מלך הביצה: מאיר עוזיאל משנה סדרי עולם
“איש הישר בעיניו יעשה“ הוא תיאור חיובי או שלילי? המלכת מלך על ישראל היא דבר טוב או רע? מאיר עוזיאל, האיש והשלולית, מערער בספרו החדש על כל מה שמקובל. ואם מקובל שהעם רוצה מלך ושכל העולם שונא אותנו – אז הוא טוען: יש גם סיפור אחר
ויש להודות: הרומאן החדש של מאיר עוזיאל הוא לא משהו שמישהו אחר כבר כתב. ‘איש הישר בעיניו‘, שראה אור בהוצאת ‘טוטם‘, נפתח במשל יותם (בפרק אפס, שכותרתו “ילד אומר מילים שאין להן אח“), ונמשך עם עלילותיהם של עצרם הנשר, דקל יצרן המרכבות (“מרכבות פרארי“, להגדרת עוזיאל), פיסגה רוכלת הביצים, רים סוכן המכירות החתי, נעריהו האקטיביסט ויוסתר המלאך הנופל.
הכול קורה בימי שפוט השופטים, שגם הם – הנביא צחיק, השופטת בתשש – מופיעים בין הפרקים של ההיסטוריה החצי מיתולוגית והחצי אנלוגית לזמננו שלנו, כשהדמיון והמציאות מעורבלים זה בזה, וממריאים מדי פעם למחוזות פיוטיים. במוקד העלילה: המאבק להמלכת מלך על ישראל. בתנ“ך, בספר שמואל, זה קורה מהר וחד: ב־22 פסוקים מתנהל הוויכוח המילולי בין שמואל (שבניו לא הלכו בדרכו) לבין העם, כאשר כל העם מבקש בקול אחד: “שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים“.
שמואל מצטווה לשמוע בקול העם, והעם מקבל מלך. אבל אצל עוזיאל הקטע הקצר הזה הוא מופע אחד גדול: מהלך פוליטי מורכב, ויכוחים פנימיים, עצרות וכינוסים, אפילו מרד הגירה למקלטי מס. עוזיאל לא מאמין שהעם דיבר בקול אחד, עמים לא מדברים בקול אחד – והוא חושב שצריך לספר את זה, ואולי דווקא עכשיו, להסביר ש“אין מלך בישראל“ אינה בהכרח אמירה רעה. קראו זאת בקול, נסו לחוש את התרוממות הרוח שעוזיאל חש כשהוא קורא את הפסוק “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה“.
עוד כותרות ב-nrg:
מזהר ועד בנאי: 300 עטיפות תקליטים אהובות
המחווה הישראלית שמשגעת את העולם הערבי
צפו: סיינפלד מקבל פרס ומחסל את עולם הפרסום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפעמים סיפורים נולדים הרבה לפני שהם נכתבים, הרבה לפני שהם יוצאים לאור. אצל עוזיאל, הגרעין ל‘איש הישר בעיניו‘ נולד כבר כשלמד בילדותו את הפרקים הללו בספר שופטים, “בתיכון חילוני, תיכון בר כוכבא בתל־אביב. לא תיכון, בית ספר עממי“, הוא מתקן. “הדליק אותי המשפט ‘בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה‘. וכמובן משל יותם, שפתאום היה שיעור תנ“ך אחר לגמרי. ימי שפוט השופטים נראו כתקופה של יותר חופש מאשר התקופה שאחריה. וגם ידעתי, כולם יודעים, שאסור להמליך מלך. מה פירוש ‘העם רצה מלך‘? אין דבר כזה ‘העם רצה‘. לכל היותר חמישים אחוזים מהעם רצו. איפה אלה שלא רצו, ואיפה הכאב שלהם כשהם רואים שממליכים מלך?“.
אז הרומאן הזה - ועוזיאל מדגיש: “רומאן, לא ספר הגות“ – מנסה להביע את הכאב של מי שהפסידו במאבק: דקל, פיסגה, רים, אפילו עצרם, שנלקח לגן החיות של המלך שאול. או שהצליח לברוח לפני שנכלא? שתי האפשרויות פתוחות, שתי האפשרויות כתובות בספר. הרבה דברים שהיו יכולים לקרות קורים ב‘איש הישר בעיניו‘, גם מה שלא סיפרו לנו עליו, גם מה שסיפרו לנו עליו בדרך אחת ולא בדרך אחרת. הגיבורים של עוזיאל לא כתבו את ההיסטוריה ולכן כאבם גם לא מוזכר בה, אבל עוזיאל לוקח על עצמו את המשימה הזאת.
“מה שצריך להנהיג הוא החוק שבלב, חוק המצפון“, אומר עוזיאל, ומתייחס לדקל, גיבור הרומאן. “זה מה שכואב לו: למה מישהו צריך בכלל אדם אחר שינהיג אותו? זו שאלה גדולה, ועד היום היא בעיה בעיניי. לא יכול להיות שמנהיג יבוא ויגיד: מצפוני אומר לי ככה. לא בחרתי במצפון שלך, לא בחרתי בדעות שלך ובטעמים שלך. בחרתי ברעיון, ואתה תקיים את הרעיון. “המפרשים מציגים את העובדה שלא היה מלך לישראל כמשהו שלילי. אבל אולי התנ“ך התכוון לחיוב? התנ“ך לא אומר ‘אין מלך לישראל וזאת כל הצרה, ורע מאוד היה הדבר‘, אלא: ‘איש הישר בעיניו יעשה‘. מישהו אמר שזה רע?“.
האמירה הזאת מוצבת ליד סיפורים שרוחם שלילית - פילגש בגבעה, גלות בני דן.
“אף פעם לא התרשמתי מהעוולות שנעשו בזמן שלא היה מלך. התנ“ך עצמו לא משקר, ומספר כמה עוולות היו כשמלך כן שלט. כמה אזהרות היו שזה בדיוק מה שיקרה. למה המלכת מלך אסורה? כי אדם לא יכול להגיד לך מה לעשות. אדם בשר ודם, גם מלך, הוא פגום, ואחר כך יורשים אותו בנים ונכדים של מלך בשר ודם. אבל אנחנו כל הזמן מתקדמים לחופש, ומתברר שהאנושות יכולה להסתדר בלי מלך. רוב החברה המערבית חיה בלי מלך“.
היום אין מלך בישראל?
“צריך לשאוף שישראל תהיה חברה דמוקרטית ופתוחה, בלי פוליטיקאים, חברה שמנוהלת בכוח הרעיונות. זה מתחיל“.
ובכל זאת, לפעמים צריך מישהו שיקבל החלטות מהירות. אי אפשר לקחת הכול למשאל עם.
“אם צריך מנהיג, שיהיה לתקופה. הנה דוגמה מופלאה מאח שלי: הוא היה באחד ממגדלי התאומים בפיצוץ הראשון ב־1993, וגם במתקפה ב־2001. הוא סיפר לי שבפיגוע הראשון הוא התחיל לרוץ במדרגות, ואנשים רצו אחריו. הוא לא ידע אם הוא מוביל אותם לתוך האש או לתוך הצלה. במקרה שלו זו הייתה הצלה“.
ב־11 בספטמבר 2001, לפעמים המדרגות היו גזר דין מוות. אתה לא תמיד יודע אם זה טוב או רע.
“לפעמים צריך מישהו שיחליט, כי יש כל כך הרבה ברירות. צריך מישהו שיבחר. אתה רץ במדרגות אחרי מי שנדמה לך שהוא יודע לאן הוא רץ. יכול להיות שזו תהיה החלטה נכונה, יכול להיות שלא. גם דקל עומד בפני החלטה כזאת, כשהוא מבין שנציגי המלך הולכים לקחת ממנו את מפעל ייצור הכרכרות. הוא לא יודע אם להבריח את המפעל מחוץ להישג ידיו של שאול, להבריח חצי או לא לעשות כלום. לפעמים לעשות חצי מכל דבר יכול להיות הפתרון הכי גרוע. מנהיג לא יעזור פה. מה, הוא יודע יותר?“.
החיים יקבעו אם צדקת.
“העתיד יקבע. הדמויות בספר יודעות שהן לא מוכנות לכפוף את עצמן למלך בשר ודם, שהוא יהיה החוק. הן אומרות בפירוש: אלוהים הוא המנהיג של בני ישראל. אני מבטיח לך שהיו אנשים שאמרו את זה. סתם אנשים. לא לקחתי פילוסוף בתור גיבור, רק בנאדם מצליח. אין לו זמן להתעסק בפילוסופיה של המלוכה, אבל הוא מרגיש שזה עוול נוראי שימליכו עליו בשר ודם“.
“אני כותב בסוגה שלא קיימת“, אומר עוזיאל כשאני מבקש שיגדיר את ספרו. “זה הרומאן השלישי ואולי אפילו הרביעי בסגנון שאני קורא לו עבר דמיוני. יש מדע בדיוני שמספר על העתיד, יש רומאן היסטורי, אבל אלה לא הסוגה שלי. יש שקוראים לזה היסטוריה אלטרנטיבית“.
בהיסטוריה אלטרנטיבית הסיפור ריאליסטי יותר. הרומאן שלך מערב הרבה פנטזיה – מלאכים, נשרים, מופע שיפוט עם פרסומות.
“לגבי מופע השיפוט הזה - הנביאים עשו דברים כדי למשוך תשומת לב. יש נביא שהתחתן כדי למשוך תשומת לב, אז יכול להיות שהיו להם עוד רעיונות. כל הדברים שלא סיפרו לנו עליהם בתנ“ך, אנחנו אומרים שהם לא קרו. אבל זה לא נכון. כל מה שיכול היה לקרות קרה. אני לא יכול לכתוב שדקל עלה למטוס והמריא ללונדון, אבל במאות שנים ובאלפי מקומות, במיליוני אירועים, כל מה שהיה יכול לקרות - קרה.
“האנשים שחיו בתקופת התנ“ך הם כמו האנשים שחיים כאן היום. הם בדיוק אותו הדבר. יותר מזה: אין סופר בעולם שיכול לכתוב על מישהו שחי לפני שלושת אלפים שנה ולשמוע אותו מדבר באותה שפה. ברומאנים באנגלית, אנשים ממצרים העתיקה מדברים אנגלית. אבל כאן, אני יודע באילו מילים דיברו. גם רמת הגולן, שהיא מקום ההתרחשות העיקרי, לא השתנתה הרבה מאז, ובטח דבר אחד לא השתנה - הכנרת. זה אותו שטח מים. וגם הנשרים. על אותם צוקים עומדים אותם נשרים, הצאצאים של הנשרים שברומאן. הם עפים כמו אז, והאוויר הוא אותו אוויר כמו אז“.
הטענה הזאת, שהאנשים של אז אינם שונים מאנשים שחיים היום, מובעת היטב באחת הדמויות המרכזיות בספר: נעריהו. “הוא איש בינוני, אבל מאורגן וחרוץ מאוד“, אומר עוזיאל. נעריהו הופך לפעיל פוליטי למען המלכת המלך, מקודם, משתלט על המנגנון, ובסופו של דבר גם משרת את המלך הראשון, שאול.
“הוא מקבל הצעת עבודה, להיות עוזר במטה להמלכת מלך - גוף רדום, שלא היה מצליח לעשות שום דבר גם בעוד מאה שנה“, מסביר עוזיאל. “בהתחלה הוא לא מאמין במלך, הוא חושב שזה שטויות ושזה לא יצליח, אבל מרגע שהוא קיבל את העבודה - הוא איש ביצוע, הוא יעשה אותה היטב.
“בתחילת העבודה שלו הוא רואה תמונה די עלובה, אבל אז הוא הופך את המטה הזה למשהו מצליח. הוא לומד לאיים, הוא לומד לנצל, הוא עושה מניפולציות, ספינים. הוא גם משתמש באופי האנושי: אם אתה אומר על הקבוצה היריבה שלך שהיא חסרת השכלה, פרימיטיבית ונחותה חברתית - מספיק שרק תאמר את זה, גם כשזה לא נכון - אם זה נדבק, גמרנו. אנשים ילכו אתך לא כי הם חושבים שאתה צודק, אלא כי אתה יפה יותר מבחינה חברתית“.
יש אנשים כמו נעריהו היום.
“כן“, עוזיאל צוחק. “לדעתי עד הסוף הוא לא מאמין שמלך הוא הדבר הנכון, אבל זאת העבודה שלו. אנחנו מכירים אנשים כאלה. אדם יכול להיות הממונה על הביטוח, ומחר לנהל חברת ביטוח. אנשים עוברים ממפלגה למפלגה כאילו הם משרתים רק רעיון, אבל זה בכלל לא נכון, הם משרתים את עצמם. זה קורה בכל שטחי החיים.
“אני בכלל אוהב אותו, את נעריהו הזה. הוא לא כועס על דקל שמתנגד למלוכה, הוא קר רוח. אבל בסופו של דבר אנשים כמו דקל נאלצים להיכנע למנהלים הבינוניים האלה, שאולי לא יוצרים אבל מסוגלים להקים מערך שלם שיעבוד למען משהו. אנחנו נשלטים כל הזמן בכוחם של מערכים כאלה. גם מהבחינה הזאת החברה האנושית לא השתנתה“.
ומכיוון שהעולם נשאר אותו הדבר, למרות כל הזמן שחלף, לפעמים משפט מהעולם של היום מסוגל להגיע בשלמותו, ללא אנכרוניזם, לתוך ספר שמתאר תקופה אחרת, קדומה.
“כשפיסגה מקבלת את הצעת הנישואין מדקל, היא אומרת לו: תבטיח שאני לא אהיה אישה שנייה“, אומר עוזיאל. “את המשפט הזה שמעתי מידידה טובה שלי, פלשתינית בת 25. באחת השיחות שלנו היא אמרה: ‘אני לא מוכנה להיות אישה שנייה‘. לפעמים אתה מדבר הרבה עם בנאדם ופתאום שומע משפט שצריך להיכנס לספר“.
עוזיאל כמעט לא כותב על הגיבורים הגדולים של התקופה. לא על שאול, לא על שמואל. הם מוזכרים ברגעים מסוימים, קטנים, אבל אלה לא גיבורי הרומאן שלו. גם בשני הרומאנים הראשונים שכתב, ‘עובדות על תשוקה מסוימת‘ ו‘מקום קטן עם דבי‘, הגיבורים הם דמויות קטנות, לא היסטוריות. ‘עובדות‘ מספר גם הוא על אזור הכנרת, המוכר לכול, אבל ‘מקום קטן‘ נכתב על המקום הרחוק ביותר האפשרי, בזמן ובמרחב, פתוח לדמיון באופן מוחלט: ממלכת הכוזרים.
“אנשים לא יודעים עד היום אם הממלכה הזאת הייתה או לא הייתה, אבל במאה אחוז היא התקיימה“, קובע עוזיאל. “הייתה ליהודים ממלכה ששטחה כמו גרמניה וצרפת ביחד, לחופי הים השחור, במשך לפחות מאתיים שנה. אימפריה יהודית. זה היה לב העולם אז, בין קרל הגדול וביזנטיון ובין האסלאם בבגדד של תקופת הזוהר. ואנשים לא רוצים לדעת את זה. אנחנו מרגישים לא נוח כשבאים ואומרים שהיהודים הם צאצאי הכוזרים, וכשמזכירים את האימפריה הזאת מתעורר רצון לשטחים גדולים.
“אם הייתה קתדרה ללימודי הכוזרים היו יודעים הכול על הממלכה הזאת, אבל מכיוון שלא יודעים - אין טוב בשביל סופר ממקום כזה. קראתי כל מה שאפשר לקרוא, כל מה שעלה על הכתב בעניין, וכתבתי סיפור על שישה בחורים צעירים שתפקידם להחזיר נסיך לאבא שלו. הם עוברים מסע של 1,500 קילומטר בתוך שטח של מדינה יהודית שלא יודעים עליה כמעט דבר. כמה דברים אפשר להמציא! ואני ממציא“.
מלבד שני הספרים הללו כתב עוזיאל עוד רומאן אחד, ‘הראשון לארץ ציון‘: “בהוצאת ‘עם עובד‘ ביקשו ממני לכתוב על סבא שלי, בן־ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון הראשון“, הוא מספר. “כתבתי את הרומאן בסגנון העבר הדמיוני שלי, לא כתבתי רומאן היסטורי, והייתי בטוח שהם יחזירו לי אותו. בסיפור מופיע מלאך שלוקח אותי לראות את סבא שלי בכל מיני מצבים, חלקם ריאליסטיים יותר וחלקם ריאליסטיים פחות“. ההוצאה לא החזירה את כתב היד, והספר זכה בשנת 2000 בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
אפשר אולי להסביר את הקנאה של עוזיאל בן ה־69 לחופש הדמיון ההיסטורי בכך שבמילים הקצרות שכתובות עליו בוויקיפדיה, בביקורות ספרות בעיתונים מסוימים ואפילו ב‘לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים‘, נשמטות העובדות ומתקצרות ונשברות ונבלעות, והעלילה חסרה תמיד. ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלו רחבה ומעניינת בהרבה ממה שאפשר להסיק מעיון בתיאורים הביוגרפיים על אודותיו. בתחילת הראיון הוא הראה לי כמה טעויות של ממש: בביקורת שפורסמה על ספר החדש נאמר שזהו הרומאן הראשון שלו; בוויקיפדיה נכתב פעם שספר הסאטירה ‘עשיתי שלולית‘ מיועד לילדים; ומשם – לתיקון הגדול של “הלקסיקון הפגום“, כדברי עוזיאל, שבו נכתב שגדל בקיבוץ נצר־חזני. “גדלתי בקיבוץ נצר־סרני. נצר־חזני הוא לא קיבוץ ולא היה קיים אז בכלל“.
אבל גם העובדות הפשוטות מספרות לעתים סיפורים שגויים גם כשהן נכונות לחלוטין. הנה, הוא אומר, בכמה מקומות נכתב: “עלה לארץ“. וזה מרגיז אותו, כי המינוח לדעתו צריך להיות “חזר לארץ“.
“כל סיפור הוא לא סיפור רגיל“, מסביר עוזיאל. “אבא שלי יליד הארץ, אבא שלו נולד בארץ, ואבא של אבא שלו נולד בארץ, אבל אני נולדתי בטריפולי בלוב. אבא שלי יצא לצבא הבריטי, היה קצין, קפטן, דרגה בכירה מאוד. אצלנו זה סרן, אבל אצלם זה חצי אלוהים. הוא אפילו היה בממשל של רודוס והדודקנס. כששירת בצבא הוא הכיר את אמא שלי. היא הייתה הבת של ראש הקהילה בטריפולי, משפחה של אזרחי בריטניה, ולמדה בבית ספר איטלקי בעיר. היא הייתה בת 20, אבא שלי היה בן 32. כל החיים שלה חלמה לעלות לארץ ישראל, ואחרי שהתחתנו הם היו צריכים לחזור לארץ. אני הייתי צריך להיוולד בארץ. אבל הוא לא שוחרר מהצבא.
“המלחמה המשיכה. אבא נסע לקפריסין, ואז קיבל חופשה וחזר לטריפולי ללידה שלי, ומשם קיבל פקודת הצבה לארץ ישראל, כדי להשתחרר פה. היה לנו פה בית, היה לנו הכול פה. הייתי בן שנה וחצי בערך, וחזרנו במטוס בריטי. אז אני כותב ש‘חזרנו לארץ‘, אבל הם כותבים ‘עלה לארץ‘. זה סיפור אחר“.
התיאור גמיש.
“העולם היה אז פחות גמיש. אני חושב שאני היחיד במחשבי הממשלה שנולד בטריפולי אבל אבא שלו נולד בארץ“. ויש עוד טעויות נפוצות. “למשל, לא למדתי בבית ספר דתי, אבל אנשים מתבלבלים בסיפור החיים שלי. בביקורת על הספר כתבו שהעיסוק בתנ“ך ‘מתאים לבית גידולו‘. הכותב חשב שאם אני נכד של רב ראשי, גדלתי בבית דתי. זה ממש הפוך. אני כמעט חוזר בתשובה יחסית לאבא שלי, שהיה פלייבוי כזה. הוא אמנם ידע יותר ממני ביהדות, אבל לא היה דתי. גם אמא שלי הייתה אשת העולם הגדול בכל הווייתה, התרבות האיטלקית והבריטית הייתה חשובה לה. אבל אנשים חושבים באופן מקובע: אם אתה נכד של רב ראשי, כנראה היית דתי.
“אני אוהב את הסיפור הזה, כי הוא מראה שעל כל דבר אפשר להסתכל בדרכים שונות. לכל סיפור יש אלף צורות. אני אוהב הרבה פעמים לספר סיפור כשאני נשען על מערכת אסוציאציות ומוסכמות חשיבה אחרת לגמרי מהמקובל. למה שאתן למישהו לקבוע מה מקובל ומה לא? מי מחליט מה מקובל?“.
ואם כבר מדברים על המקובל, עוזיאל נזכר במשהו שרצה להראות לי. בימי ‘צוק איתן‘, כשהייתי מוצב בדרום מול רצועת עזה, נהניתי מאוד לראות את הקריקטורות שמצא בעיתוני העולם ושיתף בדף הפייסבוק שלו. “מקובל“ לחשוב שהעולם כולו נגדנו, אבל עוזיאל החליט בזמן המבצע לחפש את אלה שדווקא אוהבים אותנו.
“אנחנו חושבים כל הזמן שהמצב איום ונורא, אבל אני לא בטוח שזה ככה. ליהודים יש נטייה לזלזל באלה שאוהבים אותם“, הוא אומר. במהלך המבצע הוא עבר על קריקטורות בעיתוני העולם, וגילה שיש מי שמבין את המצב. הוא מראה לי קריקטורה של מייקל רמירז, מאייר שזכה פעמיים בפרס פוליצר (ואגב, בעבר היה מעורב בשערוריות, למשל כשצייר יהודי ומוסלמי מתפללים ל‘כותל השנאה‘, אבל כנראה התפכח מאז). “זו קריקטורה חריפה מאוד“, עוזיאל מתאר. “לוחם חמאס מטורף במבעו השטני, בחימוש שלו, בבריונות שלו, ועל החולצה שלו כתוב ‘מוות לישראל‘. הוא מחזיק ביד ילד פלשתיני מת, ובהיתממות שואל ‘למה?‘. הקריקטוריסט כתב למטה: ‘באמת למה‘“.
עוזיאל מזכיר גם את ‘פוקס ניוז‘, הרשת הנצפית ביותר בארה“ב, ומספר על היומון האיטלקי ‘איל פוליו‘, שקיים צעדת תמיכה בישראל ובנוצרים החיים במזרח התיכון, וקידם אותה בעמוד הראשון שלו
הנחות המוצא קובעות את האופן שבו מובנות אפילו קריקטורות ברורות למדי, כמו זו של רמירז. כשעוזיאל שיתף את האיור בפייסבוק, דרך אתר הקריקטורות ‘קייגל‘, כתבה מישהי באחת התגובות: “האמת, אפשר לפרש לשני הצדדים... תלוי מאיפה מסתכלים על זה ואיך רוצים להבין את זה“. אחר כתב: “אם תנסה להביט בקריקטורה בעיניים הפוכות, תראה שאפשר גם להבין את זה בשיטת ארדואן והחמאס... כי מי שאוזניו ערלות ועיניו טחו מלראות, גם שכלו סתום“.
הכול תלוי בקורא, שעלול להיות לכוד בתפיסות היסוד שלו.
“הקוראים הם דבר מסתורי“, עוזיאל מסכים. והוא לא מצפה שכולם יזדהו עם הסגנון שבו כתב את ‘איש הישר בעיניו‘. הוא יודע שהערבוב בין העבר להווה, בין מציאות לדמיון, לא יהיה קל לחלק מהקוראים. “כשמישהו מדבר איתי על הספר, העיניים שלי נדלקות“, עוזיאל אומר. “אני מרגיש שפגשתי חבר. אני פשוט לא מאמין שפגשתי אדם שהתחבר למה שכתבתי. זה תמיד מפתיע אותי, כאילו הוא ואני היחידים שמבינים את הספר“. אבל אין מה לעשות, עוזיאל מוכרח לכתוב באופן שיאתגר את המוסכמות הספרותיות, את מה ש“מקובל“ בכל הנוגע לרומאנים היסטוריים: “לעולם אל תכתוב רומאן שאתה יכול כבר לקרוא. אם כבר כתוב משהו בסגנון כזה, בצורת חשיבה כזאת, אז למה לכתוב?“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם