ראשי » תרבות » ספרות

המתח והפשרה בין האתוס הציוני לעולם התורה

ילדות במעברה, סוריה של מלחמת יום הכיפורים, מצרים של ראשית שנות החמישים, ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, חצר חסידית ומנזר בעין כרם – את כולם מזקק חיים סבתו בספרו החדש לתמונת עולם מורכבת, בה זיכרונות הילדות הם מרירים ומתוקים כאחד

"בשפריר חביון", ספר הפרוזה החמישי של הרב חיים סבתו, נע בין מגוון של מקומות ותקופות: ילדות במעברה בבית מזמיל, סוריה של מלחמת יום הכיפורים, מצרים של ראשית שנות החמישים, ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, קיבוצים ומושבים, חצר חסידית ומנזר בעין כרם. בין כל המוקדים הללו מוליך סבתו את קוראיו ושוזר סיפורים שונים באמצעות מוטיבים חוזרים, שחלקם גם מתכתבים עם ספריו הקודמים.


עוד כותרות ב-nrg:
נעלמת: הסיפור שמתחיל אחרי ההפי אנד
מגבעת חלפון עד אסקימו לימון: כל מה שהכי ישראלי
מחולון עד ניו יורק: תחנות התרבות של אורן ברזילי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
הספר נפתח בתיאורים מילדותו של סבתו בשכונת בית מזמיל בירושלים (קריית יובל של היום) וההווי המיוחד שנוצר בה בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר שוכנו בה עולים חדשים מארצות שונות. ההתרגשות סביב המדינה העברית הצעירה - כמו גם חריגותו של סבתו, ילד עולה ממצרים, בחברה ה"צברית" החילונית והציונית–דתית האשכנזית - מתוארות באופן נוגע ללב.

באחד הרגעים היפים בספר מתאר סבתו ויכוח סוער בכיתתו בישיבת נתיב מאיר, שבו החליטו הנערים הציונים–דתיים הצברים "לפטר" את סבתו מכהונתו כחבר בוועד הכיתה, זה שאמור לארגן את מסיבת יום העצמאות: "מה הוא מבין ביום העצמאות, הוא יודע מה זה צ'יזבט?" מטיחים לעברו החברים. סבתו הילד מקבל עליו את הדין, ובליל יום העצמאות נשאר בישיבה ללמוד גמרא. ראש הישיבה שלו, הרב אריה בינה, מוצא אותו בבית המדרש לבדו ומעודד אותו ללכת לכיכר ציון, לראות את הריקודים. סבתו רואה את חבריו לכיתה רוקדים בהתלהבות, ומיד נזכר בהתלהבות הדתית שמצא אצל אחד האדמו"רים בשכונתו. הרגע הזה, שבו סבתו מעמת ומצרף את הציונות והחלוציות עם "העולם הישן", עולם התורה והרבנות, חוזר באופנים שונים לאורך כל הספר.
לצד המוטיב הזה, עוסק סבתו גם ביחסי נוצרים ויהודים. גם כאן, כמו ביחס לציונות, הוא מספר סיפור מורכב. מצד אחד הוא משחזר את הסיפורים ששמע בילדותו מדודו על האינקוויזיציה ונוראותיה, ועל סמל ה"שתי וערב" שמיטלטל על חזם של המענים; אך מצד אחר הוא גם מתאר את דמותה של קריסטינה, אחות נוצרית שחבשה את פצעי הילדים השובבים של בית מזמיל ב"הדסה הקטנה" (המרכז הרפואי של שיכון העולים, שמשמש עד היום מרכז רפואי בקריית יובל). הדיאלקטיקה נוכחת גם במוטיבים נוספים, שסבתו עוסק בהם כאן בצורה מפורשת יותר מבספריו הקודמים: המתח בין מזרחיות לבין אשכנזיות והשמחה על המדינה לצד ההיכרות עם השכול. מרתק במיוחד הפרק האחרון, שבו מציג סבתו דיון בינו ובין ידידו, הרב שג"ר — שניהם בוגרי מלחמת יום הכיפורים, שלחמו זה לצד זה, אך המלחמה נתנה בהם אותות שונים והטביעה בהם חותמים אחרים.

כמו בספריו הקודמים, גם ב"בשפריר חביון" עושה סבתו שימוש נפלא בשפה וברבדיה העתיקים והחדשים. בספר הזה, יותר מבקודמיו, הוא משמש שופר לסיפורים של אחרים

  - סיפורים ששמע בילדותו, סיפורים ששמע מתלמידים ומחברים, זיכרונות שהיו כמוסים בקרב סובביו. בין הדמויות ניתן למצוא שמות שלא מקובל למצוא בספרי פרוזה - הרב הרצוג, הרב אריה בינה, המשורר יעקב אורלנד, הפייטן רבי דוד בוזגלו. כולם מגיחים מבין הדפים ומספרים סיפור של תקומה וחורבן, של גאות ושפל.

ריבוי הדמויות והסיפורים הוא גם נקודת החולשה של הספר. בשונה מ"כעפעפי שחר" ו"בואי הרוח", שהתאפיינו בעלילה סדורה ומבנית, "בשפריר חביון" הוא ספר מעט מפוזר, ללא מוקד ברור. סבתו יכול לתאר לאורך ארבעים עמודים את סיפורו של אחד מתלמידיו, שעלה ארצה מסוריה בתלאות ובתחבולות, בפרק שלאחר מכן לגולל את סיפור עלייתה ארצה של אחת מדודותיו, ובפרק הבא לחזור למלחמת יום הכיפורים ולרמת הגולן. אמנם יש ניסיון לשזור בין הסיפורים, אך האי–סדר יוצר את התחושה שלפנינו אוסף של סיפורים מעניינים וכתובים היטב, אך לא רומן של ממש, עם דמויות שמתחברים אליהן ושמתגעגעים אליהן אחרי הקריאה. במובן הזה, אף שמדובר בספר מעניין ולעתים גם מרגש, "בשפריר חביון" אינו מעפיל, לפחות מבחינה ספרותית, לפסגה חדשה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...