ראשי » תרבות » קולנוע

"לוק": לצפות בעיניים עצומות

טום הארדי הוא שחקן מצוין וסטיבן נייט הוא תסריטאי מוכשר, אך על אף עלילה מעניינת ומשחק מרשים, "לוק" לא צולח את אתגר השחקן הבודד ומציע חוויה פטפטנית, דלה ויזואלית ומאוד לא קולנועית

לילה, כביש מהיר, מכונית ובתוכה נוסע אחד בלבד. שמו איוון לוק, מהנדס המופקד על פרויקט בינלאומי שאמור לצאת לדרך למחרת ודורש את מלוא תשומת ליבו. בבית מחכים לו האישה והילדים.  התכנון היה שהם יצפו יחד במשחק הכדורגל העומד להתחיל ולאחר מכן הוא יחתוך חזרה לעבודה, אך לאיוון יש תכניות אחרות. מתברר שהוא עומד לגלות לאשתו על אירוע מעברו, משהו שהתרחש לפני שנה ורק פעם אחת בלבד, אך זה דבר שהוא החליט כי אינו מסוגל יותר להסתיר ממנה.

הסיבה שהוא בחר לשבש את התוכנית המשפחתית ואף את הפרויקט עליו הוא עמל מזה זמן, נמצאת בלונדון והתגלתה לו זה עתה. בעוד מכוניתו עושה דרכה לאורך הכביש המהיר אנו לומדים את האמת על איוון לוק, על חטאיו, על עקשנותו, על כושרו לנהל משברים תחת לחץ ועל מה שממתין לו בלונדון, והכל דרך סדרה של שיחות טלפון שהוא מנהל תוך כדי נהיגה אל עבר היעד.

תוך צפייה ב"לוק" נזכרתי בהצגת יחיד שראיתי פעם בארץ. שמה היה "אטרוף" והיא עקבה אחר גבר אובססיבי הנכנס למונית כאשר היעד שלו היא בקתה בקצה הארץ שם הוא חושד כי נמצאים אשתו ומאהבה והוא נחוש לתפוס אותם יחד. את המונית, את הנהגת לה הוא מספר על השתלשלות האירועים והתגברות חשדותיו ואת הנופים שבדרך כמובן שלא ראינו על הבמה, אלא השלמנו בדמיוננו. כל מה שעמד לנגד עינינו היה שחקן יחיד (אלי גורנשטיין הממגנט) וכל המחזה נשען על כתפיו.

 

בעוד הצגות יחיד בתיאטרון הן ז'אנר מבוסס, סרטים בהם רק שחקן אחד ממלא כל פריים בסרט הם עדיין בגדר אירוע די נדיר. יש את אלו שמתחילים ו/או מסתיימים רגיל (עם מספר משתתפים נורמלי) ומקדישים רק את לב הסרט להופעת היחיד (כדוגמת "להתחיל מחדש" עם טום הנקס, "127 שעות" עם ג'יימס פרנקו או "אני, האגדה" עם ויל סמית'), ויש את אלו שהולכים עד הסוף עם הקונספט המגביל ודואגים לשמר רק שחקן אחד בפריים לאורך (כמעט) כל העלילה, אך מרשים לעצמם לשתף דמויות נוספת אם כי בקולן בלבד (כדוגמת "קבור" עם ריאן ריינולדס, "נקודת שבירה" עם סטיבן דורף, "ירח" עם סם רוקוול ואפילו "דואל" הקלאסי של סטיבן ספילברג).

מאחר ואנו רגילים לקולנוע בעל עלילה מרובת לוקיישנים ודמויות, הרעיון להגביל את כמות המשתתפים והלוקשניים המצטלמים עד למינימום האפשרי היא בגדר אתגר קולנועי לא קטן. "לוק" 

מצטרף לרשימה המכובדת של סרטים לא קונבנציונאליים הבוחרים לבחון את גבולות הקולנוע המסחרי. הוא מספר סיפור דרמטי ומאוכלס בגלריה של דמויות (המיוצגות אמנם בקולן בלבד), כאשר המגבלות היחידות שהוא שם על עצמו הן ויזואליות. אך בניגוד למה שאלי גורנשטיין, למשל, הצליח לעשות על הבמה ללא כל תפאורה, טום הארדי, כוכב הסרט "לוק", מתקשה לבצע, לא בגלל שהוא חלילה לא מוכשר, אלא בעיקר בגלל שהתסריט, שיכל בקלות לפרנס הצגת יחיד תואמת "אטרוף", לא מתורגם נכון למדיום הקולנועי.

קולנוע, מה לעשות, דורש לכל אורכו התחדשות והשתנות, לא רק של העלילה והדמויות, אלא גם של הדרך בה אנו רואים וצורכים את האירועים, אחרת זה עלול להסתיים מבחינת הצופה בשעתיים מנומנמות. בעוד סרט בעל שחקן יחיד כמו "קבור" (2010), שעקב אחר גבר שנכלא בתוך ארון קבורה כשברשותו רק טלפון נייד, הפליא להניע את המצלמה ולטעון כל סצנה בשוטים טריים ותנועות מצלמה מרשימות, "לוק" אמנם מציע עלילה מעניינת ומשחק טוב של הארדי, אך כמות השוטים שחוזרים על עצמן של מכוניות, של אותו כביש מהיר משתרך, של אותם אורות פנסים וכו', יוצרים בסופו של דבר סרט שבו ניתן לעצום את העיניים ופשוט להקשיב לשיחות הטלפון של איוון לוק, בלי לפספס שום פרט בעלילה. אמנם סטיבן נייט הוא תסריטאי מוכשר, אך הוא מתקשה לפצח את הצד הויזואלי שלו "לוק". התוצאה היא סרט מפוטפט, דל ויזואלית ומאוד לא קולנועי.

עוד כותרות ב-nrg:
צפו: עידן רייכל הופיע עם אלישיה קיז בניו יורק
בכורה: מוסיקה יכולה לרפא את הנפש
מצוקת תושבי הדרום נמשכת גם אחרי תום המבצע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...