ציני וחשוף: ירון לונדון יורה חצים לכל עבר
בספרו החדש "לו הייתי פיראט", אסף ירון לונדון רסיסי זיכרונות מתוך חיים שלמים וחיבר אותם בהומור העוקצני האופייני לו. לצד רכילות עתיקה על דמויות עבר כאלכסנדר פן, ניסים אלוני, טומי לפיד, אפרים קישון ואף אביו בצלאל, יש בו גם צדדים רציניים
לשבחו של לונדון ייאמר שאת החיצים הציניים הוא יורה לא רק בזולת, אלא גם בגופו הוא. כך כשהוא כותב: "ילדיי מלגלגים על נטייתי להשתלט על השיחה ולהעלים אוזן מדבריהם. תכופות במפגשי משפחה, בשעה שאני מנסה להרחיב את דעתם כזקן ובקי, אני קולט את חילופי מבטיהם האומרים: 'נו, מתי הוא יפסיק ל--- את השכל וייתן למישהו מלבדו לפתוח את הפה?... למזלי, למזלם, צוידו ארבעתם בחוש הומור משובח, תכונה המסייעת להם לשאת באורך רוח את פגמיי...".
או כשהוא משווה את עצמו ואת חבריו הצברים ש"ניסרנו כצרצרים מאולפים את שירת הסֶבל שלא סבלנו" ואת קשיי ה"אתמול בלתי ידוע ומחר ללא חזון" (מתוך "שיר המחנה" שהושר אז בתנועות הנוער הסוציאליסטיות), אל "ניצולי השואה ואחריהם המוני העולים מארצות ערב... היודעים לאמִתם מה פירוש 'סבלות גורל פרוע' ו'מצוקות חיי רזון'...".
עוד כותרות ב-nrg:
עוד לא אמרתי די: יהורם גאון לא מצטער על כלום
אחרי שחזר ללכת, הוא ילמד אתכם לעוף
הילדים של דודו טופז וצביקה הדר בדרך לאלבום ראשון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא חסרים בספר גם קטעים נוגעים ללב ותובנות רגישות. למשל, תיאור שתיקתה של אמו על אודות רצח הוריה בשואה. שתיקה שהסתירה בתוכה תסכול בגלל כישלון ניסיונותיה להצילם, בושה על העוני שלה שגרם לכך, וחרון אין אונים ומודחק על קשיחות לבה של הבירוקרטיה הציונית, כפי שהתגלמה בתשובתה היובשנית של הנרייטה סאלד לבקשת הסיוע: "המקרה שלך יטופל בהתאם לכללים..." (98-99).
או מינִי-פורטרטים רגישים של דמויות שונות, רובן מן השורה הראשונה של חיי הרוח והתרבות בארץ. שהרי מוצאו של לונדון מלב האליטה המפא"יניקית בתל אביב, מגוריו בלב ההוויה התרבותית הישראלית, בקטע ה"נכון" של רחוב דיזנגוף, אביו השחקן ועיסוקיו שלו בבידור ובתקשורת - הבטיחו שיכיר את כל המי ומי בישראל לאורך עשרות שנים. על רבים מהם הוא כותב, לרוב בציניות וחושפנות שאינה לטובתם, אך לעתים ברגישות עד כאב ובכבוד.
כך כשהוא מתאר את שנותיו האחרונות, האומללות והמסוגרות מאונס בביתו של המחזאי הנפלא ניסים אלוני. וכך כשהוא כותב בצער אמיתי על פרופסור יוסף בן-שלמה, הפילוסוף, "איש שמאל נלהב אשר... שינה את טעמו, הצטרף ל'גוש אמונים' ושימש כדוברו...". השניים הכירו והתיידדו בתחילת שנות התשעים, כאשר שוחחו על פרשת השבוע בטלוויזיה החינוכית. "לפני כמה שנים הזמנתי אותו להשתתף בדיון שהנחיתי. בבואו שאלתי לשלומו. השיב: 'אני הולך למות. סרטן. יש לי כמה שבועות'. הוא לא ביכה את עצמו. הוא היה מפוכח... ככה הייתי רוצה לפרוש בבוא יומי...".
פתיתי הזיכרונות אינם פוסחים על איש: על הוריו, משוגותיהם, בגידותיהם וחולשותיהם; על משוררים, שחקנים ואישי ציבור וילדיהם מחוץ לנישואים, אהבת הטיפה המרה שלהם וכישלונותיהם האישיים. על אלתרמן ושלונסקי, טומי לפיד ואפרים קישון. הוא מחסל חשבונות – בעיקר עם אמו, שאפילו "מותה לא ציער אותי. חטוטרת כבדה הוסרה מגבי..." - והכול בסגנון נשכני ורווי הומור ציני.
שאלה מטרידה היא שאלת קהל היעד: למי בעצם נכתב הספר הזה ולאיזו מטרה? לונדון עצמו מסביר את כתיבת הספר כך: "הספר שלנגד עיניכם לא היה נכתב אלמלא... פנתה אליי הסופרת רונית מטלון... והציעה לי לכתוב זיכרונות שיופיעו בסדרה שהתבקשה לערוך. היא השתמשה במונח הצרפתי 'מֶמוּאַר' שמובנו פתיתי זיכרון... שידלה אותי לנסות ושודלתי".
ואכן, ספרו של לונדון הוא ממואר ולא אוטוביוגרפיה. הוא אוסף עשוי בסדר כרונולוגי פחות או יותר של פירורי סיפורים, שרטוטי-דמויות ושלדי-עלילות. למי הם מיועדים? מי מתעניין עדיין בבגידות של בצלאל לונדון, אביו של ירון, שחקן שרק מי שבגר בשנות השלושים או הארבעים של המאה הקודמת, והוא כיום בן הרבה יותר משמונים, עוד זוכר אותו מהופעותיו על בימת התיאטרון הסאטירי "המטאטא" או מתפקידיו המשניים בדרך כלל בתיאטרונים אחרים בארץ? או את מי מעניינת אשתו הראשונה האלכוהוליסטית של אברהם שלונסקי וכיוצא באלה?
ואפילו אלכסנדר פן. המשורר והאיש המלודרמטי ויפה התואר, שנודה מן הזרם המרכזי של הספרות הארץ-ישראלית בגלל דעותיו הקיצוניות-קומוניסטיות וחלק משיריו צונזרו והועלמו מן
המחבר מציע לנו רסיסים מתוך חיים שלמים, שברים של דמויות ושל אירועים. בני דורו של לונדון והמבוגרים ממנו יכולים אולי להשלים את החסר, לשבץ את אבני הפסיפס שלו בפסיפס גדול ורחב יותר ולחוג סביבן מעגלים של משמעות. אבל הצעירים יותר? מה יעשו באבני הפסיפס הזה צעירים ואפילו בני גילאי הביניים, שגדלו על חוויות אחרות לגמרי והעריצו דמויות אחרות?
יש בספר המון גרעיני סיפורים שהיו יכולים לזכות בחיים חדשים ומשמעותיים ולהיות רלוונטיים וללא תאריך תפוגה אילו הפכו לסיפורים ממש: רחבי יריעה, עמוקים, בעלי ערך ספרותי. אבל לונדון אינו מנסה, אינו מעוניין או אינו מסוגל להיכנס לעומקם של הסיפורים. או שאולי אין זה הז'אנר שהתבקש לכתוב בו.
בפועל, הוא מעדיף כמות על איכות ומבזבז את יכולת הסיפור הבלתי מבוטלת שלו על בדיחות ואנקדוטות. ובדיחות, כפי שהוא עצמו אומר, "אין סוגה ספרותית התלויה בזמן יותר מן ההומור". אם לא מתאימים אותן מחדש לזמן ולמקום המשתנים, לא נותר בהן טעם. וחבל. כי בסופו של דבר ירון לונדון הוא מתבונן, מאזין וכותב מוכשר, אך תוצאת הספר היא כתבה עיתונאית רחבת היקף ומשעשעת, אבל לעיתונים של שלשום...
ובכל זאת, ללא ספק יש בו משהו מרתק, בלונדון. שאלמלא כן לא הייתה התוכנית "לונדון וקירשנבאום", ובעיקר תוכניות הטלוויזיה שלו לילדים, זוכות לפופולריות רבה כל כך. הספר נותן ביטוי גם להיבטים הרציניים של עבודתו ואישיותו. לאחר שהקדיש את החלק האחרון של הספר לסיפור חיי הנישואים והקריירה הטלוויזיונית שלו, על עליותיהם ומורדותיהם, הוא מקדיש מקום לעבודתו למען הילדים ועמם.
הוא מגולל באריכות את סיפורה של התוכנית "מסיבת גן" ומשלב בסיפורו אמירות חשובות, החושפות רצינות ואחריות שלא באו לידי ביטוי ברכילויות ובמציצנות המאפיינות את חלק הארי של הספר. דברים נכוחים על טיבה של התקשורת ועל הפער בין בידור לבין הרחבת דעת מעוררים למחשבה גם על הספר שלו עצמו:
"אני חושב שייחודה של התוכנית... היה ברצינותם של הנושאים שנדונו בה וברגש הכבוד שהבעתי כלפי האנשים הקטנים. הכבוד התבטא בשפה שבה השתמשתי בשיחותיי עמם. הפיתוי בשיחה עם ילדים הוא להתיילד, להתחנף... אני דיברתי איתם בערך כפי שמדברים עם מבוגרים נבונים, ובו בזמן ריגלתי אחרי הבעותיהם כדי לבדוק אם ירדו לסוף דעתי. תכופות חזרתי על תוכן דבריי... משפט מבאר בעקבות משפט סתום, וכך לא חשו הילדים כי מארחם מגניב למוחם ידע חדש ומרחיב את אוצר מושגיהם ומילותיהם... לא על 'מסיבת גן' אני מצר אלא על המגמה... מן המסך סולקו רוב תוכניות הילדים אשר ניסו לתרום משהו להרחבת תכולת הגולגולת של ילדינו. את מקומן ירש הבידור הפועל כחיידק אלים... המכרסם את השכל... ילדים הם קורבנותיו המובחרים, מפני שטרם פיתחו נוגדנים... כך קורה שהטלוויזיה, המכשיר שהיה אפשר לנצלו כדי לסייע בטיפוחם של אזרחים בעלי שכל וטעם, התגייסה למען הרחבתו של הפער החברתי...".
פסקה שמאירה גם את הצדדים הרציניים והאחראים הנחבאים מאחורי מסכת הפיראט המדומה ירון לונדון, ומותירה פתוחה את השאלה למי מיועד הספר ואת ההחלטה אם לקרוא בו או לא.
"לוּ הייתי פיראט"
ירון לונדון
הוצאת כתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם