גם אריק איינשטיין היה רוצה להיות שם
על אף החום הנוראי והיקיצה המיוזעת המבקרים חוזרים לפסטיבל אינדינגב מבלי לחשוב פעמיים. ברי סחרוף התגעגע, הקולקטיב וגבע אלון נתנו בראש, אבל התהילה האמיתית שמורה הייתה להרכבים הקטנים ולמארגני הפסטיבל שממשיך לגדול מדי שנה
כששת אלפים איש הגיעו ביום חמישי האחרון למצפה גבולות שבנגב בכדי לצפות ולהאזין לכמעט כמאה להקות. "זאת השנה השלישית שאני מגיעה לכאן", מספרת נעמה קיפרמן, "מאז הפעם הראשונה אני חוזרת מבלי לחשוב פעמיים, כי ברגע שצריך לחזור מהפסטיבל למחויבויות שבבית זה מגיע עם חיוך", וכמו נעמה כך גם רוב הקהל שבאינדינגב ששומר על סוג של נאמנות מאז הפעם הראשונה שנקשר על פרק כף ידו צמיד הפסטיבל.
בזמן שהתורים בקופות נראים אין-סופיים ושוטרים ומאבטחים מסיירים בכל האזור, על הבמה הגדולה עולים להקת "הקולקטיב" וסולנה עידו רבינוביץ' פותח את המופע במילים: "איזה כיף שהפסטיבל כל שנה גדל". שבעת חברי הלהקה גרמו לכל הקהל להתחשמל מכל צליל שהגיע מהמגברים ומהרמקולים, וסיימו את ההופעה כשהגיטריסט יוסי מזרחי נטש את הגיטרה לטובת מחשב אלקטרוני בו סמפל שיר מזרחי, ואם זה לא הספיק לקהל שחגג בצהלות, אחר כך גם חיבר אותו לקטע דאב-סטפ מקפיץ.
עוד כותרות ב-nrg:
תרבות הסלפי: לשרבב שפתיים מגיל שנתיים
אלה רונן: הישראלית שעשתה את זה בשוויץ
מה אביב גפן חיפש בכפר תפוח?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כארבעים דקות לאחר מכן, על אותה הבמה, עלה נסיך הרוק הישראלי ברי סחרוף מלווה בחבורה של נגנים מוכשרים (ביניהם בנו הנדלר ושי צברי). במהלך ההופעה סחרוף אמר בחיוך שגם אריק איינשטיין היה צריך להיות ב"אינדי-נגב", וביצע מחווה ל"היא תבוא" שאותו שר גם במופע המחווה לאריק איינשטיין בפארק-הירקון. בהפסקות שבין השירים היה אפשר לשמוע מדי פעם מהבמה האלקטרונית את הצמד הנשי והצעיר "Panda Panda" שהצליחו לכמה רגעים לחטוף אנשים מההופעה הגדולה של הפסטיבל. סחרוף סיים את המופע במאוול רוקיסטי והזכיר לכולם שאין קץ לילדות, גם אם אתה מוזיקאי אקספרימנטלי בן 57.
"בשנה-שנתיים הראשונות של האינדי-נגב הייתה רק במה אחת", אומר אסף בן-דוד ממפיקי והוגי רעיון הפסטיבל, "השנה הכנסנו עוד שתי במות חדשות: אחת אקוסטית ואינטימית ואחת אלקטרונית. רצינו להרחיב את המנעד ולא רק להיות מקובעים על ז'אנר אחד, וגם בגלל שיש התפתחות מאוד גדולה בתוך הלייב-אלקטרוני והביטים בארץ וזה משהו שמגיע לו פוקוס".
הרעיון העיקרי בפסטיבל השנה היה ליהנות מכל העולמות המוזיקליים במרחק הליכה קצר, ומלבד תחום ההופעות אפשר למצוא גם: מתחם-שבת, מייצגים של אומנים וגלריות פתוחות, חנויות ספרים ותקליטים, תחנת רדיו-לייב, בלוג-לייב שמעודכן לעיתים על ידי המוזיקאים עצמם, הרצאות מעשירות דעת (ביניהם: עדי קיסר מקבוצת 'ערס-פואטיקה'). גם בחוץ, במתחם האוהלים, הוקמו על ידי הקהל במות עצמאיות ופעילויות שונות, "אנחנו מאוד שמחים שאנשים באים ומביאים את עצמם לעניין", אומר בן דויד. בנוסף לאטרקציות השונות, לפסטיבל קיימת זרוע אומנותית וויזואלית של קבוצת אומנים שנקראת "ארט-א זאכן". רוב עבודתה מתמקדת באיסוף חומרים מהזבל ובעזרתם בונים את המייצגים ואת התפאורה שעל הבמה.
למרות ההתפתחות העצומה שעבר הפסטיבל בשנה האחרונה, מארגניו נתקלו בשתי בעיות עיקריות. "בגלל 'צוק-איתן' לא ממש ידענו מה לעשות, במיוחד בגלל שכאן הייתה לב המלחמה. לא ידענו אם אפשר לסגור הופעות עם אומנים ואם אפשר לעשות כאן סיורי שטח. הינו ממש במרחק-נגיעה מפשוט לבטל את זה, מבחינתנו לא הייתה בכלל אופציה להעביר את המיקום מהדרום", יחד עם זאת מתייחס בן דויד גם לבעיות הכלכליות שנגרמו: "מאירוע כזה אין הכנסות, זה עניין די נזיל. לעשות אירועי חוצות בארץ זה רק דבר שהולך ונהיה יותר ויותר קשה, במיוחד כשזה אירוע עצמאי. אין כמעט אירועים שאין להם תמיכה מהעירייה, מועצה, חסויות או קרנות למיניהם. אצלנו 95% מהצוות מתנדבים ואחרים עובדים בשכר מאוד סמלי. יש פה איזשהו גרף מאוד הפוך: ככל שהאירוע נהיה יותר גדול אז זה נהיה יותר מסובך ולא רווחי להפיק אותו".
ביום שישי, יומו השני של הפסטיבל, זכיתי לפגוש לראשונה בחיי את מה שרבים מכנים "בוקר אינדי-נגב": בין 9 ל-10 בבוקר, מתעורר באשמת השמש החמה. כאב-ראש נוראי. חום נוראי. צינון (למרות החום). התייבשות מנוזלים. הנגאובר וטעם של חול בפה. אך למרות כל זה הבטתי ימינה ושמאלה והבחנתי שכולם גם מרגישים כך, ובדומה להתעוררות הקשה שחווינו, כולנו רעבים להתחיל מחדש את הקרנבל. (אין לי הסבר לכך שכל הקהל מצליח לתזמן את ההתעוררות שלו באותה שניה). בשוטטות קצרה במתחם האוהלים הבחנתי במצב סוריאליסטי למדי: מעגל רוח סוחף לתוכו את אחד האוהלים ולידו מתהלך איש על מקלות עץ גבוהות שנראה נהנה למדי לגלם את תפקיד "הענק". אפשר להגיד לזכותו של ה"אינדי-נגב" שהוא שובר את המיתוס הידוע שהחגיגה האמתית מתרחשת מחוץ לגדרות הפסטיבל. ב"אינדי-נגב" המצב מאוזן והחגיגה היא, במידה שווה, גם במתחם עצמו.
נכון לעכשיו, כותב שורות אלה הספיק לעיין, לצד הקפה והסיגריה של הבוקר, בביקורות שונות על יומו השני של הפסטיבל. לדעתי כל המבקרים החמיצו את הבמה הכי טובה באותו היום, וזאת דווקא לא הבמה הגדולה בה הופיעו ההרכבים המוערכים: גבע אלון (שהכיר לקהל את החומרים בעברית מאלבומו החדש), The Angelcy ובאטרינג-טריו, אלא הבמה השייכת למוזיקאים העצמאיים והפחות מוכרים.
בין ההופעות הטובות באותה במה אפשר לרשום לזכותם של: RPS Surfers (שסולנה רימוך כפיר עלה על גלשן שהקהל סחב בזמן שהוא מנגן בגיטרה ושומר על שיווי-משקל מעורר פליאה) והפאוור-טריו ILLY (שלושה נערים בני 18 שמנגנים בווירטואוזיות רוקנרול באווירת וודסטוק) שהכריזו על הופעת-פרידה לתקופה הקרובה משום שסולנה מתגייס לצה"ל (אל דאגה, גם ג'ימי הנדריקס חזר לנגן אחרי מלחמת-ויאטנם). מבין כל האנשים שראיינתי בקהל כולם אמרו שאת תואר ההופעה הכי טובה בפסטיבל ניתן להעניק, מבלי לחשוב פעמיים, ללהקת Wild Oscar (ששמה הוא משחק מילים עם שמו של הסופר אוסקר ווילד). מדובר בהופעת בכורה של סופר-גרופ שמורכב מנגנים של הרכבים עצמאיים שונים (ביניהם: The Raw Man Emprie, Drunk Macine, Hoodna Afrobeat Orchesta), אבל הכוח האמתי שמניע את הלהקה הוא שתי הנשים שבהרכב: הקלידנית עדן ליברמן (צביקה פורס, לשעבר I was a bastard) והמתופפת ניצן גולדברג (1,2 Many) שגרמו לכל הקהל שנכח במקום להישאר עם פה פעור.
בסביבות שלוש בלילה, מעט לאחר ההופעה המרשימה של "רייסקינדר ותקופה חשוכה", המוזיקה כבתה מכל הבמות ופתאום היה שקט. מבחינתי השעות הבודדות של השקט בפסטיבל היו הרגעים הכי יפים, בדומה לשיר שבו כל הנגנים עוצרים לשנייה (במה שנקרא "ברייק"), ולאחר שניה חוזרים בטבעיות לנגן. אפשר בקלות להגיד שהשקט ב"אינדי-נגב", לצד השמיים מלאי הכוכבים המדבריים, מתגלה כדבר שמעלה את העוצמה של המוזיקה שמגיעה בבוקר שלאחר מכן.
ביום שבת, השלישי והאחרון לפסטיבל, זכיתי לפגוש בפעם השנייה בחיי את מה שרבים מכנים "בוקר אינדי-נגב". לאחר שצחצחתי שיניים הבחנתי ששליש מהזמן של
בזמן שהתרחשה ההרצאה "המדריך למוזיקאי העצמאי", עלה על במה אחרת דני דורצ'ין שהוא "להקה של איש אחד" (מלבד השירה המחוספסת שלו הוא מנגן על מפוחית, תופים וגיטרה חשמלית בניחוח בלוזי). ההופעה הייתה כל כך מדויקת שאם הקהל עצם את עיניו אפשר היה בקלות לחשוב שמאזינים לאלבום-סטודיו, ולא ממש ברור לי איך מוזיקאי-בלוז כמו דורצ'ין לא יוצא לנגן במדבריות של ארה"ב. מלבד דורצ'ין הרכבים אחרים שבלטו באותו היום: Electric Zoo (שהייתה ההופעה היחידה בפסטיבל שהקהל שלה לבש חולצות עם לוגו הלהקה), עמי שלו והפרטיזנים וכמובן מופע הסגירה של הפסטיבל: החצר-האחורית, יחד עם הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט, שלא ברור אם ידע בעודו כותב את המילים לשירים שגם הדיונות והחולות של הנגב יאזינו להם.
בסוף המופע של "החצר האחורית" נהייתה דהירה המונית של הקהל אל עבר המכוניות ולוח הטרמפים. כל מה שהיה נראה כמו מסיבת-טבע של היפסטרים ומוזיקאים עצמאים פינה את מקומו לשקט המדברי ולתפאורה הייחודית שעיצבו קבוצת "ארט-א זאכן". ללא ספק מדובר באירוע שמסוגל לשמח אפילו בן-אדם כמוני שלא נהנה משמש מטגנת וחולות, ומלבד זאת לא ברור לי מה היה עולה בגורלם של אותם להקות ללא פסטיבל כמו ה"אינדי-נגב".
מבחינת אותם הרכבים זו הזדמנות נדירה לחשוף את עצמם לקהל רחב יותר, ומבחינת הקהל זאת הזדמנות נדירה לחוות הנאה אמתית נטולת מסחור ואינטרסים. אני בטוח שהתינוקות והילדים שהגיעו עם המשפחות שלהם ל"אינדי-נגב" לא ישירו את "שיר הסלפי" של הפסטיגל. במבט לאחור על כל החוויה של ה"אינדי-נגב": "להפריח את השממה" הפך למותג וינטאג' (או כמו משחק המילים שנכתב על החולצות שלבשו צוות הפסטיבל: "להפריח את הדממה"). אפשר להגיד שגם בן-גוריון היה יוצא לחגוג ב"אינדי-נגב" אם היה אחד כזה בעודו חי, ואם ארחיק-לכת, אז הוא היה גם צופה במאיר אריאל מבצע את "עצמאי בשטח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם