הסרט של כולנו: הגיע הזמן ל"גט" מהרבנות
"גט: המשפט של ויויאן אמסלם" אמנם עומד בזכות עצמו כסרט נהדר, אך אסור לשכוח שהוא סוגר עשור של יצירה מקומית נדירה וחלק מטרילוגיה מופתית שמסמלת שנים רבות של החפצת נשים
רונית אלקבץ, מתוך "גט" מתוך הסרט
ב"גט" מגיע לשיאו סיפורה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ), אשר מוצאת את עצמה במלחמה ארוכה ומתישה נגד בעלה אלישע ומוסד הרבנות, המסרבים בתוקף להעניק לה את הגט לו היא מייחלת. כמה מבין צופי הטרילוגיה בוודאי הבחינו כי שמו של הבעל ב"גט" הוא אלישע, בעוד שבשני הסרטים הקודמים הוא אליהו. שינוי זה, וכמה נוספים (כמו שמותיהן של דמויות אחרות וקשריהן המשפחתיים) התרחשו בין שלושת הסרטים, באופן אירוני, עקב לחצים מצד משפחתם המורחבת של האחים אלקבץ. אז אם הייתם מבולבלים, זה בסדר, גם אנחנו.
אך הפרטים הקטנים הללו אינם משפיעים כל כך על התמונה הגדולה, אשר לאורך כל הדרך סבבה סביב שלושה יסודות מרכזיים – דת, כבוד ומעמד האישה, תוך בדיקה כיצד אלו משפיעים זה על זה בתוך המסגרת המשפחתית. שני הסרטים הראשונים, למעשה, הובילו את הסיפור ובנו את המתח לקראת השלישי, שבו מגיעה לסיומה סאגת הנישואים של הזוג אמסלם, לטוב ולרע.
שני הראשונים בטרילוגיה בנו את המתח ל''גט''. מתוך ''שבעה''
צילום: יח''צ
מחד, ישנה הנאה גדולה בלראות את הדמויות הללו שוב על המסך, שבאה מההיכרות איתן לאורך השנים (או לאורך יום אינטנסיבי, לאלו מאיתנו שבחרו בדרך המודרנית ועשו צפיית בינג' לכל הטרילוגיה ביום אחד), היכרות שמרגישה עמוקה בזכות יכולתם המרשימה של היוצרים והשחקנים לגרום לצופים להזדהות עם הדמויות הללו. אך מאידך ישנו תסכול. התסכול הרב הנובע לא רק מהצפיה במה שהדמויות עוברות, אלא גם מהידיעה שהכאב שאנו מרגישים עבורן הוא גם הכאב שלנו עצמנו, משום שהמסך משקף בכזו חדות את המציאות המרתיחה בה גם אנו חיים. אם ב"ולקחת לך אישה" אנו נחשפים למרחב ה(לכאורה)פרטי בלבד, לתא המשפחתי המצומצם שכביכול עוד נמצא בשליטתנו (אם כי גם מצבו לא מאוד מנחם), ב"שבעה" אנו מגדילים את הספקטרום כך שהוא כולל עתה גם את המשפחה המורחבת ונספחיה, ומוותרים עוד קצת על השליטה, לטובת בני אותה משפחה (בעיקר הגברים, כמובן).
ב"גט" אנו מאבדים את זה לגמרי – השליטה על חיינו הפרטיים (וחייהן של נשים בפרט) הינה בידי זרים מוחלטים, טרחנים, מתחסדים, בעלי דעות ארכאיות וחשיבות עצמית מופרזת. במילים
חייה של ויויאן אמסלם מעולם לא היו ולפי איך שזה נראה - לעולם לא יהיו, נחלתה. אפילו לא נחלת בעלה (או ליתר דיוק, בעליה). חייה הם רכוש ציבורי במסווה של חיי משפחה. גם ב-1979, גם ב-1991, גם בשנת 2014. זה מה שעשור של עשיה קולנועית מראה וזה מה שמראים גם עשורים על גבי עשורים של חיי אלפי נשים. הטרילוגיה של האחים אלקבץ לא חשובה רק משום שהיא יצירת מופת מקומית נדירה (והיא אכן כזו), אלא משום שהינה מבין היצירות היחידות שמציגות את פניהם האמיתיות של הדברים, ועושה זאת בלהט אינסופי שבאמת, אם נבחר להקשיב, יכול לשנות את חיינו.
עוד כותרות ב-nrg:
מצוקת תושבי הדרום ממשיכה אחרי סוף המלחמה
בכורה: מוסיקה יכולה לרפא את הנפש
לוק: חוויה פטפטנית ומאוד לא קולנועית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יצירת מופת מקומית נדירה. מתוך ''גט''
מתוך הסרט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם