חמורים לא מתים: הבהמה הנלעגת בראי האומנות
מצד אחד בהמת משא נחותה וכינוי הגנאי הנפוץ ביותר, מצד שני סמל לחוזק, סבלנות ואף גאולה בדמות ביאת המשיח. התערוכה הקבוצתית "יומנו של חמור" מפרקת את המוטיבים הקשורים בבהמה ומגלה בה תכונות מפתיעות
החמור נתפס בעיני רבים כחיה נחותה והשימוש בשמה הפך לכינוי הגנאי הנפוץ ביותר בעברית ובערבית, אבל לא רק. על פי האמונה היהודית, החמור יהיה מלך החיות, כשישא על גבו את המשיח בבוא הגאולה. החמור הוא גם כינויו של אחרון הח'ליפים האומיים, מרואן בן מוחמד. קשה להאמין, אבל בהמת העבודה
"יומנו של חמור" הוא שמה של תערוכה קבוצתית בהשתתפות אמנים יהודים וערבים, שהושקה בשבוע שעבר במוזיאון לאמנות האיסאלם בירושלים, והיא נותנת במה לדמות החמור בתרבויות ובדתות שונות.
"החמור גם הוא חיה מבוייתת, ואף שלא רוחשים לו כבוד כמו לסוס, עדיין הוא שותף לחיים. אבל אילו גם לאנושות היו כמה מתכונותיו, כמו אנרגיה וסבלנות, היא לא היתה מגיעה למצבים של מלחמה וסבל" טוען אוצר התערוכה, פריד אבו שקרה.
התערוכה מציעה כמה דרכים להתבונן בחמור שפל הרוח, הנושא בעול, ובאופן עקיף היא גם מותחת ביקורת על האדם החושב, המתנאה בשכלו ובתבונתו, אבל, שלא כמו החמור, משתמש בהבנה ובהיגיון גם לצרכי מלחמה וחילול הקודש" הוא מוסיף.
במאמר שכתב לקטלוג התערוכה מספר אבו שקרה על גלגולו של החמור. החמור הראשון, נמצא לפני 12 אלף שנים בסומליה שבאפריקה. הוא בויית לפני 4,000 שנה ובתחילת האלף השני לפנה"ס הגיע לאזורנו, לדמשק שכונתה גם "עיר החמורים". בקוראן, בסורה השניה, החמור קם לתחיה לנגד עיניו של אחד הנביאים. החמור הבועט הוא הסמל (הבלתי רשמי) של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הוא הסמל של בית הדואר באום אל פאחם ומככב בספרות עולם, ובעיקר בסיפורים הערביים כמו "בחמאר אל חכים" (חמורו של החכים). וכמובן, עדין מצפים שהוא יביא על גבו את המשיח.
עוד כותרות ב-nrg:
דוקו: ילדה מתה כי הוריה התמכרו למחשב
האנטומיה של גריי מצוינת גם בעונה ה-11
תתפלאו: איך יש לומר כבשה ברבים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתערוכה הקבוצתית שפתיחתה הייתה גם האירוע המציין את כניסתו לתפקיד של נדים שיבאן, מנהלו החדש של המוזיאון היפהפה שברחוב הפלמ"ח בירושלים, ובמעמד אשת נשיא המדינה נחמה ריבלין ומני מזוז, שופט בית המשפט העליון הנבחר, האמנים היהודים והערבים מציגים בציור, רישום וצילום, את דמותו הקונפליקטואלית של החמור, כמו גם את מעמדו במשפחה ובחברה בישראל משנות העשרים של המאה הקודמת ועד ימינו, כשדמותו באה לידי ביטוי אצל כל אמן בהתאם להקשר החברתי ההיסטורי והפוליטי שלו.
"בין הציירים הישראלים שהגיעו לארץ בשנות ה-20, ובהם נחום גוטמן וראובן רובין, נרקמו יחסי אהבה עם החמור והוא היה בעיניהם המייצג של הפשוט והתמים וניסו לייהד אותו", אומר אבו שקרה. "ראובן רובין", מסביר אבו שקרה, "מתאר בסגנון אוריינטלי רומנטי את הקשר של החמור לכפר בציורי הערבי המתגלח שמאכיל את החמור באבטיח, או ערבי הרוכב על החמור ובידו זר שושנים. תיאור שיש בו אהבה וגם ביקורת על חברה הערבית שנותרה בעולם השלישי, ואילו נחום גוטמן, בספרו 'הרפתקאותיו של חמור' מציג את יתרון הערך המוסרי והאסתטי של החמור על פני האדם, כיצור משכין שלום בין ההר לעמק".
החמור מופיע בעבודותיו של האמן והמעצב אשרף פואח'רי, בהן הוא חושף את דעותיו ואמנותו האינטלקטואלית ומציב את המתבונן מול טקסט ספרותי או שיר, וגם מחזיר את מבטו לסמלים שמתוך אירועי החיים והתרבות הישראלית יהודית והישראלית פלסטינית. למשל, הרצל על גבי חמור אחד ולצידו אדרוארד סעיד על גבו של חמור שני.
האמן אסד עזי משפרעם מזמין את הצופה בציורו "המושיע", לשחק במעין משחק הרכבה שבו מתחסרים או מתווספים ריבועים לבנים, הכל בהתאם לנקודת המבט שלו. במשחק הזה מנהל האמן תהליך חיפוש אחר זהותו המורכבת. "בין אם החמור הוא חמור תמים והרוכב עליו הוא איכר פלסטיני ובין שזהו חמורו של המשיח, תכונות הנשיאה בסבל והסבלנות המאפיינות אותו מגויסות ביצירה זאת לתיאור זהותו של האמן וגם לתיאור של הזהות הפלסטינית" מפרש פריד אבו שקרה.
גדעון עופרת מסכם: "אחרוני החמורים מסתלקים, אך חמורים לעולם אינם מתים. עוד ועוד אמנים שבים וישובו להעלות באוב את החמור, חברנו הטוב והמסור אשר ספק אם עודנו ראויים לחברותו".
"יומנו של חמור"
המוזיאון לאמנות האיסלאם, ירושלים
האמנים המשתתפים בתערוכה: אבישי אייל, אלי שמיר, אסד עזי, אשרף פואח'רי, בני אפרת, טליה קינן, מיסא' מחרום, נחום גוטמן, עמאר יונס, ראובן רובין, רבקה פלד
אוצר: פריד אבו שקרה
מנהלת אמנותית: רחל חסון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם