לא רוצים להתמסחר: הילדים של דודו טופז וצביקה הדר בדרך לאלבום ראשון
סער הדר ויהונתן טופז הקימו להקה כשהיו בני 11. שלוש שנים מאוחר יותר, באמתחתם כבר זכייה בתחרות, הופעה מוצלחת ומיני-אלבום בדרך. מפוכחים וחדורי מטרה, הם יודעים שתמיד יהיו קודם "הבנים של", אבל גם יודעים שאם לא היו טובים, זה לא היה מספיק
על שאלת השפעת הייחוס המשפחתי, הם משיבים בלי להתבלבל או לטייח, מתוך מודעות מלאה למה שאנשים יחשבו עליהם רק בגלל אבותיהם המפורסמים. יחד עם זאת, הם לא מטילים ספק שאם ימשיכו להצליח, המוזיקה והחברות החזקה בין כל חברי הלהקה יהיו הגורמים לכך, לא היותם "הבנים של" ולא פרוטקציות מהתעשייה. אם לשפוט ממיני האלבום שלהם, שמובא כאן בהשמעת בכורה, אפשר בהחלט להבין מהיכן נובע כל הביטחון הזה.
עוד כותרות ב-nrg:
המחווה הישראלית שמשגעת את העולם הערבי
מלך הביצה: מאיר עוזיאל משנה סדרי עולם
קוראים לזה אהבה: פרידה עצומה מאדם צנוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רגע לפני שחרור המיני-אלבום שבדרך, ואחרי הופעה בבית היוצר בנמל ת"א, שני פרסים בהם זכו במסגרת התחרות, הם מספרים על העבודה המשותפת, שהחלה לפני שלוש שנים, כאשר היו בני 11 בלבד.
"אני ויהונתן חברים המון זמן, מאז הגן", מספר הדר, בנו של צביקה. "הוא בא אליי הביתה, ועלה הרעיון לכתוב שיר. זה היה שיר על הפנים", הוא צוחק, "אבל משם בא הרעיון להקים להקה". טופז, בנו של דודו, מאמת את הסיפור: "כתבנו את השיר, אני כבר לא זוכר למה, ואז חשבנו – טוב, מה עושים עם השיר הזה עכשיו? אז הקמנו להקה".
הדר: "עדן, שהיה חבר מאוד טוב שלי, ידע לנגן בתופים, אז הזמנו אותו להצטרף. התחלנו לעשות חזרות, אבל הרגשנו שזה לא עבד, אז העליתי את הרעיון להוסיף עוד גיטריסט. חיפשנו הרבה זמן ולא מצאנו, ויום אחד, בהופעה בבית הספר, שמענו את בן מנגן עם להקה אחרת. יום אחרי ההופעה ניגשתי אליו וסיפרתי לו שאנחנו מקימים להקה חדשה. הוא אמר שיחשוב על זה. כעבור זמן, הלהקה שלו התפרקה והוא הצטרף אלינו. אריק, אבא של בן, מורה לגיטרה ומנהל סטודיו 'מיתרים', שהוא מעין מנטור עבורנו, רצה שנופיע בהופעה שהוא ערך לכל התלמידים שלו. ירושלמי, שלמד אצל אריק, הצטרף אלינו רק לצורך ההופעה הזאת. בחזרות, ראינו כמה הוא מוכשר, ושנחמד איתו ושיש בינינו כימיה טובה, וכך הוא הצטרף ללהקה".
בר: "אחרי ההופעה, באתי אליו יחד עם כל הלהקה, ישבנו והצענו לו להצטרף. תשובתו הייתה: 'סבבה'", הוא מחייך. "וככה התחלנו לעבוד כולם יחד ולכתוב עוד שירים".
בשירים שלכם אתם מדברים על נושאים כמו זוגיות, פוליטיקה, סוגיות חברתיות. אנשים סביבכם נוטים להרים גבה על כך שנערים צעירים מדברים על זה?
טופז: "אין כמעט התעסקות של אנשים בעניין הגיל, בקשר אלינו, במה שנוגע למילים של השירים ובכלל. מתייחסים אלינו כמו אל אנשים מבוגרים".
בר: "יש פה ושם דברים שאומרים לנו בנושא, על זה שאנחנו צעירים וכותבים על דברים כאלה. חשוב לי להגיד שגם בגילנו מרגישים מה שהמבוגרים מרגישים, זה לא שרק מעל גיל 18 אלה דברים שאתה יכול להבין. אתה מרגיש את הפוליטיקה שיש פה, ובטח שגם מרגישים דברים כמו אהבה נכזבת".
הכימיה בין חברי הלהקה ניכרת. השיחה מלווה בפרצי צחוק ובבדיחות פרטיות, הם משלימים זה את משפטיו של זה ומעבירים את השרביט ביניהם, כאשר לעיתים קרובות אחד מהם מבקש מן האחר להשיב על השאלה, משום שהוא זה שיידע להשיב עליה באופן הטוב ביותר או שהיא קרובה ללבו במיוחד.
אתם מופיעים יחד כבר שלוש שנים, איך זה משפיע על החברות ביניכם?
בר: "כדי שלהקה תצליח, ותהיה כימיה טובה בין חברי הלהקה, הם צריכים קודם כל להיות חברים טובים. כולנו חברים מאוד טובים, ואני מאמין שזה עוזר, גם על הבמה, גם עם כתיבת השירים".
ירושלמי: "תראי, אנחנו הרבה מאוד זמן ביחד – כל יום אנחנו בחזרות בערך שעתיים. זה מקרב. ברור שיש ויכוחים, אבל בסופו של דבר כולנו חברים".
לאחרונה העבודה יחד הפכה אינטנסיבית יותר. ספרו לי קצת על התחרות בה זכיתם, שבעקבותיה ייצא בקרוב מיני-אלבום.
הדר: "ראיתי מודעה, שהתפרסמה גם בפייסבוק, על תחרות להקות. שלחתי לאריק, אבא של בן, ואז ראינו מה זה כל הדבר הזה, שנראה לנו נורא מגניב וכמו משהו שמאוד יכול לקדם אותנו. נרשמנו לתחרות ושלחנו להם קטעי וידיאו שלנו, קליפים. הזמינו אותנו לאודישן, שעברנו, ואז הייתה התחרות עצמה".
בר: "זה היה לחץ מטורף. באנו לשם וישר חטפנו שוק כשראינו את הלהקות האחרות, חשבנו שכולם יותר טובים מאיתנו. ישבנו מאחורי הקלעים ואכלנו המון המון שוקולד של ארומה. אני חושב שאף אחת מהלהקות שם לא חשבה שאנחנו אלה שהולכים לזכות. אבל כולם היו נורא נחמדים אלינו, אגב. ואז, אחרי שירדנו, התחילו לעשות לנו קצת פרצופים. הפתענו אותם".
ירושלמי: "ההופעה הייתה מעולה, מאוד כיפית, והיו בה בעיקר חברים שלנו, אבל לא רק. היו כמה שהגיעו להופעה בנמל מירושלים. אני רוצה להגיד בהזדמנות הזאת תודה ענקית לכל מי שבא!".
הזכרתם לחץ ושעות חזרות ארוכות. אתם נהנים מהחוויה הזו?
"ברור!", "בטח שכן!", "הכי נהנים", הם משיבים יחד בבליל של קולות וצוחקים.
בר: "אם לא היינו נהנים, לא היינו עושים את זה".
הדר: "אנחנו לא מחפשים משהו אחר מלבד החוויה הזו, ההנאה. אנחנו נהנים מהחזרות, מההופעות, מהכל".
ירושלמי: "זה לא שאנחנו בני 25 או 30, שאנחנו חיים מהלהקה כפרנסה עיקרית. אם לא היינו נהנים, אז בשביל מה?".
מהם החלומות המקצועיים שלכם? מה אתם שואפים לעשות?
טופז: "אנחנו שואפים לעשות את מה שאוהבים ורוצים ולא את מה שאחרים רוצים. לא להתמסחר".
הדר: "אני חושב שהחלום שלי זה לעשות דברים שאני נהנה מהם ושגורמים לי אושר, וכרגע זו הלהקה".
ירושלמי: "יש את החלומות המופרכים, של להופיע עם אמנים גדולים, אבל בעיקר ליהנות מזה".
שאלתי את הדר ואת טופז האם להיותם בנים לאבות ידוענים, יש השפעה על היחס שהם זוכים לו, לכאן ולכאן. מצד אחד, העובדה שאבותיהם שמות מוכרים בכל בית עשויה לסייע להם לקדם את
טופז: "תראי, בהתחלה זה היה יותר ככה, היום קצת פחות. ההורים שלנו נתנו לנו את כן השיגור, שני קליפים שעשינו, שדרכם התחילו להכיר אותנו. אבל אחר כך נרשמנו לתחרות הלהקות, זכינו, ומשם אנחנו כבר לבד".
הדר: "בוודאי שזה משפיע. לאנשים קשה לאהוב אותנו, בגלל שכל אחד הגיע עם איזשהו גב מאחוריו. הרבה אומרים שכל ההישגים שאליהם הגענו, הם רק בגלל האבות שלנו, שעשו לנו פרוטקציות. אני יודע שזה לא נכון, וכל הלהקה יודעת, אבל ברור שיש גם צדדים יותר טובים לעניין – אני מניח שהראיון הזה בכלל לא היה מתקיים אם לא היינו 'בנים של', והתואר הזה תמיד יהיה איתנו, טוב ולרע".
לעמוד הפייסבוק של שטח פרטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם