עשור ל"אבודים": עשרת הרגעים הגדולים
תתפלאו, אבל הרגעים הזכורים ביותר מ"אבודים" לא קשורים למפלצת העשן, לא לג'ייקוב, גם לא לניסיונות הבלתי פוסקים לפענח את התעלומה הגדולה. מה כן לקחנו מהסדרה? כתיבה טובה, אפקטים מטורפים, ואיך לא - רומנטיקה הוליוודית במיטבה
עוד כותרות ב-nrg:
סדנאות הכתיבה פורחות: מי באמת מרוויח מזה?
לאונרד כהן ממשיך להדהים, גם בגיל 80
הצילו! עוד ריאליטי סלבס נוחת על מסכינו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רק בסצינה שסיימה את אירוע הפתיחה של "אבודים", הבנו לאיזו רכבת הרים אנחנו נכנסים. עם כל הכבוד לדובי קוטב, טייסים תלויים על עצים ולוק אוכל תפוז - הרגע הזה, שבו חלק מניצולי הטיסה מקשיבים להודעת המצוקה ממכשיר הקשר שבידם, היה פשוט מצמרר. תוך כדי שההודעה דוברת הצרפתית נשמעת ברקע, שאנון הבלונדינית חשפה כי היא יודעת צרפתית ותרגמה לאבודים את מה שנאמר - "בבקשה תעזרו לי, אני לבד עכשיו, האחרים מתים, זה הרג אותם", ולסיכום סעיד חישב במהירות בראשו כי ההודעה מתנגנת ברצף כבר 16 שנה. הכתיבה הנפלאה של הסצינה הזו, שבה חבורת הניצולים (ביניהם גם קייט, צ'ארלי וסוייר) כולה מגיבה למתרחש בלי להבין מה קורה, הייתה שילוב מדויק של אימה ומתח, והסצינה שגרמה לנו להבין כי האי הזה אליו הגיעו הניצולים הוא הרבה יותר משוגע ממה שחשבנו. משפט המחץ אותו תבע צ'ארלי בסיומה של אותה סצינה - "Guys, where are we?", רק מזכירה עד כמה תמימים היינו אז.
הם חשבו שהם יצליחו לברוח ברפסודה. הם טעו. עד לפרק הסיום של העונה הראשונה של "אבודים", שמענו את המושג "האחרים" כבר כמה פעמים, נבהלנו כשהם חטפו את קלייר וכשדניאל רוסו הצרפתייה סיפרה עליהם, אבל בפרק הזה קיבלנו מהם הופעה מלאה ומאיימת במיוחד, כשסירה של שלושה מהם פגשה את הרפסודה עליה עמלו מייקל, סוייר וג'ין לאורך העונה הראשונה. מה שבתחילה נראה כמו מפגש מרגש עם אנשים שיוכלו לעזור להם, התברר כאמבוש מהגיהנום (ואחלה דרך לסיים את העונה), שבמהלכו סוייר נורה, הרפסודה עלתה בלהבות ולסיום - וולט, בנו של מייקל, נחטף. קשה להאמין שמישהו הצליח לשכוח את הזעקה קורעת הלב של מייקל מתוך המים. הסצינה הזאת באה משום מקום (למרות שאף אחד לא ציפה שהם יצליחו לברוח מהאי), והעלתה את רף סימני השאלה, כשהתעלומה המרכזית הייתה בשביל מה הם צריכים את כל הילדים הללו? אז עוד לא ידענו ש"האחרים" הם בסך הכל חבורה של מדענים חנונים מיוזמת דאהרמה.
פרט לקקופוניה התזמורתית שפירקה לנו את הבטן כל פעם שקרה משהו מפתיע, יוצרי "אבודים" תמיד השתמשו במוזיקה במינון מוגבל, שכן הם ניסו להימנע ככל האפשר מסצינות מונטאז' קלישאתיות ככל האפשר (או שלא?). ועדיין, בכל פעם ששיר נכנס לאחד הפרקים, הבחירה בו הייתה מוקפדת במיוחד ובדרך כלל הפכה את הסצנה לבלתי נשכחת, בדיוק כמו הסצינה הזו שפתחה את העונה השנייה והציגה לנו במינימליזם את העולם שבתוך הצוהר, לאחר שבסיום העונה הקודמת ג'ק ולוק פוצצו אותו. הסצינה הזו הייתה הקדמה נהדרת לעונה שברובה התמקדה בפעילות שבתוך הצוהר, והכירה לנו לראשונה את דזמונד - האיש שמקליד מספרים כל 108 דקות למחשב בלי לדעת למה, ואת יוזמת דאהרמה. הסגנון המגניב של הסצנה, כמו פלאשבק לשנות ה-70, ואווירת המסתורין שאפפה אותה, היו התחלה נהדרת לעונה חדשה. מה שבטוח, בזכות הסצנה הזו המניות של השיר "Make Your Own Kind of Music" של להקת מאמא קאס עלו, ואתם כשתשמעו אותו תמיד תיזכרו שהגיע הזמן להכניס את הספרות 4, 8, 15, 16, 23 ו-42 למחשב, אחרת... מה יקרה?
"אבודים" אף פעם לא פחדה לזעזע אותנו בפרקים עמוסים בטוויסטים, אבל הרגע הזה לקראת סוף העונה השנייה הותיר את כולנו פעורי פה. בסדרה הזו כל דמות נמצאת על זמן שאול, אבל עד אותו הפרק לא נחשפנו למוות כל כך נוראי. הרצח הכפול הזה, בפרק שנקרא "שניים לדרך", היה הדבר האחרון שציפינו לו. רגע אחרי שהניצולים הצליחו לתפוס את הנרי גייל, מי שלימים יהפוך להיות בן-קריפי-ליינוס, הגיח מייקל והציע להרוג אותו במקום אנה-לוסיה שחטפה רגליים קרות. מייקל לקח ממנה את הרובה, אמר לה שהוא מצטער ואז – ירה בה. רגע אחרי זה, ליבי נכנסה לצוהר ומייקל המופתע ירה גם בה. פעמיים. אף אחד מרגעי ההרג שהיו לפני כן או באו לאחר מכן, לא היו מפתיעים כמו הסצינה הזו שבאה משום מקום עם טוויסט מזעזע ומפתיע, ובעיקר הותירה את כולנו מבולבלים - למה מייקל עשה את זה?
עוד סצינת פתיחת עונה מוצלחת במיוחד, גם היא הקדמה נהדרת למה שעתיד לבוא במהלך העונה השלישית. בפעם הראשונה אנחנו זוכים לראות את ג'ולייט, אחת מפעילות דאהרמה, ובדיוק כמו בפתיחת העונה השנייה גם היא מכניסה דיסק למערכת. הפעם אנחנו שומעים את "Downtown" ברקע, במה שמתחיל כמו סצינה מ"עקרות בית נואשות" ונגמר ברעידה גדולה שגורמת לכולם לצאת החוצה מבתיהם. אנחנו זכינו לראות לראשונה את הכפר של האחרים, ואז ג'ולייט הביטה לשמיים והתגלה בפנינו אחד הצילומים היפים בסדרה (ואחלה עבודת אפקטים) - התרסקות טיסת אושיאניק 815 מנקודת המבט של תושבי האי השני. סצינת פתיחה מותחת ובעיקר יפהפייה.
דמויות נפלו כמו זבובים בסדרה הזו, אבל המוות הזה היה המרגש ביותר בתולדות "אבודים", של אחת הדמויות האהובות בסדרה. מהרגע הראשון, כשניסה להיגמל מסמים, צ'ארלי היה הדמות המצחיקה, החמודה ומעוררת ההזדהות, שבסופו של דבר גם הקריבה את חייה למען האחרים. המוות של צ'ארלי לא היה הפתעה - כבר במהלך העונה השלישית דזמונד ניבא כי צ'ארלי ימות בקרוב, ובפרק סיום העונה זה קרה, כשצ'ארלי נעל את עצמו בתוך חדר התקשורת שבתוך האוקיאנוס, טבע לבדו לאחר שמים הציפו את החדר. במשך כמה שניות מרגשות, ראינו על פניו של צ'ארלי את ההבנה שאלו הרגעים האחרונים בחייו, ואת ההחלטה שלו לנצל אותם בשביל להזהיר את דזמונד מפני הספינה שמתקרבת לאי. הוא כתב על ידו את המשפט הזכור - "Not Penny’s Boat", ושקע במים. דזמונד הסתכל עליו עם דמעות בעיניו ונגע בו דרך חלון הזכוכית. צ'ארלי, דמות תמימה וקלה להבנה, מצא את מותו בסצנה נפלאה שהפכה את דמותו לבלתי נשכחת.
אפשר לחלק את "אבודים" לשני חלקים שונים (גם באיכותם וגם במורכבותם) - לפני שגילינו שהם ירדו מהאי, ואחרי כן. הרגע הזה הגיע בסיומה של העונה השלישית וטרף את הקלפים. במהלך פרקי הסיום ראינו פלאשבקים מוזרים של ג'ק בהם הוא אלכוהוליסט מזוקן, עד שבסצינה האחרונה הוא נפגש בחשאיות עם קייט ליד שדה התעופה. רגע, מה?! ג'ק וקייט ביחד בפלאשבקים?! הם הכירו לפני ההתרסקות?! באיטיות רבה (כיאה לסדרה), הדיאלוג הארוך בין השניים חשף חצאי פרטים ורמזים שילוו אותנו גם בעונות הבאות, עד לגילוי כי זהו לא פלאשבק אלא "פלאשפורוורד" - סצינה מהעתיד. בדיוק כשכבר נמאס לנו מכל הפלאשבקים המציאו יוצרי "אבודים" מושג חדש ומרענן, שסיפק לנו הצצה לעתיד עוד לפני שבכלל ידענו איך הם ירדו מהאי. ההחלטה החכמה הזו שינתה את הסגנון של הסדרה והותירה אותנו בין שתי לולאות זמן, כשאין לנו מושג מה קרה בין זו לזו ומה גרם לג'ק לומר לקייט ברגע האחרון את המשפט, "We have to go back".
דזמונד היה אחת הדמויות המסובכות בסדרה, וכל פרק שהיה במרכזו, היה סוג של קריאת מרד לחוקי הזמן והחלל. בזכות יכולות ניבוי העתיד והקפיצה בזמן שניתנו לו במהלך הסדרה, הדמות שלו הייתה רצף של סימני שאלה וגירודי ראש מצד הצופים. אבל בסצינה המסוימת הזו, בפרק המסוים הזה ("The Constant"), כל הפרדוקסים הונחו בצד לטובת כמה רגעים פשוטים ומרגשים. אחרי שלוש שנים בהם היו בנפרד, הצליח סוף סוף דזמונד (בזכות קפיצות בזמן) להתקשר לפני. השיחה הקצרה והמקוטעת ביניהם הייתה רגע שיא בסדרה הזו, רגע שיא בעבור הדמויות האלה ובעבור מערכת היחסים שלהם, שהייתה אמנם משנית לאורך הסדרה, אך כתובה היטב. רצף של "אני אוהב אותך" ובכי לטלפון הביאו אותנו להאמין בסוף אופטימי עבור דזמונד, בסדרה שלרוב ניבאה שחורות עבור דמויותיה.
השורה התחתונה היא, ש"אבודים" ידעה לעשות שני דברים טוב מאוד - לבנות קשרים רומנטיים מרגשים, ולהרוג דמויות. הסצינה הזו שילבה בין שני אלה, ולמרות כל הזוגות וכל ההרוגים שכבר הוזכרו בכתבה, זו הייתה אולי הכי חזקה, מרגשת ומינימליסטית מבין כולם. את הסצינה הזו אפשר לסכם במשפט אחד - "I got you", כך אומר סוייר לג'ולייט כשהוא אוחז בידה, היא תלויה מעל הבור באדמת האי, נושמת את נשימותיה האחרונות. ג'ולייט מבינה שזהו סופה והיא אומרת לו, "אני אוהבת אותך, ג'יימס". כל מה שקרה מסביב היה לא רלוונטי באותו רגע - התקרית המסתורית, הצורך לפוצץ את הבור כדי לחזור בזמן, אנשי דאהרמה שבאיזור. מערכת היחסים של ג'ולייט וסוייר הייתה לא צפויה אך מלאת כימיה, והרגע שבו ג'ולייט נפלה אל תוך הבור העמוק שבר לכולנו את הלב.
הסצנה האחרונה והמרשימה של "אבודים", היא גם השנויה במחלוקת מכולן. או שאהבתם אותה, או שבעטתם בטלוויזיה. שש שנות צפייה וציפייה הסתיימו בסצינה אחת בכנסיה. סצינת סיום הסדרה הדגישה את מה ש"אבודים" דיברה עליו לכל אורכה. תעיפו מבט לעבר רשימת הרגעים הבלתי נשכחים שהרכבנו, ותראו שלא זכרנו שום דבר שקשור לקונספירציות, לתעלומות ולרוחות רפאים. מישהו זוכר מאיפה הגיעה מפלצת העשן? מישהו זוכר מי היה ג'ייקוב? מישהו זוכר את הפסל עם 4 האצבעות? מישהו זוכר את מסעות הזמן של הניצולים? למישהו היה איכפת מזה? לא ממש.
"אבודים" אמנם משכה את תשומת הלב אליה בזכות עשרות סימני שאלה שהעלתה מדי פרק, אבל הדלק שהניע אותה היה הדמויות המגוונות שלה שבאו והלכו. את כל החסד שלא העניקה "אבודים"
בפרק האחרון לסדרה גילינו כי העולם המקביל אליו נחשפנו לאורך העונה האחרונה, היה בעצם עולם לימבו (אבל אל תתבלבלו - לא כל הסדרה הייתה חלום והם לא היו מתים כל הזמן!). בסצינת הסיום, כל הדמויות - שכל אחת מתה בזמן אחר - מצאה את דרכה אל הכנסייה שבה כולם התאחדו ונזכרו בחייהם הקודמים. הסצינה הזו הייתה הסוף המאושר שנתנו הכותבים לדמויות שלהם, כשכל ההרוגים קמו לתחייה וכל האוהבים נפגשו מחדש, גם אם זה בעולם הבא. על זה דיברה "אבודים" - לא על מפלצות עשן, אלא על אהבה, על חברות, על האנשים ה"קבועים" בחיינו, על בני אדם. זה לא היה הסוף לו ציפינו, אבל זה היה הסוף שסימל את המשמעות של "אבודים". השוטים האחרונים, בהם אנחנו רואים את ג'ק הפצוע בג'ונגל על האי, נשכב על האדמה בדיוק במקום שבו התעורר בפרק הראשון של הסדרה, סגרו מעגל יפייפה של סדרה שאמנם לעיתים העמיסה על צופיה עם יותר מדי מידע, אך בסופו של דבר זכרה לחזור למקורות - הדמויות עליהן היא בנויה.
עוד על אבודים: הסדרה ששינתה את פני הטלוויזיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם