ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות 37: אלבומי השנה תשע"ד

מנצח ברור ומוחלט אחד, שעמד בכל הציפיות ממנו על אף שהיו רבות, עקף את כולם בדרך לתואר אלבום השנה. בלי דירוג אך עם הרבה כבוד, קבלו את השירים הכי יפים, שבעה אלבומים מצטיינים, ועוד שניים מצופים לשנה הבאה

יש משהו דטרמיניסטי למפגיע במצעדי האלבומים של ראש השנה. ישנם אלבומים שמפרספקטיבה רחוקה יותר נשמעים לגמרי אחרת, ישנם אלבומים שבשמיעה ראשונה נשמעים מהפכניים ובשמיעה עשירית מעייפים, ישנם כאלה שלא מובנים בתחילה ורק לאחר כמה חודשים נתפס גודלם, ישנם כאלה שתופסים את הרגליים באופן מיידי אבל ככל שהזמן חולף מתברר שאם לא מתגעגעים אליהם – הם לא הצליחו לתפוס את הלב.

בפרספקטיבה של היום, למשל, המארז היה מציב את האלבום המופלא של 'כלבי רוח' במקום גבוה יותר לעומת המקום שקיבל בשנה שעברה. טוב שהילה רוח, מנהיגת ההרכב, עומדת להוציא אלבום סולו בקרוב, ומהסינגל הראשוןששחררה נדמה שאפשר יהיה לפצות אותה במקום מאוד גבוה בשנה הבאה.

בנוסף, יש שנים שופעות מוזיקה חדשנית, איכותית טובה ומפתיעה ויש כאלה דלות. השנה שעברה, למשל, הייתה כל כך גדושה בחומרים נהדרים שקשה היה להותיר אלבומים מצוינים מחוץ לרשימה אך היה חייב לעשות כן, אחרת רשימת ה'הכי טובים' הייתה מגילה שלא נגמרת.

השנה לא הייתה בעיה כזאת. היו מספר אלבומים שבלטו מאוד ביחס לאחרים ואחד יחיד ומיוחד וכזה שעלה על כל הציפיות ממנו, שבקלות רבה קטף את המקום הראשון. (ולא, לא מדובר בשלומי שבן. הציפיות ממנו דווקא באו בעוכריו. אבל זה נושא למארז אחר לגמרי).

המארז הזה בא לחגוג שנה נוספת של מוזיקה ישראלית נהדרת ומגוונת. נכון, השנה שעברה הייתה מעניינת יותר, בעוד המון אמנים חדשים התברגו במצעד עם אלבומי בכורה חדשניים ומרתקים. אבל זה לא מעיד לשנייה על איכות המוזיקה שהוגשה לנו בשנה הנסגרת כעת.

ובכל זאת, נחזור רגע לפתיחה ונציין שוב שפרספקטיבה משנה את פני הדברים. על כן, וגם מאחר והשנה, כאמור, אלבום אחד גבר על כל היתר בקלות, הוחלט שלא לדרג את האלבומים. בנוסף, נזכיר על רגל אחת 

את אלבומיהם של דורין לוי, אסתר רדא, The Secret Sea, Garden City Movement, אורי בראונר כנרות, נעם רותם, אסף שתיל, אוריאל הרמן ורוני אלטר, שלא נכנסו לרשימה, אבל בהחלט ראויים לציון.

שוב בלי לדרג, רגע לפני שנצא לדרך עם אלבומי השנה, נציין גם את השירים הטובים של השנה: "נדל"ן" של לא כוחות עם מארינה מקסימיליאן (אם כל האלבום היה כל כך טוב הוא ודאי היה מתברג גבוה בכל רשימת סוף שנה שהיא), July של שאנן סטריט, שהקדיש אלבום שלם לאחותו שנפטרה מסרטן וזה ללא ספק השיר המצטיין באלבום וגם אחד הסינגלים המוצלחים שיצאו השנה בכלל במוזיקה הישראלית, "הסיפור הגדול" של חבורת החצר האחורית שעוד יוזכר בהמשך המארז, ו-My Heart and My Mind של Noria, קסם משובח באיכות נורבגית.

עוד כותרות ב-nrg:
רזי ברקאי: התפכחתי מהרומנטיקה של השמאל
חמישה סרטים ישראליים שחובה לראות
בין קופה לאמנות: התיאטרון הישראלי לאן?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

הנה הוא עושה זאת שוב, ומוציא את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו, ואם יש שיגידו שהטוב ביותר - המארז לא יתווכח. מספר הסיפורים הישראלי מספר אחת ללא מתחרים לא זז מילימיטר בודד מהמסגרת המזוהה עמו וטוב שכך, יש פטנטים שעובדים לנצח.

 

האלבום החדש של דודו טסה לא מדגדג את שלמות אלבומו הקודם, "סחרחורת", אין מה לעשות. אבל זה לא מוריד כהוא זה מאיכות האלבום שמוכיח שוב שמוזיקה, כשהיא יוצאת מהבטן, מגיעה ללב, גם אם השירים לא מתחברים אחד לשני באופן זורם ביצירה השלמה, גם אם לפעמים הכאב הזה צורם מדי. טסה לא מתפשר לרגע על אמנותו וזה ניכר בכל צליל, ואם זה גם מתחבר להצלחה גלגלצית לא מבוטלת, אז הוא בכלל ראוי להערכה גדולה.

 

החברות העמוקה בין שלושת חברי הילדות המרכיבים את הטריו ניכרת בכל תו ותו באלבום הבכורה המצוין הזה. משהו מאוד ישראלי חודר לג'אז רווי ההשפעות של האלבום, משהו מאוד הרפתקני ומלא ביטחון עצמי. במהלך ההאזנה לו, קשה לעתים להבין איך השכיל הטריו לחבר באופן כה הרמוני שלושה נתיבי זמן ומקום שונים. ג'אז ישראלי חי וחכם, ומרתק באופן יוצא מן הכלל.

 

האלבום של 1, 2 Many מזכיר כמה רוק גולמי יכול להיות טוב. עם מינימום יומרות ומקסימום רגש, עם מינימום הפקה יומרנית (על אף עבודה מאומצת שניכרת בכל שיר) ומקסימום ישירות, האלבום המיוזע והטעים הזה מראה איך צריך לעשות את זה בשנות האלפיים. והשיר Beer In Beirut צריך לקבל פרס נובל לשלום מוזיקלי, או משהו כזה.

 

Isaiah הוא מסוג הפלאים שכמו ונוצרו לפני מספר עשורים טובים והתגלגלו לימינו כדי לשמח לבב אנוש נוסטלגי. מגיח ללא התראה משנות השישים של המאה הקודמת, אוסף השפעה קטנה, מלבוש וקריצה מכל עשור בדרך לשנות האלפיים, ומרשה לעצמו להשמע כמו הדבר הכי נכון לעכשיו. תענוג בקורדורוי.
 

יענקל'ה רוטבליט הוא אחד מהנכסים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית, ודי להקשיב למילות השיר "הסיפור הגדול" פעם אחת בודדת כדי להסכים שבאלבום הזה, לו כתב את כל הטקסטים, נמצאים כמה מהשירים הטובים שכתב. תוסיפו לזה את מפלי הכישרון של תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן על הכלים והמיקרופונים, וקבלו את המתחרה הצמוד לתואר אלבום השנה של המארז.

 

לאלבום השנה הזה, כאמור, המארז חיכה הרבה מאוד זמן. מהופעות קטנות בתל אביב, דרך דמואים מחוספסים, פרויקט הדסטארט ועד היצירה הנהדרת הזאת, שהצליחה אפילו להכניס סינגלים לפלייליסט של גלגלצ, ועוד בקלות, ובלי כוונה, מי היה מאמין. הנה הוא הגיע, במלוא תפארתו המתוקה-מרירה-חמוצה- שמחה-עצובה וכואבת. רותם בר אור וחבריו לסוכנות המלאכים הצליחו לעשות משהו מדהים, מאוד לא מובן מאליו ומוצלח לכל אורכו. לחבר טקסטים שכתובים בידיים קטועות, לב מדמם, כאב ראש כרוני, פחדים ואכזבה, למוזיקה פולקית, מתוקה לפרקים, מושכת וקליטה, בלי להתנשא ובלי לחרוג מדי מגבולות המיינסטרים. פאק, זה מה שחצי עולם חושב שממפורד אנד סאנס עושים. אבל לא. האנג'לסי שלנו עושים את זה פי אלף יותר טוב. אין בכלל מה להשוות.

 

Lola Marsh

לאלבום הבכורה של לולה מארש המארז מחכה מזה המון זמן, ואם הכל יוקלט כמתוכנן, אזי ההבטחה תמומש בדמות ההצלחה של דה אנג'לסי בשנה הבאה. כל מי שהוקסם והופנט כבר באחת ההופעות של הלהקה הכל כך אחרת הזאת כבר יודע – מדובר באחת הלהקות הטובות בארץ.

TATRAN

הרכב הפיוז'ן הזה לוקח את הז'אנר למקום אחר. במקום עומס הצלילים החד המזוהה עם הסגנון, הטריו מסתמך על כישרון נגניו, כל אחד פטנט מוזיקלי כשלעצמו, וביחד הם מעניקים חוויה שהיא יותר מג'אז מחושמל, כמעט כמו המציאו סגנון חדש לגמרי.

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...