי, כאשר אותן המילים מועתקות מבית חולמני וקשה לפזמון רך וקופצני. השיר המעניין ביותר באלבום הוא גם אחד מהרגעים הנועזים ביותר בקריירה של כהן, שרק לעתים רחוקות מרשה לעצמו לצאת מהמסגרת עד להפתעה גמורה.

אם נוצר כאן הרושם שהביקורת הזו מספידה את היוצר הדגול, חלילה וחס. הלואי ומספיק כוח במותניו ליצור עבורנו עוד עשרה אלבומים מושלמים שכאלה, אבל קשה מאוד שלא לראות באלבום הזה אלבום פרידה לכל דבר ועניין. הרצועה התשיעית והסוגרת את האלבום, ואולי אף המסכמת קריירה שנפרסה על פני שישה עשורים, מודה בדרך עקיפה למעריצים שדחפו את כהן להמשיך ולשיר את "הללויה", השיר המזוהה ביותר עמו מאז ועד עולם, ושבנוסף בוצע, על פי הערכות, על ידי למעלה מ-200 אמנים שונים בשפות שונות. אם יש שיר אחד בלבד שייצג את כהן לאחר לכתו, הרי זה יהיה השיר הזה. אבל מי שישכיל לדעת את עולמו של המשורר הדגול הזה, ובין היתר יגלה גם את האלבום המופלא הזה, יזכה להתרפק על אחד ממכתבי הפרידה היפים בהיסטוריה של המוזיקה. ועל כך נאמר, הללויה.

עוד כותרות ב-nrg:
מי הקורבנות החדשים בדליפת תמונות העירום?
הצילו! עוד ריאליטי סלבס נחת על מסכינו
אוטופיה: האלימות מקדשת את המטרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו